"החיים המדהימים של איבלין" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

כשאוטו פרנק קרא לראשונה את היומן שכתבה בתו אנה, הוא נדהם מעומק הכישרון והתבונה ומן העושר של העולם הפנימי, ואמר שגילה אותה מחדש. דבר דומה ב"החיים המדהימים של איבלין", הסרט התיעודי החדש והמרגש להפליא שעלה לאחרונה בנטפליקס. גם בו, הורים שאיבדו את בנם מבינים שלא הכירו אותו באמת, והמורשת שלו גדולה ומופלאה מאשר שחשבו
.
את הסרט ביים בנג'מין רי הנורבגי, והוא ערך את בכורתו במסגרת התחרות התיעודית העולמית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ויצא ממנה עם פרסי הבימוי וחביב הקהל. הפרסים הללו מוצדקים בהחלט. חבל שנטפליקס חיכו כל כך הרבה עד שהעלו אותו ועוד עשו זאת בשקט יחסי, שכן זה סרט שחבל לפספס. אל תתנו לו לחלוף מתחת לראדר שלכם.

והנה הסיפור, בלי ספוילרים: מאס סטיין היה צעיר נורבגי שהלך לעולמו בגיל 25 בלבד, אחרי שחי את חייו על זמן קצוב. כבר כפעוט איבחנו בו מחלת ניוון שרירים על שם דושאן. את רוב חייו בילה משותק לבית הוריו באוסלו. הוא החל להשתמש בכיסא גלגלים בגיל עשר, ובשלבים האחרונים לפני מותו בקושי הצליח להזיז את האצבעות.

בימי חייו הקצרים, הספיק סטיין לצבור לא פחות מעשרים אלף שעות משחק ב"World of Warcraft". משחק התפקידים הווירטואלי איפשר לו לבטא את עצמו דרך אווטאר בלונדיני ושרירי בשם איבלין, בשמו נקרא הסרט, וגם לצבור חברים מרחבי העולם. הצעיר גם ניהל בלוג, בו שיתף בחוויות ומחשבות.
אחרי מותו, הוריו נכנסו לבלוג של בנם כדי לפרסם הודעת פרידה ממנו. להפתעתם, יום לאחר מכן הם התחילו לקבל אינספור הודעות ניחומים. בתחילה חשבו שמדובר בהונאה, אבל אז הבינו שזו האמת: הילד שלהם נגע בהרבה לבבות, ורקם דרך הרשת חברויות עמוקות. במותו, הוא השאיר אחריו חיים שלמים.

"החיים המדהימים של איבלין" מתאר את כל זה בסגנון ייחודי: שילוב בין קטעי ארכיון ביתיים ואנימציה בסגנון של וורקרפט כך שמצד אחד, זהו סרט דוקו "קלאסי", ומצד אחר זוהי יצירה תיעודית שכמותה עוד לא ראינו.

הסרט הוא שיר הלל ליכולות של הדוקו להציג בפנינו סיפורים העולים על כל דימיון, לאיכויות הוויזואליות של וורקרפט ובעיקר לכוח של משחק התפקידים, שמאפשר לכל אחד לחיות חיים כפולים: את החיים שלו, שלפעמים קיבל בהם את הקלפים הלא נכונים, ואת החיים שהיה רוצה לחיות באמת.

בסאנדנס, בו צפיתי בסרט לראשונה, קראו לו פשוט "איבלין". נטפליקס החליטו להוסיף את "החיים המדהימים של". זה שם אטרקטיבי יותר אך מעודן פחות, היוצר אולי את הרושם שמדובר בתוצר סנסציוני. ממש לא: זה סרט הגון ומכבד הנמנע מנצלנות. הוא מיטיב לכבד ולהוקיר את זכרו של סטיין, ולהזכיר לכולנו שכל אחד הוא עולם ומלואו.

ואי אפשר בלי הערה כזו. הסרט מגיע מנורבגיה, אחת האומות האנטישמיות מכולן. הלוואי שהיו זוכרים שם שגם הקורבנות הישראלים של השבעה באוקטובר היו עולם ומלואו.

סרטו האוטוביוגרפי של ג'יימס גרי ערך את בכורתו בפסטיבל קאן באביב 2022. כמה חודשים לאחר מכן הוא עלה לאקרנים והתרסק בקופות בעוצמה חריגה גם יחסית לסרט אינדי בימינו, והתאדה במהרה. חבל שכך - מדובר ביצירה קולנועית מצוינת ורלוונטית. עכשיו גם היא מגיעה לקטלוג המקומי של נטפליקס, והלוואי שתמצא את הקהל שלה שם.

בהשראת חוויותיו האישיות, גריי מציג כאן את סיפור התבגרותו של ילד בקווינס של שנות השמונים. הוא גדל במשפחה יהודית ליברלית שמשוכנעת כי עלייתו של רייגן לשלטון תוביל למלחמה גרעינית, ובסופו של דבר דרכה גם מצטלבת בזו של משפחת טראמפ.

בשנים האחרונות אנחנו עדים גם לגל חסר תקדים של יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות על יהדות ארצות הברית. הדרמה של גרי ניצבת כסרט היהודי-אמריקאי האולטימטיבי, שנוגע בכל סוגיה ובכל סטריאוטיפ רלוונטי: אנטישמיות, טראומה בין-דורית, הגירה, התבוללות, מוביליות חברתית, הסבתא היהודייה, האמא היהודייה, הנסיכה היהודייה-אמריקאית וגם הערכים הפרוגרסיביים שהקהילה הזו נוטה להזדהות עמם, לפחות בתיאוריה. ויש גם המון בייגלים, כמובן.

כרגיל בסרטים שכאלה, את הדמויות מגלמים בעיקר שחקנים לא יהודים: את הסבא מגלם אנתוני הופקינס כסבא, את האימא אן האת'וויי כאימא; ואת האבא ג'רמי סטרונג, אותו אפשר לראות כעת ב"המתמחה" בתפקיד של יהודי אחר - עו"ד רוי כהן, המנטור של טראמפ. כולם נפלאים, אבל את ההצגה גונב הילדון האלמוני בנקס רפטה בתפקיד הראשי.

זהו סרטו הטוב ביותר של גריי, במאי אמריקאי שמוערך בצרפת יותר מאשר במולדתו, ולכן הפך גם לאורח קבוע על השטיח האדום בקאן, בין השאר עם "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות", בהם שיתף פעולה עם מוני מושונוב. "ימים של תום" מלא תוכן ומלא רגש. ביחד עם שותפו הקבוע, הצלם דריוס קונדג'י, הקולנוען יוצר כאן רצף של סצינות יפהפיות מבפנים ומבחוץ.

זה סרט אישי ואינטימי שיש בו נוסטלגיה וערגה, אבל גריי מוסיף לו גם עוקץ ואירוניה. לאורך כל הדרך, הוא מתאר כיצד המשפחה היהודית-אמריקאית מנפנפת בדגלים פרוגרסיביים, אבל בכל פעם שהיא עומדת במבחן מציאותי, לא מהססת לזרוק מתחת לאוטובוס אנשים שצבע העור שלהם אחר, או שהמעמד החברתי שלהם נחות משלה. מה שלא יהיו תוצאות הבחירות, אנחנו עוד נשמע הרבה על יהדות ארצות הברית בתקופה הקרובה, ו"ימים של תום" הוא תוספת חשובה ומרתקת לשיח. אל תחמיצו.

"סמייל" עלה לאקרנים לפני כשנתיים וחודש, והפך לאחד מסרטי האימה המצליחים של השנים האחרונות. הוא היה ראוי לכך, שכן מדובר באחד הזוועתונים המפחידים, החכמים, המרשימים והקולנועיים של העשור הנוכחי. מדובר היה בעבודת הביכורים של פרקר פין, שכבר בסרטו הראשון הוכיח כי הוא אחד מן הבמאים המוכשרים שפועלים כרגע, לפחות בז'אנר האימה. אם עוד לא ראיתם את הלהיט המופתי, רוצו לעשות זאת - הוא מחכה לכם בקטלוג המקומי של נטפליקס.

בעקבות ההצלחה, מגיע כעת ההמשך - "סמייל 2", שעלה לאקרנים אצלנו וברחבי העולם לפני כשבועיים, וגם הוא שובר קופות. בהתאם לשמו, "סמייל" עסק בפסיכיאטרית המגלה כי חיוך יכול לבשר רעות. פעם אחר פעם היא נתקלת בדמויות המחייכות לעברה בצורה מקריפה, ואז מתרחש מול עיניה אסון מזעזע. בהמשכון יש עלילה דומה, אבל הפעם הגיבורה היא כוכבת פופ. מעניין לציין כי המקצוע הזה הפך לטרנדי בסרטי אימה עכשוויים. ראינו לאחרונה כוכבת שכזו גם ב"Trap", מותחן האימה המצוין של מ.נייט שאמאלאן שמשום מה לא הופץ בארץ, אבל זמין ב-VOD. אפשר להבין למה זה קורה: הרי סרטי אימה מאז ומעולם נולדו כדי להגיב על הזמן והמקום שבו הם מתרחשים, ואלילות מוזיקליות הן האושיות הציבוריות הבולטות של ימינו, אז ברור שאם רוצים לדבר על החברה העכשווית, אפשר לעשות זאת דרכן.

כמו קודמו, גם "סמייל 2" עוסק בטראומה ובפוסט-טראומה. גיבורתו חוזרת להופיע אחרי שלקחה הפסקה ארוכה בעקבות תאונת דרכים שבה איבדה את בן זוגה, והנסיבות הקשות שבה קרתה יתבררו לנו בהמשך. אנו צופים בה מכריזים על הקאמבק בתוכנית של דרו ברימור, אבל ניחשתם לבד מה קורה - כל מי שמסביבה מתחיל לחייך לעברה בצורה מקריפה, ובהמשך לכך כל מי שמתקרב אליה מוצא את מותו בצורה אלימה. או כך לפחות זה נראה.

אפקט ההפתעה והמקוריות של הסרט הראשון הולכים כמובן לאיבוד, ויש עוד בעיות. ב"סמייל" היה ברור לחלוטין מה המשורר רוצה לומר, והוא אמר זאת בצורה צלולה וברורה. האיי קיו של התוצאה הסופית היה גבוה בדיוק כמו מדדי ההבהלות שלה, ולא גרם לקהל לשרוף ולו תא מוח אחד. ההמשכון, לעומת זאת, נטול כל היגיון חיצוני או פנימי. אם תשוטטו בפורומים הרלוונטיים באינטרנט תגלו כי הצופים בו שוברים את ראשם בניסיון להבינו, ואפשר להבין אותם - הסרט מבולגן לגמרי. המסרים פה סותרים זה את זה, ובסופו של דבר לא ברור מה הסרט רוצה. הוא הולך רחוק מדי עם המשחק בין הזיה למציאות ומכשיל את עצמו.

אם היה מדובר בזבלון גנרי לבני הנעורים - ניחא, אך מדובר בסדרת סרטים מושקעת ומעט יומרנית שעוסקת בסוגיות פסיכולוגיות עמוקות וב"סמייל 2" היומרות נותרות ללא כיסוי.

כדי להצדיק את קיומו, הסרט יוצר מעמדים מופרעים ומורכבים יותר מאשר בקודמו - למשל סצינה שבה להקת הרקדנים של הכוכבת מתקיפה אותה, וכמובן עוד רגעים שלא נחשוף. הבעיה שהתוצאה נדמית לעתים גסה ובוטה מדי, וגם בנאלית - הרגע המדובר דומה מדי לחזיונות קולנועיים שכבר ראינו ב"אימא" של דארן ארונופוסקי למשל. גם האמירות לגבי הצד האפל של עולם הזוהר נדושות למדי, וחבל גם שהוא מתאר כוכבות פופ כדבר שלילי. היפה ב"Trap" שהוא חתר תחת הקלישאה והראה איך אלילות מוזיקליות יכולות להציל את העולם. זה לא קורה פה.

אך יש גם מעלות, ובשפע. הסרט מקפיץ ומבהיל וכולל רגעים שהם מופת של אימה. יש סצינה אחת שרואים בהרחבה כבר בטריילר ולכן נדבר עליה בחופשיות: רגע שבו ילדה מתקרבת לגיבורה כדי לבקש ממנה חתימה, אבל הבעת הפנים התמימה שהיינו מצפים מזאטוטה בגילה מתחלפת בחיוך הכי מפחיד שאפשר להעלות על הדעת. פרויד היה עושה מטעמים מן התעלול הקולנועי הזה, וספק אם נראה השנה משהו מצמית יותר על המסך הגדול (במציאות הישראלית כמובן, יש דברים גרועים בהרבה).

נעמי סקוט מפעימה להפתיע בתפקיד הראשי. היא כבר הוכיחה את כישוריה בלהיטים כמו "אלאדין", אבל "סמייל 2" הוא משהו אחר לגמרי, והשחקנית מפליאה להביע כאן קשת של רגשות - רובם קודרים ואפלים. בצידה מופיע כאן ריי ניקולסון, הבן של ג'ק, שהחיוך שלו מצטט כמובן את זה של אביו ב"ג'וקר". זה גימיק, אבל זה גימיק נחמד.

בסך הכל, "סמייל 2" לא מתעלה לרמה של קודמו, והוא לא מתגמל או מספק מספיק, אבל הוא גם לא משעמם לרגע, והצפייה בסך הכל סוחפת ומותחת, וכמובן מפחידה; מפחידה עד מאוד. פרקר פין היה יכול וצריך ללטש יותר את העבודה שלו כאן, אבל גם כיהלום לא מלוטש, היא נוצצת וממחישה באיזה כישרון אדיר מדובר. סביר להניח שבקרוב נקבל את "סמייל 3", והרשו לי להמר שהוא יהיה טוב יותר מהסרט הזה.

"המתמחה" הוא אחד הסרטים השערורייתיים של השנה. הדרמה הביוגרפית הזו עוסקת בצעירותו, חניכתו ועלייתו של דונלד טראמפ, ומציגה אותו באור לא מחמיא, בלשון המעטה. הוא עצמו תקף השבוע את הסרט בדרכו משולחת הרסן וכתב כי מדובר ב"פיסת אשפה זולה ודיבתית שיצרו חלאות אדם".

אף מפיץ אמריקאי לא רצה לגעת בסרט הנפיץ הזה, בטח לא בשנת בחירות, עד שבסופו של דבר הגיע צדיק בסדום ורכש אותו להפצה מצומצמת. וכך, לפני שבוע עלה "המתמחה" סוף כל סוף על המסכים בארצות הברית, אבל התרסק בקופות. זה לא מפתיע. אמריקה הרי חצויה לשניים. החצי שתומך בטראמפ בטח לא יילך לראות את הסרט, ומי שמתנגד לו כבר מספיק משוכנע בכך, אז אין מבחינתו סיבה ללכת לראות.

"המתמחה" הגיע גם לאקרנים בישראל. לפי הסקרים שהתפרסמו לאחרונה, 65 אחוז מאזרחי המדינה תומכים בטראמפ, שאצלנו היה נבחר לנשיאות בלי להתאמץ. הם מוזמנים לכתוב טוקבקים מתלהמים, בלי שטרחו לצפות כמובן. ומה לגבי 35 אחוז האחרים? אל תהיו פסיביים כמו הלוזרים באמריקה. רוצו לראות, ותיהנו מיצירה קולנועית אדירה, ממש ברמה של "הרשת החברתית". במקום להפוך לקאנונית, הדרמה הזו עומדת לשקוע בתהום הנשייה - וההפסד כולו שלנו.

ואם בכל זאת אתם הולכים לצפות, חשוב לתאם ציפיות. לא מדובר בסרט ביוגרפי מקיף על טראמפ. הוא מתמקד בתחילת דרכו כאיש עסקים בשנות השבעים והשמונים, ובכלל לא מתקרב לעסוק בנשיאות - יש רק רמזים מטרימים להמשך הקריירה הפוליטית. נוסף לכך, יש לדרמה הזו גיבור נוסף - רוי כהן, עורך דין יהודי-אמריקאי ידוע לשמצה, שפרש את חסותו על הצעיר השאפתן, הפך למנטור שלו ולימד אותו שיעורים שיגרמו גם למקיוואלי להסמיק.

כהן, שפועלו לאורך השנים מבייש את העם היהודי, לימד את טראמפ את שלושת הכללים שמלווים אותו עד היום. לא כסף, כוח וכבוד, אלא גרוע מזה. הדוקטרינה, לפי הסרט כמובן, גורסת כך: - "א. לתקוף, לתקוף. לתקוף. אם מישהו בא אליך עם סכין תירה עליו בזוקה. ב. רק אתה מחליט מה היא האמת. ג. לא משנה מה התוצאה, תמיד תכריז על ניצחון". האם השיטה עובדת? ניסיון העבר מלמד שכן, אבל את התשובה הסופית נגלה בעוד כשבועיים וחצי, כשיתפרסמו תוצאות הבחירות.

בדומה ל-"W" של אוליבר סטון על ג'ורג' ווקר בוש, גם "המתמחה" מציג את הנשיא כאיש שהתסביך המרכזי שלו הוא תסביך אב, כיוון שאביו פרד זילזל בו והקטין אותו לאורך כל הדרך. ההבדל הוא שכאן, הגיבור מוצא לעצמו תחליף אב בדמותו של כהן, ואז גם מבצע רצח אב.

הסרט בא ואומר: אם יש מישהו, טראמפ למשל, שבוחר באדם כמו כהן להיות אביו הרוחני, זו בעיה. אם הגולם קם על יוצרו ונהיה עוד יותר גרוע מאיש כל כך גרוע - זו בעיה עוד יותר גרועה; ואם מה שנהיה מכל זה הופך לנשיא ארצות הברית - אז זו בעיה של כולנו. או לפחות חלקנו.

חוץ מכל זה, "המתמחה" מתאר גם כיצד טראמפ ומשפחתו הפלו שחורים בצורה גזענית להחריד, מנצל את הדמנציה של אביו כדי להוליך אותו שולל, שובר כל חוק בספר החוקים, שודד את ניו יורק - ובסצינה הכי קשה לצפייה ושערורייתית בסרט, אונס את זוגתו איוונה. קולנוען צריך לחשוב אלף פעם לפני שהוא מחליט לשלב סצינת אונס, אבל כאן נדמה שיש סיבה טובה מספיק - כדי להזכיר לנו איזה אדם יישב ואולי עוד יישב בלשכה הסגלגלה.

"המתמחה" היה ראוי לציון גבוה גם לו עסק בדמות בדיונית בלי השלכות על חיינו. התסריט של גבריאל שרמן קולח ושנון. גם מי שמביא אותו אל המסך מוכשר - עלי עבאסי, הבמאי האיראני-דני שפרץ עם "גבול" ו"עכביש קדוש". כאן, הקולנוען שוב מוכיח כי ניחן בשליטה מלאה במבע הקולנועי. הצילום והפסקול סוחפים ונותנים תחושה של זמן ומקום - ניו יורק של שנות השבעים והשמונים.

סבסטיאן סטן הזכור מן הלהיטים של מארוול מציג הופעה מושלמת בתפקיד טראמפ. לאורך כל הדרך אפשר לחשוב שזה טראמפ עצמו משחק. איזה שיפור באיכויות המשחק שלו מאז "שכחו אותי בבית 2!". מריה בקלובה הזכורה מן ההמשכון של "בוראט" נהדרת גם כן כאיוונה. מעניין שסטן נולד ברומניה והיא הגיעה מבולגריה - לבטח, הרקע שלהם במדינות טוטליטריות העמיק את המחויבות לפרויקט. אך מעל כולם, המצטיין הוא ג'רמי סטרונג, הגוי שכבר גילם אבא יהודי ב"ארמגדון טיים", מפעים גם בדמותו של כהן, ומחזק את מעמדו כאחד השחקנים הטובים בדורו. לולא הוליווד היתה כל כך פחדנית, הוא היה מקבל על זה אוסקר.

"המתמחה" לא יזכה בפרסים, לא ישבור קופות וכנראה גם לא ישפיע על תוצאות הבחירות, אבל ליוצרים ולמפיקים שלו מגיעות תשואות. בעוד חמישים שנה, כשהילדים שלנו ישאלו אותנו מה עשינו כדי לעצור את כל זה, הם לפחות יוכלו להגיד שניסו.

"רק לא אתה" הוא מתופעות התרבות הבולטות של השנה החולפת. הוא נהיה לאחד הסרטים הרומנטיים המצליחים של עשר השנים האחרונות, התפוצץ ברשתות החברתיות, הפך את גלן פאוול מאלמוני לכוכב, והקפיץ את סידני סוויני למעמד של אחת הכוכבות הגדולות בעולם. עכשיו, תופעת הטבע הזו זמינה גם בנטפליקס.

סוויני מגלמת את בי, סטודנטית למשפטים, ופאוול את בן, עובד של בנק ההשקעות גולדמן זקס, שניהם תושבי בוסטון. הם נפגשים במקרה בתור לקפה, ואז מסיימים את הלילה יחדיו במיטה, אך לא מקיימים יחסי מין, מה שכמובן מעיד עד כמה הקשר שלהם עמוק וטהור. הרי הקולנוע האמריקאי אוהב להציג את המשוואה לפיה האהבה הנעלה ביותר היא זאת שלא ממומשת מיד, או בכלל.

בכל מקרה, למחרת הלילה הבלתי נשכח הזה, מתרחשת ביניהם אי-הבנה שהופכת אותם לצ'ילבות. אך האם מאחורי התיעוב ההדדי מסתתרת בעצם משיכה וחיבה הדדית? אתם כבר יודעים את התשובה.

ואכן, השניים נפגשים שוב, ועוד איך נפגשים! מתברר שאחותה של בי עומדת להתחתן עם אחות של החבר הכי טוב של בן, ולמרבה הנוחות התסריטאית הן עושות זאת בסידני, כך שהם נאלצים לטוס יחד לאוסטרליה ולבלות שם זמן איכות. כיוון שמדובר בצמד מפונקים אנוכיים, פריבילגים ומרוכזים בעצמם, הם יתנהלו כאילו העולם סובב סביבם, גם אם זה על חשבון יום חגן של מי שהזמינו אותם.

כחובב קומדיות רומנטיות, חשבתי שהסרט מבייש את הז'אנר. הסיבות לכך רבות.

קודם כל, הליהוק. בדיעבד הוא הוכיח את עצמו מבחינה קופתית, אבל תמוה בעיני ללהק כזוג השפנפנים את סוויני ופאוול, שנראים כמו בני דודים או אחים. נוסף לכך, אמנם היו ויש שמועות עיקשות על רומן ביניהם מחוץ למסך, אבל לפחות בסרט עצמו אין ביניהם שום כימיה.

סוויני היא שחקנית נהדרת, שהוכיחה את עצמה השנה בסרטים מאתגרים יותר כמו "ריאליטי", אבל כאן זה לא בדיוק התפקיד הכי טוב שלה. ולגבי פאוול? טכנית הוא מצויד היטב, אבל אין לו שום כריזמה או שארם. חתיך? מביך. ומביך עוד יותר להשוות אותו לאלילים רומנטיים מהעבר, מקארי גרנט ועד יו גרנט.

צוות השחקנים כולל גם את דרמוט מלרוני ורייצ'ל גריפית'ס, שהופיעו יחד ב"החתונה של החבר שלי", אחד הסרטים הרומנטיים המשובחים של שנות התשעים. עצוב מה שקרה לז'אנר, להוליווד ולעולם כולו בין הסרט ההוא ל"רק לא אתה". את האקסית של בן מגלמת שרלי פרייזר, דוגמנית אוסטרלית שזו הופעתה הקולנועית הראשונה, וחוסר הניסיון שלה ניכר.

ברור ש"רק לא אתה" לא מתיימר להיות "אופנהיימר", ועדיין - העלילה שלו רחוקה מלשכנע. הדמויות היו יכולת לפתור בקלות את אי ההבנה הראשונית ביניהן, והתגובה שלהן לה חסרת כל פרופורציה. אפשר היה להשקיע קצת יותר באלמנטים הכי בסיסיים של התסריט.

מרגע שהדמויות מגיעות לחופשה החלומית באוסטרליה, ברור שלכל הסיטואציות בסרט יש מטרה אחת: לקחת את סוויני ואת פאוול, שניחנו בנתונים פיזיים מרשימים ביותר, ולהציג אותם בלבוש מינימלי, ולעתים אף בעירום כמעט מלא. נראה שזו התכלית היחידה שמניעה את היוצרים - ואם צריך להביא עכביש כדי שיהיה תירוץ להראות את התחת של הגיבור, אז מביאים עכביש.

כמו במקרה של "סולטברן", עוד להיט מפתיע מן העת האחרונה, גם במקרה של "רק לא אתה" העירום הפרונטלי מוכיח עצמו ומוכר את הסרט. סיבה אפשרית להצלחה - העובדה שכמו מיטב הקומדיות הרומנטיות, גם הלהיט הזה מציע מסר אופטימי ומנחם, שהעולם כולו זקוק לו נואשות כרגע. אך מבחינה אובייקטיבית, מדובר בתוצר נחות, וההישגים הקופתיים שלו הם לא תעודת כבוד לתעשייה או לקהל. מדובר בסרט עלוב, נחות ומביך.

הלוואי שנראה עוד הרבה קומדיות רומנטיות בשנים הקרובות, והלוואי שאף אחת מהן לא תהיה ההמשך של "רק לא אתה". אם זה חלילה יקרה, אני מבטיח שאעמוד מול הפוסטר, אביט בסוויני ובפאוול ואזעק - "לא! רק לא אתם!".