לעגו לו, ביזו אותו, אבל הבמאי ימין מסיקה עשה כאן מהפכה תרבותית. עכשיו הסיפור שלו יוצא לאור

התקשורת הממוסדת הפכה את ימין מסיקה לבמאי הקולנוע המושמץ ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. סרטיו - ביניהם "קורבן האהבה", "חבר ואח", "כרם התקווה" ו"שלום לך סיגל" - היו מלודרמטיים, ערכי ההפקה שלהם דלים, המשחק מוגזם. ובכל זאת, הקהל לא שבע מהם. זה לא היה הקהל שהולך לסינמטקים, אלא זה שקונה קלטות בתחנה המרכזית. בזמן אמת, הם נחטפו מהמדפים בקצב שהיה גורם לקולנועני האיכות של שנות התשעים להוריק מקנאה, גם - ואולי בגלל - שהמבקרים ביזו אותם, אם בכלל ראו אותם. בסרט "הפקות המזרח", שישודר מחר (מוצאי שבת, 26 באוקטובר) בכאן 11, הבמאי הדוקומנטרי יניב סגלוביץ' בא לספר את סיפורו, ואת סיפורם של הסרטים שבצורה זו או אחרת חוללו פה מהפכה.

"הסרט התיעודי הקודם שביימתי, 'אורי זוהר חוזר', עסק באחד הבמאים הכי מוערכים בתולדות המדינה", מספר סגלוביץ' בריאיון לוואלה! תרבות. "בעקבותיו פנו אלי המפיקים רפאל בלולו ועמנואל ברבי, ויחד איתם תהיתי איך אוכל לתקוף את סיפורו של אחד הבמאים הכי מושמצים בתולדות המדינה. הכרתי את הסרטים שלו: אני מטבריה והסרטים שלו פרחו בפריפריות. כשהייתי בתיכון היו את אלה שאהבו את הסרטים שלו, ואת אלה שצחקו עליהם".

ובאיזו קבוצה אתה היית?

"הייתי נייטרלי, אבל נטיתי לצחוק עליהם. לא הבנו מה זה הדבר הביזארי הזה. זה היה נראה לי קצת נלעג".

"כדי לדעת אם יש פה סרט, הייתי צריך לפגוש אותו, להבין מי האיש", מספר סגלוביץ'. "אודה באשמה ואתבייש להגיד שלקראת הפגישה דמיינתי מישהו די סטריאוטיפי, מישהו שנראה כאילו יצא מסרט של ימין מסיקה. הסרטים לא עשו עלי רושם גדול אז לא היו לי ציפיות גדולות. אבל כשישבתי מול ימין והתחלנו לדבר, כל הסטריאוטיפים שלי התרסקו בן רגע. פתאום ראיתי אדם רהוט, עדין, מדבר בסגנון ששונה מזה של הדמויות בסרטיו, אדם עם אג'נדה חברתית סדורה וברורה, אדם שסיפר לי את סיפור חייו ונותרתי עם לסת שמוטה".

"ימין מסיקה הוא אדם משכיל שעשה מסע משוגע משכונת עוני ופשע, הקטמונים שבירושלים בשנות ה-70, ומשם מצא את עצמו בדרכים בלימודי צילום אמנותי בבית ספר יוקרתי בניו יורק. הוא הציג בגלריות נחשבות ובחר בידיעה ברורה לוותר על כל זה כדי לחזור לארץ ולעשות קולנוע שיגיע אל האנשים שמהם הוא צמח, גם במחיר של מלחמה מול הממסד, עבודה בתת-תנאים, בלי תקציב ובספיגת שנים של לעג ועלבונות", מסביר סגלוביץ'.

אבל למה כדמות הוא שווה סרט שלם שמספר כמעט בלעדית עליו?

"כי הוא גיבור תרבות שהגיע בניגוד לכל הסיכויים לכמות היסטרית של בתי אב בישראל, למרות ההתנגדות של הממסד התרבותי ולמרות לעג מהתקשורת, התעלמות במקרה הטוב וביזוי במקרה הרע. הוא הגיע לכמות צופים שאנחנו יכולים רק לחלום עליה, וזאת בלי שבכלל התפרנס מעשיית הסרטים האלה - למעשה, הוא הפסיד עליהם כסף והתפרנס מצילום אירועים כל חייו".

מה הופך אותו לגיבור תרבות?

"הוא הביא מזרחים למסך בתקופה שבה לא היה משהו כזה לפניו. הייצוג של המזרחי עד אותה התקופה היה בסרטי בורקס, עם דמויות כמו של יוסף שילוח, עם המבטא, כנוכל, טיפש או ערמומי. כמעט לא היו סרטים שהראו את הדברים כהווייתם, ייצוג אותנטי על המסך של התרבות והחברה המזרחית בארץ".

כפי שהסרט מראה, ימין מסיקה הוא אכן מרואיין מרתק, עם אהבה אדירה לקולנוע, שמספר למצלמה על התבגרות מול צפייה בסרטי סרג'יו ליאונה, שחלם על קולנוע שמזכיר את סרטי ויטוריו דה-סיקה וברנרדו ברטולוצ'י. "הפקות המזרח" לוקח אותנו לראשית חייו של מסיקה בקטמונים, שם הדריך אותו הפעיל החברתי אריה יצחק שלימד אותו ואת חבריו על האפליה הממוסדת נגד המזרחים והראה להם איך אפשר ליצור אמנות מחתרתית שתספר את סיפורם.

איך יוצר חכם עם משנה אידיאולוגית סדורה והשכלה אמנותית עושה סרטים שנראים ככה, ברמת עשייה דלה ומשחק מוגזם? זה עניין של כסף?

"קודם כל, כן. לעשות סרט זה אחד הדברים הכי קשים ויקרים שאפשר לעשות. זו משימה שעולה מאות אלפים אם לא מיליונים. זה דורש עבודת צוות, ציוד טוב, ימי עבודה, משכורות. זה ארגון שלם. כשאין לך את התנאים האלו אתה מתחיל מנקודת פתיחה חלשה. כדי לחסוך את העלויות, שני אנשים עשו את כל הדבר הזה: ירמי קדושי וימין מסיקה" (קדושי הוא השותף ליצירה של מסיקה - ז"א).

"מעבר לזה, אנחנו צריכים לראות דרך איזו משקפת אנחנו בוחנים את הסרטים האלה. אפשר לשאול למה דמות מתחילה לשיר באמצע ולמה הכל כל-כך מלודרמטי ומוקצן, אבל צריך לזכור שיש פה הקשר תרבותי. אם זוכרים שסרטיו לקחו השראה מהסרטים הערביים, הטורקיים, ההודיים, כל מה שנראה מוזר עבורנו הוא למעשה מאוד מקובל. לכן גם אם התנאים הטכניים היו הטובים ביותר, הזלזול היה ממשיך. אנחנו בוחנים את הז'אנר דרך עיניים תרבותיות שהן מערביות, וגם שוכחים שהבנאדם עשה את הכול לבד".

אבל עשרים שנה לפני כן הבמאי ג'ורג' עובדיה יצר פה סרטים מתוקצבים, שהתכתבו עם אותו הז'אנר, בעקבות המלודרמות המצריות והטורקיות. הסרטים האלה, כמו "נורית", "שרית" ו"נערת הפרברים", הוקרנו בקולנוע ושברו קופות. מה בינו ובין ימין?

"אני לא חוקר קולנוע, אבל אני יכול לומר לך שימין הלך על ההארדקור. השוליים-שוליים של החברה הישראלית. המוזיקה המזרחית שהוא השמיע בשיריו הייתה המוזיקה הטורקית והכבדה, לא המוזיקה המזרחית הפופית שאנחנו מכירים היום. בכי, כינורות. הוא גם הלך על הסיפורים והמקרים מהרחוב. על מה שהוא ראה בשכונה שבה הוא גדל. בסרטי ג'ורג' עובדיה עדיין מדברים בעברית מליצית וגבוהה, אבל הדמויות בסרטים של ימין מסיקה מדברים כמו שהוא שמע: עם שפה עילגת, שיבושי לשון, עם כל מה שיש באמצעים הדלים".

אם היה לו את התקציב המתאים, הסרטים האלה היו יכולים לצאת טוב יותר?

"אני לא יודע לומר לך את זה, אבל אני יכול להגיד יותר מזה - דלות האמצעים שלו יצרה שפה מסוימת. מניח שברמה הטכנית - איך הסרט נראה, מופק, מצולם, נערך - כן, היה טוב יותר. אבל התגובה שלנו לא הייתה משתנה כי הוא בחר בז'אנר שנראה לרבים מאיתנו מגוחך".

אם הוא היה יכול ללהק לסרטיו את זאב רווח ורונית אלקבץ הוא היה עושה את זה?

"לא. והיו לו הצעות. בשלב מסוים כשהסרטים התחילו להצליח, הוצע לו ללהק זמרות מפורסמות", אומר סגלוביץ', ומבקש להשאיר מחוץ לריאיון את שמה של זמרת-על שאולי ואולי-לא הייתה יכולה לקבל תפקיד ראשי באחד מסרטיו. "הוא בחר בכוונה לקחת אנשים מהשוליים, זמרים כמו משה כהן. כשאבי ביטר התחיל להשתתף בסרטים האלה, אף אחד לא הכיר אותו. הוא רצה שזה ייראה הכי אותנטי".

מה הבמאי המתחיל, הסטודנט לקולנוע, יכול ללמוד מימין מסיקה, שאי אפשר בהכרח ללמוד, למשל, ממישהו אחר?

"קודם כל: הנחישות. לעשות סרטים זאת דרך חתחתים, ובתת-תנאים שבהם ימין עשה את סרטיו, הוא הרים גוף יצירה של למעלה מ-15 סרטים וכמעט לבדו - זה מראה לך על דבקות במטרה. וזה המצרך הכי חשוב שקולנוען זקוק לו. היכולת לקבל סירוב פעם אחר פעם ולהמשיך בכל זאת. וגם: לדעת איך להתמודד עם מינימום אמצעים. הוא השתמש בלוקיישנים בלי תאורה, בשחקנים לא מקצועיים, והפיק מזה את המיטב. ודווקא בגלל דלות האמצעים נוצרה שפה מסוימת. אפשר לראות טביעת אצבע של אמן בכל הסרטים שלו, וזה הישג שאפשר רק להתקנא בו".

איך אפשר לזהות שוט של ימין מסיקה?

"תוך שני פריימים. זה המוזיקה הדרמטית, השימוש בעדשת הזום, הנון-אקטורז. זאת אסתטיקה של דלות, של שכונות ישראליות בשנות התשעים. המראה ה-VHS-י, חוסר ההקפדה".

ומה אתה תלמד ממנו לקראת הסרט הבא שלך?

"עזוב את הסרט הבא - כבר במהלך עשיית הסרט הזה למדתי ממנו. כשגייסנו כספים, קיבלנו תשובות שליליות מדי פעם מקרנות קולנוע ומה לא. צריך להרים את עצמך נפשית. בכל פעם שקרה לי דבר כזה, אמרתי לעצמי - תזכור מה ימין מסיקה עבר בחיים, ותזכור שהוא המשיך בכל זאת. זה נתן לי כוח. ימין צולק מהדבר הזה לאורך שנים, אבל הוא הפגין עמידות ועקשנות. גם היכולת להתמודד עם מה שיש, ברמה הפרקטית. כשאתה מגיע ליום צילום, דברים יכולים ליפול ולהשתבש. אתה צריך לדעת לעבוד עם מה שיש ולהוציא מזה את המיטב".

אני נחשפתי לראשונה לסרטי ימין מסיקה דרך התכנית הדוקו-קומית בערוץ ביפ, "אבי ביטר חי בסרט", שעוררה עניין מחודש בז'אנר. אבל התכנית הזו השאירה את סרטי ימין מסיקה במקום שבו תמיד היו עבור כל מי שאינו קהל היעד: צחוקים. סרטי הקסטות של ימין מסיקה תמיד נראו מגוחכים מהצד, וכשהתקשורת המיינסטרימית בחרה להתייחס אליהם (למשל בפינה קבועה ב"רק בישראל"), היא עשתה זאת פשוט כדי להלעיג אותם.

למעשה, עם השנים הצפייה בסרטי ימין מסיקה ואבי ביטר נהייתה תחביב היפסטרי. אבל היה ברור שהצופים האליטיסטיים בסרטי הקסטות האלו לא באו מתוך כבוד אמיתי: הם רצו לצחוק על הסרטים שרואים בשכונות. קל מאוד לעשות פסוודו-כבוד לסרטי ימין מסיקה, ובפועל פשוט לצחוק הבום שנכנס לפריים, על הדיאלוגים המלודרמטיים והמשחק המלאכותי, אבל זה לא המצב ב"הפקות המזרח": הסרט אמנם משעשע לפרקים, אבל לא מדובר בקומדיה, אלא בסרט מעשיר ומרגש על קולנוען אמיץ.

"נקודת המוצא שלי כנער הייתה שהסרטים האלה הם מגוחכים", הוא מסכים. "ראיתי בהם משהו נלעג והסתלבטתי עליהם. כשגדלתי והגעתי לשיחה עם ימין מסיקה באתי מעמדה קצת שונה, הצלחתי להבין מעבר לדאחקה. כשנהייתי קולנוען, הבנתי כמה קשה לעשות סרטים. לעשות סרטים זאת משימה מטורפת. נקודת המבט שלי על מישהו שעשה כמות נכבדת של סרטים לבדו השתנתה. כבר לא הרצתי דאחקות עליו כי הרגשתי שזה קצת ילדותי. אבל עד 'הפקות המזרח' לא הייתי מעריץ של ימין מסיקה".

ועכשיו אתה מעריץ?

"לא, עכשיו אני מאוהב בו. וזה קרה אחרי שהתחלתי להכיר אותו. קודם לעגתי, אחר כך הבנתי שזה לא צחוק לעשות כל כך הרבה סרטים - טובים או לא - לבד, וכשפגשתי אותו התרחבה לי היריעה לגמרי. הבנתי שראיתי את הסרטים שלו דרך חור מנעול מאוד מצומצם. ההומור הוא חלק אחד מהפסיפס הזה שנקרא יצירתו של ימין מסיקה, אבל הסרטים האלו מגיעים מתוך כאב מאוד גדול. פתאום ההומור והצחוקים מאבי ביטר נראו כמו חלק אחד וקטן מתוך הפאזל הגדול של הסיפור הזה. בסרט הזה יש רגעים מצחיקים, כי זה משעשע לפעמים. אבל ההסתכלות הזאת מוצתה. לא באתי לצחוק על".

מה מבדיל בין הסרטים של אבי לסרטים של ימין?

"בשלב מסוים, אחרי שלושת הסרטים הראשונים שירמי קדושי וימין מסיקה הפיקו עם אבי ביטר, זה התפוצץ ביניהם. אבי ביטר הלך לדרכו ועשה סרטים בעצמו. כל שאר הסרטים של אבי ביטר לא קשורים לימין מסיקה. מה ההבדל ביניהם? דרכם התפצלה כי אבי ביטר התמקד במלודרמה, ברגש ובשירים, וימין מסיקה התעקש להכניס בכל סרט ובכל סצנה איזשהו אלמנט של מסר חברתי".

היית רוצה להתייחס לסרטים של ימין מסיקה כאל סוג של יצירות מופת שהממסד פספס?

"ממש לא. אני לא פה כדי לסנגר על ימין ולטעון שהוא הבמאי הכי גדול שהיה פה. אבל הוא במאי שבסופו של דבר במרחק הזמן עשה מהפכה תרבותית. התרבות המזרחית היא חלק מובנה בתרבות המיינסטרים שלנו, וזה לא היה ככה תמיד. ימין הוא חלק מרכזי במהפכה הזאת. בשנות ה-80 וה-90 לא היו דברים כמו 'זגורי אימפריה'. הרי עכשיו בטלוויזיה לא תראה משהו בלי איזשהו ייצוג מזרחי. בנוסף, אני רואה אותו כאדם שהצליח להביך את הממסד הישראלי. הוא נלחם מול מערכות אדירות של תודעה, תקשורת, גופים ממשלתיים, והצליח להגיע ליעד שלו ולהפתיע את כולם".

איך הוא הפתיע?

"פעם, באולם כלשהו בחיפה הוקרנו שני סרטים. האחד היה 'שמיכה חשמלית ושמה משה' או 'החיים על פי אגפא', שביים אסי דיין, ובמקביל ימין מסיקה שכר את האולם השני מכספו, והקרין סרט לחבר'ה שלו כהקרנת בכורה לא רשמית. לסרט של אסי דיין הגיעו אולי חמישה אנשים, והסרט של ימין הוקרן מול אולם מלא, כשאנשים עוד דפקו על הדלתות כדי שיוכלו להיכנס. זה הגיע לחדשות. הרי איך יכול להיות שאסי דיין מהאליטה האשכנזית שמקבל מיליונים לסרטים שלו מביא רק חמישה אנשים לקהל, ובמקביל מישהו שמקבל סירוב אחרי סירוב מקרנות הקולנוע, בלי שקל בתקציב, ממלא אולמות?".

שני הסרטים התיעודיים שביימת עד כה מספרים את הסיפור של הקולנוע הישראלי - מאורי זוהר ועד ימין מסיקה. למה זה סיפור שחשוב לספר?

"קולנוע, כמו כל מדיום אחר, משקף את החברה שבה הוא נעשה. אם תראה את הסרטים שנעשו בישראל לפני 30 שנה תוכל לקבל איזשהו שיקוף של ישראל מלפני 30 שנה. אני חושב שהסיפור של ימין מלמד את הסיפור של מה שעבר עלינו ב-30 השנים האחרונות. המלחמה של ימין מייצגת את השינוי שנעשה בקולנוע ובחברה. זאת השתקפות".

ברגע של כנות מודה סגלוביץ', במאי ועורך מנוסה, ובוגר בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל: "אני לא כל כך אוהב קולנוע - אני אוהב מוזיקה יותר. אבל אני אוהב לספר סיפורים. לא עשיתי את 'הפקות המזרח' כדי לחקור את הקולנוע הישראלי. זה לא מעניין אותי. בני אדם מעניינים אותי, וזה סיפור על בנאדם - דון קישוט של הקולנוע הישראלי. בעיני, אחד הרגעים הכי מרגשים בסרט מגיע כשימין מגשים את החלום, מגיע מקטמון לניו יורק הגדולה לבית הספר הטוב ביותר בעולם לצילום, ומשם מציג עבודות בגלריות הכי נחשבות בניו יורק ובקליפורניה, ועדיין לא מצליח להסתפק בזה".

למה הוא לא מסתפק בזה?

"כי הוא רואה שהאנשים שמגיעים לגלריות האלו הם אינטלקטואלים עשירים ולבנים. ומה לו ולהם? הוא בוחר לוותר על סימון הווי הזה, וחוזר לאנשים שאיתם גדל. הוא זוכר שכשפתח טלוויזיה בערוץ 1 ראה רק את הנראטיב האשכנזי, ולא ראה את עצמו. הוא לא ראה אף דמות שדומה לו או שמדברת או שחושבת כמוהו. לא היה לו עם מה להזדהות. הוא והוריו לא הרגישו חלק מהסיפור הישראלי. הוא החליט לעזוב את הגלריות שהגיע אליהן בארצות הברית, כי מה זה ייתן לו בחיים? הרי גם אם יציג במוזיאון ישראל, החבר'ה שלו מהשכונה לא יגיעו לשם. הוא חלם לעשות סרטים כמו של פדריקו פליני, אבל ידע שאין לו את האמצעים לעשות אותם. הוא ויתר על ההקפדה על האיכות של הסרטים, אבל הרוויח משהו גדול יותר - הוא הגיע לקהל שלא ראה את עצמו על המסך".