שרים, בוכים וזועמים: 5 הערות על המוזיקה הישראלית של שנת תשפ"ד

בדרך כלל, מצעד שנתי הוא ה-חגיגה של עולם המוזיקה. תארים, קאמבקים, הפתעות ודרמה בפסגה. זה לא המצב השנה. הצל הכבד שמלווה את החברה הישראלית מאז אוקטובר השחור - שבועות ספורים אחרי המצעד השנתי הקודם - ממשיך לטלטל כל אירוע תרבות, חגיגי ככל שיהיה, ואם לא די בכך: בעוד הלהיטים הגדולים של השנה צועדים במצעד, כוחות צה"ל צועדים בתוך לבנון והתרעות על רקטות נשמעות במקביל לשידור. תסריט מופרע במיוחד, שבכל חדר כותבים היו פוסלים מטעמי חוסר אמינות.

אלה לא רק התנאים החיצוניים, אלא גם הלהיטים שמתנגנים: כמו כל דבר אחר בשנה הארורה הזאת, שירי המצעד השנתי תשפ"ד של וואלה וגלגלצ - שהוא למעשה אחד הבודדים ששודרו השנה, להבדיל משנים אחרות - מספרים סיפור על חיים בתוך המלחמה ולצד המלחמה. זה הפסקול של קשת הרגשות הישראלית השנה החולפת, על כל מה שכרוך בזה.

האם "חרבו דרבו" הוא בחירה מפתיעה לשיר השנה? לאו דווקא. בעוד שירי אבל ונחמה ליוו את השבועות הראשונים שאחרי ההלם (ועל כך בהמשך), הם פינו בהמשך את מקומם לטובת הלך רוח אחר שתפס נפח הולך וגדל: זעם, גאווה לאומית והתרסה. על הרקע הזה, קל להבין איך המנון הנקמה המיליטנטי והלא-בלתי-אינפנטילי הזה כל כך הצליח. זה לא רק פזמון ממכר: שורות כמו "תכינו את התחת כי זה חיל האוויר", הבוז לאנטי-ישראליות, זעקת היחידות הלוחמות והשנאה הגלויה והלא-פוליטיקלי-קורקט שלו שחררו אנרגיה שרק חיכתה להתפרץ. והנה, כאילו כדי לחתום את העניין, נראה באופן מבהיל בשבועות האחרונים ש"חרבו דרבו" היא לא רק קריאת קרב, אלא גם ממש תוכנית הפעולה של ישראל במרחב, לרבות רשימת החיסול.

השיר שבמקום השני, סנסציית האירוויזיון "הוריקן" של עדן גולן - הלא היא פריצת השנה - הוא למעשה צד שני של אותו המטבע. לא מפני שהבלדה הנוגה הזו, מהשירים הטובים ששלחנו לתחרות בשנים האחרונות, נוקמת ונוטרת כשלעצמה, אלא בגלל שבעל כרחה הפכה לכזאת. מה שהתחיל כשיר האבל על "הגשם של אוקטובר", נקלע לסערה אחר סערה, נדרש לשנות את מילותיו "הפוליטיות", ועמד במוקד הפעילות האנטי ישראלית הנרחבת סביב האירוויזיון. כך, וביתר שאת אחרי ההישג שלו בהצבעת הקהל, הוא הפך לסמל שמחדד את הסנטימנט של "ישראל נגד העולם".

שני השירים המובילים של תשפ"ד, אם כן, אולי שונים מאוד בסגנון - אבל לא במהות. כמו באולפנים הזועמים, כמו בשטח הבוער, כך גם במצעדים. הכעס מוביל את התרבות הישראלית, השאלה היא לאן.

לצד כל זה, מי שמביט על המצעד יכול למצוא כמובן גם ביטויים אחרים של המצב: שכול, אבל והחלמה. נכון, כניסה של שירי זיכרון למצעד השנתי היא לא דבר נדיר כשלעצמו. "עוד מעט נהפוך לשיר", למשל, כבר הכניס בעבר כמה וכמה שירים לפסגת המצעדים. ובכל זאת, באופן מובן, היקפם במצעד הנוכחי חריג.

"תרקדי 7.10.23" של אושר כהן, שהוקדש לקורבנות הטבח בנובה, סיים במקום השלישי, ובהמשך הרשימה אפשר למצוא גם את "תחזור" של עידן רייכל ורוני דלומי, שקשור עמוקות במצב הכללי; את שיר המחאה "שנאת אחים" של ענר שפירא ושאנן סטריט, שהושלם בעקבות מותו של הגיבור ממיגונית המוות; ואת "מולדת" של חנן בן ארי, אחד השירים הראשונים שיצאו אחרי 7 באוקטובר.

בקטגוריה של שירים על המצב אפשר לכלול גם את "במקום בו אני גר" של ג'ימבו ג'יי, שנכתב לפני ונשמע אחרי, ושירים כמו "עוד יום בעזה" של נועם צוריאלי, שניהם בעשירייה הרביעית. לצד כל השירים האלה, זכו להצלחה מכובדת שירי נחמה קולקטיביים, בין אם זה "גיבורי על" של התקווה 6 שבמקום הרביעי, "עם ישראל חי" של אייל גולן שבמקום התשיעי או "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי שבמקום העשירי, שהפך לאחד מסמלי התקופה המובהקים.

הישראלים אוהבים לזכור בשירים. המבחר הזה הוא אך מעט מבין מאות ואולי אלפי שירים שיצאו השנה והתייחסו באופן ישיר יותר ופחות לשבת השחורה ולמלחמה שפרצה בעקבותיה. שירים של אנשים שנרצחו, שירים על אנשים שנרצחו, שירים על הלם קרב ולחימה, על המפונים ועל החיים שאחרי, על החטופים ועוד ועוד. כמו אגפים אחרים בתרבות הישראלית, המוזיקה הישראלית התגייסה עם כל הכלים שברשותה ברגע השחור הזה. בהלוויות, באזכרות, במופעים בכל מקום שרק אפשר, וגם בכתיבת שירים. מה יישאר מכל זה, ימים יגידו.

למקום התשיעי הגיע שיר לא צפוי בקונטקסט של המצעד - "נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט. שיר פופ לא מתנצל על מסיבות וריקודים. למעשה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: הפופ שכיכב בשנים האחרונות במצעדים כמעט נעלם. כך גם נציגיו המובהקים: אמנים כמו סטטיק, מרגי, אנה זק, עדן בן זקן ונונו לא נכנסו ל-40 הגדולים, וגם נועה קירל - בשנה שכללה לא מעט מהמורות עבור כוכבת הפופ המצליחה - הציגה ביצועים מאכזבים למדי במצעד. אפשר להבין: למי בכלל היה מצב רוח לזה בשנה האחרונה? זו שנה כל כך אפלה, שאפילו להיט טיקטוק על מערכת יחסים שכן מצליח נושא שם קודר כמו "פחד אלוהים".

אפשר להניח שהאנומליה הזאת תשנה ככל שהזמן יעבור. כמו בטלוויזיה, הנרמול והזמן מטשטשים את הכאב והבידור תופס את מקומו. זה תהליך טבעי. ובכל זאת, מהבהבת כאן נורת אזהרה לתעשייה הלוהטת של השנים האחרונות: במדינה כל כך מטורפת, החיים הנורמליים הם האשליה - ובועת הפופ של ישראל יכולה תמיד להתנפץ.

לא רק הפופ נמחק במצעד השנתי האחרון. גם ההיפ הופ הישראלי הציג תוצאות מאכזבות, עם נציגים ספורים ב-40 הגדולים: מלבד נס וסטילה, אפשר למנות שירים בודדים של פלד וג'ימבו ג'יי (כותב השירים של השנה), וכמובן את השיר של ענר שפירא ושאנן סטריט, שכאמור מן הסתם מייצג כאן עוד כמה דברים. אולי זה הגיוני בשנה שבה קשה למצוא את המילים לכולם, ולא רק לראפרים. גם הייצוג הנשי נחתך, מ-17 שירים בשנה שעברה ל-14 השנה (או אחד משלושה), חלק ניכר מהם דואטים עם גברים. בנוסף לדעיכת הפופ, אולי למציאות המיליטנטית יש השפעה גם על זה. משתי הקטגוריות, נדמה שנעשה עוול מסוים ליסמין מועלם. שתי הגרסאות לשירה "יהיה טוב", מההמנונים של תחילת המלחמה, הושמעו כמעט יותר מכל שיר אחר השנה בתחנות הרדיו, אבל בגלל שיצאו לפני כן, לא נכללו במצעד של השנה. הגיוני, אבל לא משקף.

אבל יש גם מנצחים. עומר אדם יכול לרשום לעצמו שנה טובה עם חמישה שירים במצעד, ואושר כהן מבסס את עצמו כאחד הכוכבים העקביים והיעילים של השנה עם ארבעה שירים בין 12 הגדולים. זו גם הייתה שנה גדולה לפאר טסי, שגרף יחד עם חבריו שלושה פרסים במצעד (איש השנה, אלבום השנה ומפיק השנה למתן דרור), ואם היו יוצאים לרדיו עוד שירים מתוך "רדיו שטח 2" סביר להניח שגם הם היו מככבים בצמרת. "מה יהיה מחר" שלו התברג למקום השישי, אבל נדמה לי שפזמון עם מילים כמו "פשוט רציתי לחבק אותך / כי מי יודע מה יהיה מחר" לוכד את מצב הרוח הלאומי יותר מכמה מהשירים שמעליו.