מדי ראש שנה אנחנו מדרגים את הסדרות הישראליות שעשו לנו את השנה החולפת. כך אנחנו עושים גם השנה, רק שכמובן, זו לא הייתה שנה רגילה. מצד אחד, רוב הסדרות הללו נוצרו זמן רב לפני אוקטובר 2023 כך שהיה בהם אסקפיזם מסוים. מצד שני, בחלק גדול מהמקרים אי אפשר שלא למתוח קווים בין הפיקציה לבין המציאות הנוראה שנגזרה עלינו. האם באמת אפשר לנתק בין החיים האמיתיים לבין קומדיה סאטירית על חוסר יעילות צבאית? כזו שנאמר בה משפט כמו "בטח שהם בסדר, הם בבסיס. מה כבר יכול לקרות להם?". והאם הטבח והמלחמה דחפו עוד יותר את הסדרה שכבשה את המקום הראשון שלנו?
אוקטובר המר שינה את החברה הישראלית, ומן הסתם גם את הטלוויזיה - שנדרשה להבין איך להגיב, לעבד ולתת שירות לחברה השרויה בהלם ושכול. זה התחיל כבר בשבת השחורה עצמה, כשהשיחות המצמררות של דני קושמרו עם התושבים הנצורים המחישו בזמן אמת עד גודל האימה, ונמשך בצעדים איטיים לאורך כל שנת האבל: לאורך חודשים ארוכים הוקדשו מהדורות החדשות להנצחת אין-ספור הסיפורים, השמות, הזירות וההריסות.
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
שתי תוכניות - שתיהן של קשת 12 - מספרות את הסיפור של הטלוויזיה הישראלית אחרי 7 באוקטובר. אמנם לא החשבנו אותן בדירוג מפני שהן יצור שונה בתכלית מכל היתר, אבל היינו חייבים להתייחס אליהן. הראשונה היא "עובדה", בעונה היסטורית ואולי החשובה בתולדותיה, שהצוות שלה הצליח להמחיש באופן הרגיש ביותר את הזוועה של היום ההוא וחשוב לא פחות: את גבורתם של השורדים, החטופים בעיקר, ואת המאבק שלהם להחזרת הנותרים ולקום מהאפר. מדינה שלמה צפתה שבוע אחרי שבוע בכתבות האלה - כמו הכתבות על יפה אדר ואביגיל עידן, למשל - והבינה טוב יותר את מה שקרה לה.
השנייה היא "ארץ נהדרת" בעונת המלחמה שלה. זה לא היה מובן מאליו באוקטובר שהומור בפרט ובידור בכלל ישובו לטלוויזיה. לאף אחד לא היה מצב רוח לזה. האתגר היה עצום, ו"ארץ נהדרת" הגיבה אליו במהירות, בניסיון להבין כל שבוע מחדש איך לרוץ בתוך שדה המוקשים של העצבים הישראלים הרופפים, להצליח לעשות סאטירה (ואפילו מערכונים בינלאומיים ויראליים) ולפרק את הימים האפלים האלה בכלים שלה - למשל כשהמונית המיוחדת של אשר הפכה בבת אחת לפינה הכי מרגשת שאפשר. לא תמיד זה הצליח, לפעמים היא פספסה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לה: היא הייתה שם בשבילנו, באומץ לא מבוטל, בימים של כאוס מוחלט. במובן הזה, היא הדגימה את ההתגייסות הנרחבת של האמנים הישראלים שנרתמו מהרגע הראשון לנחם, לעודד ולחזק את הנפגעים, המפונים והאבלים. אחריה, נפתחה הדלת לאט לאט גם לחזרה של תכניות הפריים טיים האחרות למסך, בהן גם הדרמות והקומדיות שיופיעו כאן במצעד.
מדרגים: ניר יהב, עידו ישעיהו, נדב מנוחין, עמית סלונים, זוהר אורבך, בן בירון, שירי ישועה, עמית לוי רבינסקי, נעמה רק.
10. הטבח (יס)
העונה השנייה של הדרמה הקולינרית הגיעה אחרי ש"הדוב" האמריקנית כבר הפכה לתופעת תרבות, אבל הסדרה הישראלית הזכירה שלא רק הייתה שם קודם, ולא רק שאינה נופלת מסדרת השפים עטורת הפרסים והשבחים, אלא אפילו עולה עליה. יצירה מורכבת ומרתקת שחודרת לנבכי הנפש האנושית, ממשיכה לחקור את עולם המסעדנות התל אביבי ומעמיקה הרבה מעבר לכך. היא לא סתם מספרת סיפור, אם אכן ניתן לקרוא לזה סיפור, אלא יוצרת חוויה ויזואלית מרהיבה.
הצילום המופתי של גיא רז הופך כל פריים לציור חי, עם שימוש מבריק בתאורה וקומפוזיציה, מהדהד את הנרטיב ומרבד את הדמויות. בראשן גם הפעם דורי ונמרוד, בגילומם המאופק והמרשים של גל תורן וגורי אלפי - שתי דמויות מורכבות הנאבקות עם שדיהם הפנימיים. דורי, בפרט, הופך לדמות שקשה לאהוב אך בלתי אפשרי להתעלם ממנה, ותורן מעביר בכישרון ובניואנסים את הנרקיסיזם וההרס העצמי שלו.
גם הפעם "הטבח" לא היססה להתמקד ברגעים קטנים ו"נטולי עלילה" לכאורה, אך דווקא אלה מעצימים את תחושת האותנטיות. "הטבח" היא יצירה שמעזה לחקור את הצדדים האפלים של נפש האדם, עם דגש על גבריות רעילה ויחסי כוח. היא עושה זאת בעדינות ובתחכום, דרך עדשת המצלמה המבריקה של רז ובעזרת משחק מעולה. זו טלוויזיה ברמה הגבוהה ביותר, המוכיחה שניתן ליצור דרמה מורכבת ומרתקת גם בלי עלילה "גדולה".
9. מי זאת (כאן 11)
תוכנית המערכונים החדשה אמנם עדיין לא סיימה את עונתה, אבל הוכיחה מיד שקומדיה טובה היא פשוט קומדיה טובה, ללא צורך בתוויות מגדריות. הסדרה, בהובלת ארבע קומיקאיות מבריקות - מגי אזרזר, ג'וי ריגר, אושרית סרוסי ונעמה אמית, שגם יצרו אותה - מצליחה לייצר זרם מרשים של רגעים מצחיקים, כזה שמצליח לחפות גם על הנפילות האקראיות.
כוחה של "מי זאת?" טמון ביכולתה לגעת בנושאים רגישים בקלילות, מבלי להיכנע למוסכמות של פוליטיקלי קורקט. הקאסט הנשי מאפשר לסדרה חופש יצירתי לצחוק על מגוון רחב של נושאים, כולל סטריאוטיפים מגדריים ועדתיים, בלי להתנצל או להסביר את עצמה. זוהי התגלמות של פמיניזם במובנו הבסיסי ביותר - שוויון בזכות לצחוק ולהצחיק. היא לא מתיימרת להיות "קומדיה נשית", אלא פשוט קומדיה טובה שנוצרה על ידי נשים מוכשרות.
"מי זאת?" בעיקר מצטיינת בהצגת רגעים אותנטיים מהחיים הישראליים ובהפיכתם להומור אוניברסלי. היא חושפת את האבסורד בהתנהגויות יומיומיות ובמוסכמות חברתיות, תוך שימוש בהגזמה ובטוויסטים מפתיעים. ההוכחה הניצחת שהומור איכותי לא זקוק להגדרות או הצדקות - הוא פשוט צריך להצחיק.
(לביקורת המלאה של עמית סלונים)
8. טיפול לילי (יס)
על אף שלא מדובר ברימייק אלא סדרות שונות מאוד עם מבנה ופורמט אחר לגמרי, קשה לראות את "טיפול לילי" בלי לחשוב על "בטיפול" המונומטלית. הצל של "בטיפול" כה כבד עד שאפשר כמעט להרגיש את נוכחותו פיזית, אבל הסדרה החכמה שכתב רענן כספי מדלגת בחן מעל המלכודות ופשוט עושה את הקטע שלה. כלומר, מזגזגת בין הכאוס בחייו הפרטיים של לואי הפסיכולוג והאלמן הטרי לשקט היחסי של העבודה, בין זעם ותסכול לשמחה והוקרת תודה, בין הרס עצמי לניסיונות תיקון.
אפשר לטעון שקורה פה כל כך הרבה עד שלסדרה כבר חסר פוקוס, אבל כל המרכיבים בבלאגן הזה משלימים ומחזיקים זה את זה באוויר. המטופלים המתוסבכים שמגיעים לקליניקה הקטנה של לואי מוציאים ממנו את הצדדים היפים, העדינים והמרגשים ביותר, עד כדי כך שלעיתים עולה השאלה אם הוא לא חוצה גבול אתי ברמת המעורבות האישית שלו בכל סיפור. זה כנראה היה נוגע הרבה פחות אם כמו "בטיפול", גם כאן הפסיכולוג היה מעביר את רוב דקותיו המצולמות על הכורסא בקליניקה. אך האינטימיות שלנו עם לואי כאדם גדולה בהרבה, ואנחנו נואשים לראות אותו מנסה להתרומם ולהתאושש דרך הניסיונות לעזור לאחרים - כפי שאנחנו מתרגשים לראות דמויות אחרות פורחות דרך טיפולים מסוגים אחרים. "טיפול לילי" נהנתה לא רק מכתיבה ובימוי מוצלחים אלא גם ובעיקר מצוות שחקנים משובח במיוחד, מתוכו נציין לטובה את שירה האס וירון בורבינסקי בהופעות מבריקות ואת לוסי איוב על תקן ההפתעה המשמחת.
(נעמה רק)
7. האחיות המוצלחות שלי (יס)
העונה המסכמת הייתה סיום מתוק-מריר לאחת הקומדיות הישראליות האהובות של השנים האחרונות. המיני-עונה, שהורכבה מארבעה פרקים קצרים מדי, התמקדה במור (טס השילוני) ובטיול אחרי הצבא שלה בהודו, עם הופעת אורח משמעותית של נטלי (נלי תגר). שוב הוכיחו יוצרות הסדרה את כשרונן הייחודי באפיון דמויות מהיר ומדויק, המאפשר התנגשויות אנושיות ומצחיקות.
על אף שקוצרה של העונה גרם לדמויות הראשיות האחרות להידחק אל השוליים, "האחיות המוצלחות שלי: הודו" סיפקה סגירה מספקת לסדרה האהובה, תוך שהיא משאירה טעם של עוד. היא כן שילבה דמויות משנה מבדרות, כמו הטיילן הנלהב (אדם גבאי) והפעיל החברתי המפוכח (קובי מימון). וכמובן, השילוני הובילה את העונה בחן הממורמר הרגיל שלה, כשדמותה של מור התמודדה עם המציאות המאכזבת של הודו לעומת הפנטזיה. המוטיב של הסדרה כולה על רגל אחת. לא מתיימרת לספק תשובות גדולות, אלא מציעה מבט כן ומפוכח על חיי צעירים ישראלים, עם כל הבלבול והחיפוש העצמי הכרוכים בכך.
(לביקורת המלאה של זוהר אורבך)
6. הצבי (כאן 11)
זו לא רק דרמה היסטורית מלבבת, אלא גם מחווה מרגשת לכוחן של מילים ולהתפתחותה של השפה העברית. הסדרה, שנוצרה בידי קרן מרגלית, מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: להפוך דיאלוגים בעברית של לפני 150 שנה לאותנטיים ומרגשים. במרכז העלילה עומדים שני סיפורי אהבה: הרומן הגלוי בין סוניה (פולינה ויטורגן) לגבריאל ניסן (לב לוין), והרומן הסמוי והמשמעותי יותר - בין הגיבורה פרומה (סוזנה פפיאן הנפלאה) לשפה העברית עצמה.
דרך עיניה של פרומה אנו עדים להתפתחותה של העברית משפת קודש לשפת יומיום, תהליך המלווה ברגעי התעלות וכאב. הצילום המרהיב מדגיש את אהבת השפה, עם סצנות מרגשות של יצירת העיתון - מריחת הדיו, גלגול המכבש, והאותיות המתחברות למשמעות. אפילו הפתיח, שבו האותיות יוצאות מהדף, הוא ביטוי ויזואלי לאהבה הזו.
"הצבי" מצליחה לגעת בנושאים כבדי משקל כמו קיצוניות דתית ופטריארכיה, בלי להציע פתרונות קסם. במקום זאת היא מציגה סיפור התבגרות מורכב - של הדמויות, של השפה העברית, ושל החברה היהודית בארץ ישראל.
(לביקורת המלאה של אילן קפרוב)
5. טיטו ורוחו (הוט)
בניכוי שידורי חדשות ותיעודי זוועות למיניהם, "טיטו ורוחו" היא הטלוויזיה הכי אינטנסיבית שהופיעה השנה על המסך הישראלי. תשעת פרקיה גדושים ועמוסים בצעקות, מריבות, אלימות על כל סוגיה ועיסוק טריגרי מאוד בבריאות הנפש - טראומות, שריטות ואובדנות בכמות סיטונאית. כמו ב"אורי ואלה" שהציגה לנו לראשונה את דמותו של השף-סלב צוקי (בגילומו של פבלו רוזנברג שנבלע בדמות לחלוטין), גם כן אפשר לטעות ולחשוב בתחילה שמדובר בטיפוס מרצה ומקסים שתמיד מביא איתו את הכיף. מהר מאוד מתברר שאנחנו בסוג אחר לגמרי של הצגה - מופע יחיד של אדם שלא באמת רואה אף אחד אחר, או לפחות לא מסוגל לתפוס את קיומם בנפרד ממנו ומרצונותיו.
תשעה פרקים שהם תשעה סיפורים כמעט שלמים בפני עצמם מרכיבים יחד עולם מופרע לחלוטין, נטול גבולות ומלא אכזריות, אהבה וכאב. עולם מכוער ומסעיר כמו תאונת שרשרת בלתי נגמרת. על הבסיס הזה נרקמת מעשייה אפלה, מלהיבה, מהפנטת ולרגעים כמעט מיסטית, שמצליחה להיות גם מצחיקה בקול רם ולשחק עם השפה העברית עד כדי יצירת ז'רגון אישי משלה. את ההופעות המחורפנות לגמרי של רוזנברג ושל מגי אזרזר מגבה ליהוק מופלא של דמויות משנה והופעות אורח - בין היתר של ג'קי אזולאי, אורי גבריאל, רננה רז, טלי סיני ריקליס וגם רינה מצליח בתפקיד מתקשרת. זה לא תמיד קל לצפייה וזה בטח לא מתאים לכולם, אבל אין אף יצירה ישראלית אחרת שדומה לזה.
(נעמה רק)
4. היהודים באים (כאן 11)
שלוש סדרות דגל של כאן 11 הסתיימו השנה: "היהודים באים", "מנאייכ" ו"המפקדת" (אחת נוספת מהן נפגוש בהמשך הדירוג). במקרה של תוכנית המערכונים, בעונתה החותמת היא הוכיחה שוב שאינה רק עוד תוכנית סאטירה, אלא יצירה תרבותית מכוננת שתיזכר לדורות. יוצריה הצליחו לזקק את הכתיבה לכדי אמירה אוניברסלית ועל-זמנית, תוך התמודדות עם אתגרי השעה. הסדרה המשיכה לשזור בחוכמה בין סיפורי המקרא לאירועים מודרניים, מרפול ועד סינדי לאופר, תוך מתן במה לדמויות נשיות חזקות מההיסטוריה היהודית.
גם הפעם "היהודים באים" לא נרתעה מלגעת בנושאים טעונים, כולל אירועי 7 באוקטובר, תוך שמירה על איזון עדין בין הומור לרגישות. מעבר לקומדיה, הסדרה הצליחה להטביע חותם תרבותי עמוק, עם מערכונים שהפכו לקלאסיקה מיידית ומטבעות לשון שנכנסו לשפה העברית. "היהודים באים" לא רק שיקפה את הסטייט אוף מיינד היהודי, אלא גם עיצבה אותו מחדש, והותירה מורשת קומית שתמשיך להדהד עוד שנים רבות.
(לביקורת המלאה של עמית סלונים)
3. ברלין בלוז (יס)
בזמן שחיכינו לעונה שנייה של סדרת העשור הקודם של וואלה תרבות, "על הספקטרום", היוצרת שלה דנה אידיסיס הביאה לנו סדרה אחרת המבוססת על חוויותיה האישיות, ו"ברלין בלוז" נהדרת בפני עצמה.
הדרמה הקומית - שאידיסיס יצרה עם איתמר רוטשילד, שגם מככב לצד שירה נאור הנפלאה - עוקבת אחר זוג ישראלים המנסה למצוא את מקומו בברלין המודרנית. התוצאה היא יצירה אינטימית עדינה על זהות, שייכות והמתח בין העבר להווה. למרות קוצרה - שישה פרקים בני 35 דקות - "ברלין בלוז" מצליחה לייצר אווירה מלנכולית עמוקה, משכנעת אבל לא מדכאת, המשלבת הומור שחור עם רגעים נוגעים ללב. רוטשילד ונאור מגלמים ברוך את התלישות של גיבוריהם, חוקרים אגב כך את המתח בין הגשמה עצמית לבין מחויבויות משפחתיות, ואת הקושי למצוא שייכות בעולם גלובלי.
"ברלין בלוז" מתבוננת בחכמה בתפקיד האמנות בהתמודדות עם טראומות היסטוריות, ומדגישה את הבלתי-אפשרי שבניסיון לברוח מהעבר. למרות שהיא נעה באיטיות ולעתים נראית כסדרת אפיזודות, היא מצליחה לעצב תמונה עשירה ומרגשת של חיפוש אחר בית בעולם מורכב, ובפרט בברלין, מיקרוקוסמוס של העולם המודרני - עיר של זרים המחפשים את מקומם. בשנה שבה שאלת ההגירה מישראל לנוכח המצב הביטחוני והפוליטי הפכה לשיחת היום, "ברלין בלוז" הייתה שם כדי להסביר את המשמעויות של החיים בארץ אחרת.
(לביקורת המלאה של נדב מנוחין)
2. המפקדת (כאן 11)
אחרי שתי עונות ואינספור דיונים ברשת, הדרמה הקומית הצה"לית כבר יודעת מה הקהל שלה רוצה לראות - קצת סאטירה, הרבה סקס והתאהבויות, חופן קיטורים של צימר, כפיר שוב מסבך לעצמו את החיים בטעות, דמויות משנה גונבות הצגה וכמה שיותר מהמבט האבוד והמבוהל של אלונה סער. בעונתה השלישית והאחרונה, "המפקדת" סיפקה את כל זה ממש לפי הדרישה, עד כדי כך שלפעמים היא נסחפה קצת וממש התאהבה בצבעוניות והחמידות של עצמה. כך למשל יצא שקנוניית הקרמבו שפתחה את העונה אפילו לא הייתה הרגע הכי משונה בה (את התואר הזה חייבים להשאיר לכפיר מדגים איך לצאת מהתחת של עצמך).
אז כן, "המפקדת" נפלה לא פעם בגימיקים ופרקי פאן-סרוויס הפעם. כיאה לתקופת פגרה בבט"ר ללא טירונים, העלילה התמקדה ביחסים בין המפקדים בלבד והפוגות שוברות שגרה למיניהם טילטלו את הסיפור שוב ושוב רגע לפני קו הסיום. מזל שגם כשהיא מפוזרת ולא לגמרי מהודקת, מדובר באחת הסדרות הכיפיות והממכרות בטלוויזיה שלנו. כזו שהתלונה עליה היא אף פעם לא "הפרקים לא טובים", אלא "אין מספיק פרקים". בין לבין היא הצליחה גם להגיד משהו על הפרדוקס הצבאי, ואולי הישראלי, שבו הכל מטומטם לגמרי, שכונה מוחלטת ורציני בצורה תהומית בו זמנית - אבל תמיד עם מספיק תקווה, אהבת אדם והומור כדי שנצא מכל זה מחויכים. נתגעגע.
(נעמה רק)
1. האחת (כאן 11)
אחד הרגעים הכי יפים והכי משקפים את כל מהותה של "האחת", את החוכמה שלה, הוא זה שבו גיל רגב מספר איך שוחח עם שותפו לחדר, דן חלוץ, ושאל אותו אם הוא מפחד. המונולוג עצמו היה נחמד גם ככה, כחלק מהעיסוק בפחדים שהטייסים הגברים-גברים לא נותנים להם ביטוי בדרך כלל, אבל מה שהיה כל כך יפה הוא ההמשך.
רגב מוסיף ומספר שחלוץ שאל אותו אם יש לו מספיק סיגריות. הוא ענה לו שכן, הוא קיבל הרבה מהאגודה למען החייל. חלוץ השיב לו שאם יצטרך, יש לו מספיק כדי לתת לו. את כל זה רגב מתאר כשהוא חנוק לגמרי מדמעות, על סף שבירה למעשה, וזו שיחה על כלום לכאורה, על טובין (דוחים). אבל המיצוב שלה, האופן שבו רגב מספר אותה, עצם העובדה שהוא זוכר את שיחת הכאילו-סרק הזו על פרטיה גם אחרי כל העשורים שחלפו, עצם הבחירה לכלול אותה בסדרה למרות שכבר חלף השלב שבו מדברים על הפחד, מבהירה את הרבדים העצומים שלה. החברות והאחווה והגיבוי והמשענת שהם, כולם, היו זה לזה - לא רק ברגע ההוא אלא בכלל, בטריוויאלי ובנשגב.
זו העדות המדהימה והמרגשת ביותר לחוש הדרמטי העמוק והמורכב של "האחת", שהופך אותה לסדרה כל כך טובה וקולחת למרות הנושא הקשה שהיא עוסקת בו - סיפורה של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים. הדוקו שוזר בין האנושיות העדינה לבין האיום הקיומי, הכל לכדי תמונה רחבה של התפכחות לאומית מתחושת הכוח וחוסר הפגיעות.
בהובלת העיתונאית סימה קדמון, שהייתה פקידת מבצעים בטייסת, "האחת" מציגה מבט אינטימי ומורכב על הטייסים והמלחמה. קדמון מצליחה לחלץ מהמרואיינים כנות יוצאת דופן לגבי כישלונות, פחדים וטראומות. הסדרה מרשימה ויזואלית עם שפע חומרי ארכיון נדירים ושחזורים איכותיים, אך עוצמתה האמיתית טמונה בחשיפת האנושיות שמאחורי המיתוס של חיל האוויר.
"האחת" הייתה אירוע תרבותי מדהים בפני עצמו. כבר בזמן אמת היא הזכירה באיכויות ובניואנסים כמה מאיכויות יצירות המלחמה הגדולות ביותר בכל הזמנים. אלא שבמבט לאחור "האחת" גם מקבלת משנה תוקף. שבועות ספורים אחרי ששודרה פלשו מחבלי חמאס לישראל, טלטלו את האומה והעלו מחדש שאלות על כשלי מודיעין, התרעה ותגובה. כך, בנוסף לכל, הפכה הסדרה למעין נבואת זעם. האם למדנו את הלקח?
(לביקורת המלאה של נדב מנוחין)