מעט מאוד ערי קומיקס, אם בכלל, זכו לכיסוי כל כך נרחב כמו גות'אם בתרבות בכלל ובטלוויזיה בפרט. הייתה הסדרה שנשאה את שמה, ועסקה בעלייתם של כמה מגדולי נבליה לצד זו של יריבם הגדול, ג'ים גורדון. "פניוורת'" התמקדה בסיפור המקור של משרתו האיקוני של ברוס ווין, "הארלי קווין" הנפלאה עשתה צחוק גדול מנבליה וגיבוריה של DC, לרוב באירועים שהתרחשו בעיר. "אבירי גות'אם" לקחה את העיר למחוזות חדשים עם מציאות שבה ברוס וויין נרצח ובנו המאומץ בונה סביבו קבוצה להגן על העיר, שמורכבת מבניהם ובנותיהם של אויביו המיתולוגיים של אביו (מכל אלה רק "גות'האם" הייתה זמינה בישראל באדיבות נטפליקס).
זה לא מקרי כי העיר עצמה היא דמות לא פחות מהדמויות שמזוהות איתה - בין אם בגורדי השחקים של תאגיד וויין, שכונות העוני שורצות הפשע או במוסדות הידועים לשמצה כמו ארקהאם - המוסד הפסיכיאטרי שבו צמחו כמעט כל הנבלים הגדולים. בגרסאותיה הראשונות בקולנוע גות'אם הייתה בסך הכל המקום שבו באטמן נאבק באויביו, עד שטרילוגיית "האביר האפל" חיברה אותה לריאליזם. נבליה הם לא סתם מוטציות תאבות כוח, אלא תוצרים של סיאוב, ריקבון ותסכול. מוטיבציה הרבה יותר מעניינת מסתם עוד אנשים שרוצים כוח רק לשם הכוח.
"הפינגווין" של HBO, שעולה בצמוד גם ביס, הוט וסלקום טי-וי בישראל (כל שמונת הפרקים היו זמינים לטובת הביקורת הזו), ממשיכה אל שלב חדש בתוך הריאליזם הזה. "באטמן" בבימויו של מאט ריבס מ-2022, לקח את הגיבור עוד צעד אחד לכיוון של פורע חוק. הרבה פחות גאדג'טים נוצצים, מאורות טכנולוגיות ומכוניות יוקרה, ובמקומם אפיון שהופך אותו לסוג של בריון משוריין, כבד, מאולתר, מי שנלחם כמו ברחוב ונשקו העיקרי הוא האגרוף. גם גות'אם מתעצבת סביב המינימליזם הזה. היא הרבה פחות זוהרת, גם בשטחים שנחשבים לטובים, היא משדרת נואשות והשלמה עם מציאות שבה שליטיה האמיתיים הם שליטי הרחובות.
עלילת "הפינגווין" ממשיכה כמעט מיידית את סיומו של הסרט, כששורה של פצצות שהטמין "איש החידות" ברחבי העיר מתפוצצות בזו אחר זו. האירוע הזה מוצא את אוז קוב (קולין פארל, בתפקידו הטלוויזיוני השני השנה אחרי "שוגר" של אפל טי-וי) רגע אחרי מהלך דרמטי: ההתנקשות באחד מראשי משפחות הפשע בעיר, קרמיין פלקון (אותו גילם ג'ון טורטורו בסרט). הבחירה הזאת מטלטלת את המאזן הרגיש בתוך עולם הפשע של העיר, בין משפחות מארוני ופלקון. ישנן אמנם כנופיות נוספות שפועלות בה, אבל הן נהנות מהסכמה שקטה של מלכות העיר. אוז גדל כפיון במשפחת פלקון, שימש כנהג וכחייל למשימות קטנות ומלוכלכות, אבל כעת בתוך הכאוס הוא מזהה הזדמנות לשנות את גורלו ולתמרן בין שני הכוחות הגדולים, כדי לטפס לראשונה לצמרת.
הכינוי פינגווין ניתן לקוב בגרסת הקומיקס (שמו המלא הוא אוסוולד קובלפוט) בגלל החיבה לציפורים, חליפות הטוקסידו היוקרתיות שאפיינו אותו, ומבנה גופו הקצר והעגלגל שגורם לו להתנודד מצד לצד בזמן הליכתו כמו מקבילו החמוד מעולם החי. אלא שריבס לקח את המאפיינים הלאה למקום שונה ואפל יותר. בגרסה הזו, קוב סבל ממחלת ילדות שעיוותה את רגלו ואילצה אותו להתנייד עם התקן מיוחד, שגורם לו להתנודד תוך כדי הליכה. זה פרט קטן אבל הוא משנה את כל ההסתכלות על אוז. מחבר אותו לתחושה של דמות שקיבלה תנאי פתיחה גרועים מאוד, אבל לקחה את גורלה בידיה והחליטה להפיק ממנו את המרב.
התוצאה היא דרמת פשע שעל פי היוצרים אמורה להדהד את "הסנדק", אבל דווקא מתכתבת לא מעט עם האנטיתזה שלה, "הסופרנוס". הפושעים שלה לא מהוקצעים ומחויטים לשלמות, אלא גרוטסקיים, מסתובבים בגופיות, בעלי מבט ניו ג'רזי כבד, הם לא אסתטיים, לא מגולחים, הרבה יותר מעוררי סלידה מהערצה. וכמו טוני, גם אוז נושא עיניו אל האליטה בערגה, חולם להשתייך אליה ובעיקר לזכות בכבוד מצד אנשי העיר. כבר בפרק הראשון הוא מספר על פושע שכזה, שהכיר את שמות כולם, דרש בשלומם וסייע להם בעת הצורך, ובמותו זכה למצעד לוויה. לא גדול, לא מרשים, אבל כזה שהבהיר שמדובר במי ששמו יישאר גם אחריו.
הסיפור הקטן הזה הוא חלק מהאופן שבו "הפינגווין" יוצקת באנטי גיבור שלה צדדים שהופכים אותו למעניין הרבה יותר מעוד נבל גנרי. זה קורה בחכמה ובלי לפגוע במי שיהפוך להיות. כך זה כשהוא לוקח נער צעיר תחת חסותו והופך אותו לעוזרו האישי, או ביחסיו המורכבים עם אמו או בפלאשבקים שמתארים את תקופתו במשפחת פלקון. כל אחד מהם מוסיף שכבה טראגית או אכזרית לדמות המורכבת של אוז. כאמור, הסדרה לא מנסה להציג אותו באור יפה או מגונן, אבל העובדה שאוז הוא תוצר של סביבתו, של העיר ומאפייניה הרקובים, נעשית בצורה רגישה ויפה.
הגישה הזאת נכונה גם לדמות המרכזית השנייה של הסדרה, סופיה פלקון (כריסטין מיליוטי הנהדרת, "איך פגשתי את אמא", "פארגו"). קוב היה הנהג של פלקון בתחילת דרכו במשפחת הפשע, אלא שאז שרשרת אירועים אכזרית הובילה לכליאתה בארקהאם במשך עשור, שמסתיימת בסמוך לתחילת הסדרה. פלקון היא הניגוד של אוז במובן שגדלה בצד ה"טוב" ובעל האמצעים בעיר, יועדה לגדולות ובכל זאת עוצבה על ידי אופיה הקשוח של העיר לדמות שמעולם לא רצתה להיות.
ההתנהלות של השניים משחקת על הניגודיות היפה הזאת. בעוד קוב החלקלק מלהטט בין נאמנויות, מנצל את העיוורון שבו לוקות שתי המשפחות כלפיו ובעיקר חוגג את היותו חתול רחוב, פלקון בוערת מנקמה על מה שהעיר הפכה אותה להיות. כך הם בונים ומפרקים בריתות, משתמשים בחוזקותיהם כדי לנסות ולהערים זה על זו, ועל יתר יריביהם בעיר. התוצאה היא יצירת פשע מפתיעה בבניית הדמויות שלה וביחסים ביניהם. אף שהכיוון הכללי ברור כבר משם הסדרה, הדרך אל האיש שקוב יהפוך להיות נבנית ברגישות שמכינה את הקרקע לבאות.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כאמור, "הפינגווין" עושה עבודה יפה מאוד ברתימה של העיר, גם ברמה העיצובית יש הרבה משקל לאפלוליות ותחושת הריקבון שנושבת ממנה. בכך היא ממשיכה את הקו שהחל ב"באטמן", ומן הסתם יוביל גם לסרטים ולסדרות הבאות בסדרה. זה נראה טבעי והגיוני על פניו, אבל המעברים בין סדרות וסרטים לא תמיד מצליחים לשמר את הרעיונות והטון, והיכולת לקדם קווי עלילה קשה עוד יותר. "הפינגווין" עושה את כל אלה תוך כדי בניית עולם פשע עשיר, אבל לא מתיש. מצד אחד מעמידה בפני קוב אתגרים בשלל זירות, אבל לא מתעכבת יותר מדי בדמויות שאינן חשובות לעתידו.
פארל עצמו, בדיוק כפי שהיה בסרט, בלתי ניתן לזיהוי. ויזואלית זה כמובן מרשים מאוד, אבל הוא גם נטמע בתוך השפה של הדמות, המבטא הכבד, ההתניידות. מניירות קטנות אבל חשובות כמו עיניים קדחתניות שנעות בלי הפסקה לכל צד, לומדות ומעבדות מידע בקצב מהיר, תורמות לדימוי חתול הרחוב של קוב. מנגד, מיליוטי מביאה הרבה רגש וחמלה לדמותה הרדופה והפגומה של פלקון. אצל שחקנית אחרת, הצדדים הלא שפויים של פלקון היו הופכים אותה לקריקטורה מוגזמת, אבל מיליוטי משדרת דרכה כאב נוגע ללב, כזה שמאפשר להעריך אותה גם בבחירות אכזריות.
הרבה מילים כבר נכתבו כאן ובכל זאת אחת חשובה לא הופיעה - באטמן. אמנם נכון, גם הסדרות האחרות שמתרחשות בעיר והוזכרו כאן התרחשו ללא נוכחותו של האביר האפל או עם נוכחות שולית מאוד. זה גם הגיוני משיקולי תקציב ועלילה. אלא ש"הפינגווין" היא לא עוד סדרה, אלא המשך ישיר לסרט, כך שהעובדה שהאיש שנלחם על נשמתה של גות'אם נפקד ממנה, גם כשמאבקי הפשיעה קורעים אותה לגזרים - היא משונה בלשון המעטה. ניתן היה לאזכר את באטמן או לפחות לתת ביטוי לקיומו, גם מבלי לראות אותו פיזית. הבחירה להתעלם לגמרי מנוכחותו מתנגשת עם הניסיון המוצלח של "הפינגווין" להרגיש ריאליסטית.
ובכל זאת, "הפינגווין" היא דרמת פשע מפתיעה ביעילות וברמת הכתיבה והמשחק שלה. אמנם חותמת האיכות של HBO אמורה להביא איתה ציפייה לרמה גבוהה, אבל סדרות קומיקס ידעו ליפול גם באכסניות יוקרתיות. לכן אולי לא מפתיע לגלות שיוצרת הסדרה היא לורן לפרנק, שכבר הוכיחה בעבר את יכולתה ליצוק מציאות קודרת ומשכנעת בתוך מותג פנטסטי קיים: היא עומדת מאחורי הסדרה המעולה והקצרה-מדי "אימפולס" של יוטיוב פרימיום. בחירתה להתמקד כאן בעולם פשע ריאליסטי, בלי הקריקטורות וההגזמות של גרסאות עבר, הופכת את הסיפור של קוב למעניין ומחבר רגשית הרבה יותר. יצירה שמעניקה הרבה משקל והיגיון לפעולותיו ולאופן שבו ימשיך להתקדם בגרסאות הבאות. אלא שגם מי שיבחרו להתחיל ולעצור כאן, עם סיפור עלייתו של פושע קטן מרחובות עיר רקובה, ימצאו ב"פינגווין" חוויה שלמה ועשויה היטב.
הפרק הראשון של "הפינגווין" זמין ביס, הוט וסלקום טי-וי החל מיום שישי. הפרקים הבאים ישודרו בימי שני בצמוד לארה"ב החל מ-7 באוקטובר.