מתוך חמשת שלבי האבל המוכרים - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה - בכל מה שנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, נדמה לי שאני אפילו לא בשלב הראשון. כמו רבים אחרים אני עדיין בשלב ההלם. אם היינו עוברים לאנגלית מדוברת הייתי מכנה אותו שלב ה"וואט דה פאק". שנה בדיוק חלפה מאותו היום, המלחמה שהחלה אז עוד נמשכת ביתר שאת ו-101 ישראליות וישראלים שנחטפו באותה שבת עדיין מעונים בעזה. בתוך המציאות הבלתי נתפסת הזאת, מנסה הסדרה התיעודית "היום שלא נגמר" (בהפקת "קסטינה") לספק את התיעוד המקיף ביותר עד כה של השבת השחורה, והיא משודרת בכאן 11 כאירוע טלוויזיוני החל ממוצאי שבת האחרונה ובמשך השבוע חוץ מהיום, ה-7 באוקטובר, שיוקדש לשידור הטקסים הממלכתיים.
לצורך כך שוחחו היוצרים עם 114 מרואיינים שמגיעים מ-23 ישובים, שבעה בסיסי צה"ל וחמש זירות פתוחות (למשל החוף בזיקים). הסדרה מחולקת לחמישה פרקים, כל אחד מהם בן כשעה ובהתאם מתעד שעה אחרת מאותו היום. זה מסוג התכנים שנהוג לכנות את הצפייה בהם "אגרוף בבטן", אבל הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של "היום שלא נגמר" קרובה הרבה יותר לאגרוף לפנים שלאחריו מגיעה סטירה מצלצלת ואז עוד אחת. כגוף שידור ציבורי, רק טבעי שכאן 11 ישאפו להיות הראשונים להפיק תיעוד רחב יריעה על המלחמה הגדולה בתולדותינו, אבל העיתוי, בזמן שהאירועים עדיין מתרחשים, לא מובן מאליו.
אמנון רבי וגלעד טוקטלי, מי שיחד עם סימה קדמון עומדים מאחורי "האחת" המצוינת על סיפורה של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים (רק בשבוע שעבר היא נבחרה כאן לסדרת השנה), כבר הוכיחו שהם יודעים לקחת אירוע היסטורי ולהפוך אותו לטלוויזיה דוקומנטרית סוחפת, והם אלו שהופקדו על המשימה המאתגרת הזאת. למרות ההשוואה המתבקשת, "היום שלא נגמר" לא דומה כלל ל"אחת". היא כאוטית, דחוסה ועמוסה, מלאה במידע, ומתוך עומס המרואיינים אין אחד או אחת שאפשר לומר עליהם שהם "גונבים את ההצגה".
רבי, טוקטלי וצוותם קיבצו כאן כמה פרצופים ושמות שכל מי שראו טלוויזיה בשנה האחרונה כבר למדו להכיר, לצד כאלה שנחשפים כאן כמעט לראשונה. המרואיינים מדברים ישירות למצלמה כאילו הם מוסרים עדות, לחלקם אנחנו גם מתלווים כשהם חוזרים למקום שבו היו אז, כמו עדינה משה, חברת קיבוץ ניר עוז ששוחררה משבי חמאס. המצלמה מלווה אותה בזמן שהיא עוברת ליד מגורי הצעירים השרופים בקיבוץ ומספרת על מי שגרו בהם פעם ואיפה הם היום. למרות הפאסון הקיבוצניקי, הכאב שלה ניכר וכצופה קשה לעצור את הדמעות.
הפרקים בסדרה נאמנים לסדר הכרונולוגי של האירועים ולא מתעכבים על התוצאות וההשלכות שלהם, ובהתאם מרגישים תזזיתיים. אנחנו מדלגים במהירות בין האנשים חסרי המזל שנתקעו על החוף בזיקים בזמן שהגיעו אליהם המחבלים על סירות הגומי, ומשם עוברים לתחנת המשטרה בשדרות ופוגשים ניצולים שמספרים על השוטרים והשוטרות ששילמו בחייהם בניסיון להגן עליה. לפני שהצופה מצליח לעכל את מה שראה בסיפור הקודם, הוא כבר נחשף לעוד סיפור נורא וכן הלאה. ובגלל שהכל כך טרי אנחנו יודעים שאין כאן הגזמה בשום צורה. להפך, יש אולי מי שירימו גבה על הבחירה להימנע מהצגה של חומרים גרפיים מאותו היום, וכאלה אנחנו יודעים שיש בשפע. לא שחסרים כאן חומרים מאותו יום. למעשה "היום של נגמר" כל כך מלאה בתיעודים עד שלרגעים קשה להתמקד בהם.
לפעמים הם מוצגים לצד ראיונות כהמחשה למה שהמרואיין מספר, בפעמים אחרות הם עומדים בפני עצמם. התחושה היא שכמו השנה הזאת, שחלפה במהירות שיא ובו בזמן הרגישה כמו נצח, גם הצפייה ב"היום שלא נגמר" היא חוויה סוחפת ומתישה בו זמנית. סוחפת כי היא מאפשרת להתמודד עם הטראומה אבל בצורה נשלטת יותר, כבר לא בהתקפה של סרטונים איומים שמגיעים מכל מקום ומוציאים את האוויר מהריאות. ומתישה, כי בין הפרקים אנחנו נזכרים שוב במשמעות של שם הסדרה.
בפרק הראשון מספר דובר צה"ל, תת-אלוף דניאל הגרי, שבאותה השבת היה עסוק בכלל בעבודתו השנייה כאבא לתינוק בן שנה, על שיחה עם צעירה ששוחררה מהשבי ואביה נרצח. היא סיפרה לו שמבחינתה ה-7 באוקטובר לא הסתיים, ודרך השיחה הזאת הוא הגיע למסקנה שאותו הדבר נכון גם עבורו.
בין אם מתוך שאיפה להיות ממלכתית בצורה שתהפוך אותה למתאימה להקרנה בפני תלמידים כחלק מתוכנית הלימודים שבתקווה תהיה כאן, או מסיבות אמנותיות אחרות, "היום שלא נגמר" נמנעת מלעסוק בפוליטיקה כמעט לחלוטין. נכון, חבר הכנסת מעוצמה יהודית אלמוג כהן מתראיין, אבל הוא עושה זאת במסגרת "תפקידו" כתושב אופקים שנכח בקרבות באותו היום. כשהוא, כמו רבים מהמרואיינים, מדבר על המחדל ושואל איפה לעזאזל היו הכוחות שהיו צריכים לבוא להציל את התושבים, מדגדג לפתוח את הדיון על ועדת החקירה הממלכתית שעדיין לא נראית באופק. זה לא קורה. זה לא גורע מהסדרה ואולי להפך, משאיר אותה בעמדה יוצאת דופן של תוכן שמתנגדי ביבי ותומכי ביבי יכולים לשבת ולצפות בו יחד מבלי שהאירוע יתפתח לריב.
יותר מכל, בסוף הצפייה התעוררה בי תחושה שלא הרגשתי יותר מדי זמן. הפסיפס האנושי המורכב והמרגש שנבנה בה נתן לי תקווה לגבי העתיד של המקום הזה. הוא מורכב מחילונים, דתיים, יהודים, ערבים, שמאלנים, ימנים, להט"בים וכל מי ומה שביניהם. כולם נראים פשוט כמו אנשים טובים, כאלה שלא יחשבו לרגע לפני שיעצרו לסייע לאדם במצוקה, כאלה שהזכירו לי למה עד ממש לא מזמן הייתה כזאת גאווה גדולה בלהגיד את המילים: "אני ישראלי".