ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "טאר": אחד הסרטים המדוברים של העשור הגיע לנטפליקס
לפני שבוע ערך האתר החביב World of Reel סקר לקביעת הסרטים הטובים של העשור עד כה. למקום הראשון הגיע "אופנהיימר", ולשני - "טאר" ("Tar"). בתזמון מופלא, השבוע מצטרף הסרט הזה לקטלוג המקומי של נטפליקס.
המיקום היוקרתי ברשימת סרטי העשור מצטרף לרשימת הישגים ארוכה. הסרט יצא לאקרנים לפני שנתיים והפך לאחד מארבעת הסרטים היחידים בהיסטוריה שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר של כל אחד מארבעת איגודי המבקרים המובילים. איגודי המבקרים של לונדון, של ניו יורק ושל לוס אנג'לס, וגם ה- National Society of Film Critics. כולם בחרו בו בזמנו כפנינה הכי גדולה של 2022.
נוסף לכך, "טאר" היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, חלקם בקטגוריות המרכזיות - הסרט, הבמאי (טוד פילד) והשחקנית הראשית (קייט בלנשט). הוא לא זכה באף אחד מהם, וגם התרסק בקופות. מדובר פשוט ביצירה מיוחדת, מאתגרת והאמת שגם איכותית מכדי לזכות באהדת ההמונים, בטח בתקופה כזו.
זה סרט יומרני וכמובן שגם המבקרים שהריעו לו יומרניים, אבל לפעמים היומרה מצדיקה את עצמה, וזה מקרה כזה. מדובר במגנוס אופוס שאפתני, ייחודי, נועז, מורכב, סוחף, מהפנט ועשוי לעילא ולעילא. בראבו.
במקור נקרא הסרט פשוט "Tar" כשם הגיבורה שלו, אישה בשם לידה טאר, בגילומה של בלנשט. בהפצה הישראלית הוסיפו גם את השם "המנצחת", כיאה למקצוע שלה - מדובר באישה הראשונה שמונתה למנצחת התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ושברה תקרת זכוכית בעולם הגברי של המוזיקה הקלאסית.
כשאנו לומדים להכיר את לידיה טאר, מתברר לנו שהיא כוח טבע, ונראה לנו שהיא בלתי ניתנת לעצירה. אך אז עולות נגדה חשדות הקשורות בניצול מעמדה לרעה, והיא נדרשת להתמודד עם כוח טבע אחר: תרבות הביטול.
זה סרט שעוסק בהתנגשות של מסות קריטיות, והוא גם עשוי מהתנגשות של כוחות טבע שכאלה.
הכוח הראשון הוא כמובן תצוגת המשחק של קייט בלנשט, בהופעה עוצרת נשימה, שרק היא ואיזבל הופר מסוגלות לה כרגע. הכוח השני הוא המוזיקה - חלקה מקורית וחלקה של מאהלר, באך ואחרים, ומיותר להסביר את עוצמתה. והכוח השלישי והחשוב מכל הוא המצלמה, שנעה כאן בווירטואוזיות מפעימה, משתלבת בהרמוניה מופלאה בשאר האלמנטים אבל גם מוכיחה שלדימויים ולתנועה יש כוח שאפילו המוזיקה של מאהלר ובאך לא יכולה להשתוות לו, מזכירה מה זה קולנוע, מה הוא תמיד היה ומה הוא עדיין, למרות הכל.
זה הסרט הראשון מזה 16 שנה של טוד פילד, שפרץ בזמנו עם "בחדר המיטות", סרט שיצא לפני 23 שנה ואני זוכר כאילו ראיתי אותו אתמול, ומתברר שאצלו לביים סרטים מפעימים זה כמו לרכב על אופניים - משהו שאתה לא שוכח.
פילד לא יהודי, אבל "טאר - המנצחת" מתגלה כסרט שיש בו אינספור תמות ורפרנסים יהודיים. כבר בתחילתו, הגיבורה משוחחת על שני מושגים בעברית, "כוונה" ו"תשובה", אותם למדה מעבודתו של האליל שלה, לאונרד ברנשטיין. רוחו של מלחין יהודי אחר, גוסטב מאהלר, מרחפת בהמשך מעל הסרט, שיש בו גם אזכורים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולקולנוע הישראלי. נוסף לכך, גם השואה מככבת בתסריט.
"לידיה כפיתיית כלפי לאונרד ברנשטיין, אז העניין היהודי התחיל משם", אמר לי בזמנו פילד בריאיון לרגל צאת הסרט. "אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של המוזיקה הקלאסית בלי לדבר על מלחינים יהודים. אי אפשר לדבר על מוזיקה קלאסית בלי לדבר על מאהלר, אז ברור שהוא יהיה נוכח בסרט. הנאצים מחקו מההיסטוריה הרבה מלחינים יהודים גדולים, כולל כאלה שרק עכשיו מתגלים. זה נושא שקראתי עליו הרבה ומבחינתי היה טבעי שיהיה בסרט". אז הנה, אם הייתם צריכים עוד סיבה לצפות ב"טאר" - יש בו גם גאווה יהודית, וזה לא מובן מאליו בעולמנו כרגע.
קיצ'לס ושביט על התפקידים הגדולים של דיקפריו ועל "אמיליה פרז", "החייל הנעלם" ו"הצמה"
2. "החייל הנעלם": הסרט שניבא את האסון שקרה לנו
ל"חייל הנעלם" אפשר היה לקרוא גם "הסרט הנעלם". ההקרנות הראשונות שלו בארץ היו בסתיו 2023, אז כתבנו עליו לראשונה. הוא עמד לצאת לאקרנים - ואז נעלם מלוח ההפצה. הסיבה לכך פשוטה: הסרט עוסק בחייל שמשרת בעזה אך עורק, ובדרכו חזרה הביתה מבין כי קציניו משוכנעים שחמאס חטף אותו. ברור למה לא רצו להעלות אותו לאקרנים שלנו מיד אחרי השבעה באוקטובר, והאמת שגם עכשיו לא מובן מאליו להפיץ אותו, אבל מפיציו אזרו אומץ, והוא עולה אצלנו בסוף השבוע.
מדובר בסרט עם ערך אמנותי, בזכות עבודת הבימוי הקולנועית להפליא של דני רוזנברג, וגם עם ערך נבואי. הצפייה בו ממחישה עד כמה הפרופורציות שלנו השתנו, אבל גם מאפשרת להבחין כיצד האסון הכבד ריחף מעלינו. ככה זה: לפעמים הקולנוע חוזה את המציאות טוב יותר מאמ"ן.
בסרט מככב עידו טאקו, שמאז צילומיו הספיק להופיע גם ב"קרוב אליי" זוכה האופיר של תום נשר. רוזנברג מצידו צילם סרט נוסף - "על כלבים ואנשים", העוסק באופן ישיר בזוועות השבעה באוקטובר, והוא אמור לעלות לאקרנים ממש בקרוב, אבל בישראל אף פעם אי אפשר לדעת.
3. "אמיליה פרז": אחד הסרטים הטובים של השנה
אחרי הקרנת בכורה מקומית בפסטיבל הקולנוע הגאה, הסרט המופתי הזה עלה אצלנו לאקרנים בהפצה מסחרית רחבה. הוא זכה באביב האחרון בפרסי השחקנית וחבר השופטים בפסטיבל קאן, ונחשב אחד השמות החזקים של עונת הפרסים ומועמד רציני לזכות בעיטורים נוספים - למשל האוסקר לסרט הבינלאומי. מעבר לכך, מגיע לו תואר לא רשמי: זה אחד הסרטים הכי רנדומליים שראינו לאחרונה. אפשר גם היה לקרוא לו "מה קשור". כל כך הרבה דברים כאן נדמים שרירותיים.
קודם כל, זה סיפור על ברון סמים מקסיקני השוכר עורכת דין צעירה כדי שתעזור לו להשלים את תהליך ההתאמה המגדרי שהוא עובר, ולחיות כפי שתמיד הרגיש שהוא נולד - אישה בשם אמיליה פרז. את כל זה הסרט מתאר באמצעות שירים וריקודים אבל גם ביריות ופיצוצים, מה שהופך אותו לשילוב יוצא דופן בין מיוזיקל, דרמת פשע מחוספסת ודרמה קווירית על זהות ורגשות.
מאחורי הדרמה המקסיקנית הטרנסית עומד דווקא גבר צרפתי סטרייט - ז'אק אודיאר, הבמאי הצרפתי הנפלא שחתום על פנינים כמו "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה" ו"דיפאן" זוכה דקל הזהב. הוא מוציא את הגיבורה שלו למסע חובק עולם, שעובר דרך בנגקוק וגם תל אביב, שם היא פוגשת רופא בגילומו של מרק איווניר, ושם היא גם צופה במערכון אייקוני של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת". לזה דווקא יש אולי הסבר: הבמאי ביקר בארץ לא פעם לאורך השנים, כולל בשלהי העשור הקודם. היו ימים!
גם צוות השחקניות אקלקטי למדי: מצד אחד, את עורכת הדין מגלמת זואי סלדנה, הזכורה בעיקר משני הפרקים שוברי הקופות של "אווטאר" ומסדרת "שומרי הגלקסיה", ואת זוגתה של הגיבורה מגלמת סלינה גומז, שעדיין מזוהה בתור כוכבת נוער. את אמיליה פרז מגלמת קרלה סופיה גסקון, שחקנית ספרדייה אלמונית למדי שהפכה לטרנסית הראשונה הזוכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ואולי תשחזר את ההישג בעוד מקומות. כך או כך, שלושתן יוצאות מן הכלל. מעבר לעיטורים אינדיבידואליים, מגיע להן פרס האנסמבל.
אודיאר גדל בצלו של אביו, מישל אודיאר, תסריטאי צרפתי אגדי, ובצל מותו של אחיו בתאונת דרכים. הוא אדם קשוח, עם ראיית עולם מחוספסת ומורכבת, ועם זאת יש בו גם סקרנות ואנושיות. הוא תמיד מיטיב להביא לידי ביטוי את החזון הזה, וכך קורה גם הפעם. "אמיליה פרז" הוא סרט על חיים ועל מוות. ובהתאם לכך יש בו אש ויש בו קרח.
"אמיליה פרז" הוא מסוג הסרטים שקורה בהם כל כך הרבה, שבסופם אתה כבר שוכח מה היה בהתחלה. התסריט שלו לא סתם הולך מנקודה א' לנקודה ב' - אין מספיק אותיות באלף־בית כדי לתאר כל מה שקורה בו. נאמר רק כך: זמן מה אחרי שהניתוח הושלם בהצלחה, הגיבורה פונה לעורכת הדין עם בקשה נוספת, ומשם אלוהים גדול. דבר אחד בטוח: הסרט סוחף כל הזמן ולא משעמם לרגע. המשחק פנומנלי, עבודת הבימוי מפעימה, המוזיקה נהדרת, והתלבושות מעדן לעיניים.
כרגיל בימינו, בטח בנוגע לסרט מדובר ובטח בטח כשהוא עוסק בנושאים כאלה, "אמיליה פרז" שנוי במחלוקת. אפשר להבין חלק מהביקורות. בגלל שהוא מחוספס, אפשר לטעון שהוא מכוער. הוא מציג את רוב המקסיקנים כפושעים צמאי דם, ומה שאולי מקומם את שונאיו יותר מכל - בסופו של דבר, הוא לא בהכרח מציג את ההתאמה המגדרית כתהליך עם השלכות חיוביות. אך כאן טמונה המורכבות של הסרט - מורכבות שהקולנוע הצרפתי מסוגל לה, ומבקרי קולנוע בוגרי אוניברסיטאות עילית מניו יורק פשוט לא כשירים להכיל.
היה קל וגם בנאלי מצד הסרט לצאת בהכרזות חד־צדדיות על אישיות ועל נשיות, אך הוא אומר דברים עמוקים הרבה יותר - שאהבה היא בריאה, תרתי משמע, כשם שהיא הכחדה, ולידה מחדש כרוכה גם בהרס. שקט, כפי שאנחנו יודעים היטב, הוא אשליה. מעבר לכל הז'אנרים שמתערבבים בו, "אמיליה פרז" הוא טרגדיה יוונית - טרגדיה גדולה מהחיים, שחובה לראות על המסך הגדול.
4. "מי שעומד מאחורי" ("Ready or Not"): מותחן אימה כיפי בנטפליקס
מותחן האימה הזה האמריקאי הזה עלה לפני חמש שנים וזכה להערכה ביקורתית ולהצלחה קופתית יחסית, ועכשיו הוא גם הגיע לנטפליקס שלנו.
הסרט מתגלה כשילוב של שני ז'אנרים ותיקים: מותחן הציד, שכמשתמע משמו מתאר כיצד חבורה של אנשים צדה קורבן אחד או יותר, כמו למשל בקלאסיקה "המשחק המסוכן יותר"; וקומדיית ה"אבוי", לאיזה משפחה נכנסתי", העוסקת ביחסים המעורערים בין הגיבור/ה להורים של בן או בת הזוג, כמו לדוגמה במהתלות כמו "חותנת בהפרעה".
כאן, כל זה נעשה דרך סיפורה של צעירה המגלה כי לבן זוגה המושלם יש בכל זאת חיסרון אחד - הוא בא גם עם המשפחה שלו, חמולה עשירה מאוד והזויה ביותר, המאמינה כי כדי לשמר את עושרה היא חייבת לקיים שורה של ריטואלים ביזאריים. אחד מהם קשור בכך שיביאו אותה לאחוזה שלהם ואז ישחקו איתה "מחבואים" - משחק שאם תפסיד בו, תאבד גם את חייה.
הצפייה בסרט מהנה למדי, ותשעים דקותיו מהודקות ולא משעממות. אמנם אין בו מקוריות או חוצפה יוצאות דופן, ועדיין הוא יצירתי ושובב יותר מרוב התוצרים האחרים בסביבה, ויש בו גם סצינה או שתיים שמותירות חותם, וגם אמירה או שתיים. "מי שעומד מאחורי "ממחיש כיצד האליטה האמריקאית הוותיקה, זו שחיה על כסף ישן, נאחזת בכל מחיר בפריבילגיות שלה, ודואגת רק לעצמה, בלי לחשוב על כל מי שתחתיה ונאלץ לשלם קורבן בשבילה. הוא אף מראה שכל חתונה היא עסקה סיבובית: אתה תמיד מתחתן גם עם המשפחה של החתן/כלה, לטוב או לרע.
מעל הכל, מי שמחזיקה את הסרט מעל המים היא הכוכבת שלו: סמרה וויבינג, שחקנית אוסטרלית עם נוכחות יוצאת דופן, המציגה הופעה סוחפת ואף מפעימה. מאז היא הספיקה להופיע בתפקידים קטנים ב"צעקה 6" ו"בביליון", אבל עוד לא זכתה לפריצה הגדולה שלה.
סרטים שממש לא בוער לראות
"הצמה": אין ברירה אלא למשוך לו בצמה
כל סרט שני הוא עיבוד של ספר, אין בזה שום דבר מיוחד. מה שכן, בתוך המטרייה הרחבה הזו של עיבודים קולנועיים לספרים, יש תת-ז'אנר נפוץ פחות: מקרים שבהם הסופרים עצמם אחראים לאדפטציה.
והנה, לפנינו מקרה כזה. לטישיה קולומבני הצרפתייה כתבה ספר בשם "הצמה", שהפך לרב מכר, ואז הפכה אותו לסרט, שהצליח גם כן, ועכשיו הוא עולה בישראל.
אמרנו את זה פעמים רבות בשנה האחרונה: לא מובן מאליו שבכלל עוד מפיצים כאן סרטים, ובכלל לא טריוואלי להפיץ סרט שהוא לא להיט הוליוודי. אז כיף שיש מקום ליצירה כמו "הצמה", והלוואי שתצליח גם בישראל - אבל למרות הנסיבות, מותר לבוא בטענות.
כמו הספר, גם הסרט מציג את סיפורן של שלוש נשים בגילאים שונים ובמקומות שונים - הודו, איטליה וארצות הברית. כולן עומדות בפני משבר וכולן הופכות אותו לאתגר ומקבלות החלטות אמיצות. האם גורלן יצטלב בסופו של דבר? נחשו לבד.
סליחה על הצדקנות, אבל אם עושים סרט שעוסק בכפר הגלובלי, אפשר לצפות שינקוט בגישה ביקורתית. הרי יחסי הכוחות בין ארצות הברית והודו לא בדיוק שיוונים ומאוזנים. במקום זאת, "הצמה" מתאר בפנינו כיצד העולם המערבי מנצל את הנשים ההודיות - ומצפה שנמחא כפיים. במקום ביקורתיות, יש פה בעיקר קיטש, עם מוזיקה סנטימנטלית הדואגת לכך שנדע איך להרגיש בכל רגע ורגע.
נכון, הסרט מעצים חלק מהגיבורות שלו, אבל על כל אישה מעוררת השראה יש כאן גם אישה אחת המתנהלת בצורה איומה וסטריאוטיפית - האימא האיטלקייה שסוטרת לבת שלה כי המרתה את פיה, המתמחה הצעירה במשרד עורכי הדין שחותרת תחת הבוסית, וכיוצא בכך. יש גם דמות של גבר סיקי אחד, והבמאית מציגה אותו בצורה אוריינטליסטית, מחפיצה ומביכה.
הסרט נמשך שעתיים, ולא משעמם. המבנה הסיפורי שלו חכם וגורם לנו לצפות בו בעניין כדי לגלות איך הפאזל מתחבר בסופו של דבר. עם זאת, המתח המלאכותי מחפה על עשייה בינונית שלא מתעלה מעל רמה של דרמת טלוויזיה מיושנת ובינונית, וכמובן שלא מחפה מעל ההיתממות והנצלנות המקוממת. אין לי ברירה אלא למשוך בצמה של "הצמה" ולהציק לו