ברגעי השיא של "הנכס", האישה המצחיקה בישראל שוברת לנו את הלב

זהו סיפור על סבתא ונכדתה שנכתב על ידי צמד אחיות. דנה מודן (בבכורתה כבמאית קולנוע) חוברת לאחותה, המאיירת והסופרת רותו מודן, בעיבוד קולנועי לרומן הגרפי שכתבה האחרונה: "הנכס". באופן אישי, כבר מתתי לדעת איך ייראה הסרט הראשון של דנה מודן, שאחראית לכמה מהסדרות הכי נפלאות שנעשו פה ("אהבה זה כואב", "ככה זה" ולאחרונה גם "אבירם כץ").

למודן יש את המסוגלות לכתוב דיאלוגים עבריים שמצד אחד נשמעים בדיוק כמו השפה היומיומית שאנחנו מכירים, ובכל זאת לגרום לה להישמע אחרת - מצחיקה יותר, משונה יותר, קצבית יותר - ובכל זאת אין בה מיליגרם של מלאכותיות או מאמץ מיותר. אולי שזאת הסיבה המרכזית שבגללה העיניים שלי לא נצצו אחרי הצפייה ב"הנכס": הסרט הזה למעשה בקושי דובר עברית. והוא אכן במיטבו כשהדמויות שלו נשארות דוממות, ולא משתמשות באף שפה מלבד בזוג עיניהן.

רגינה (רבקה מיכאלי) ומיקה (שרון סטרימבן) נוסעות לפולין. רגינה היא סבתא מבוגרת, מיקה היא נכדתה הצעירה. מיקה הגיעה על תקן בת הלוויה של סבתה, שחוזרת לוורשה כדי לתבוע את שלה: נכס שהיה שייך למשפחתה האמידה לפני שכולם נספו בשואה. אולי היום הוא שווה מיליונים, אולי הוא לא שווה גרוש, ואולי בית הוא פשוט בית, גם אם הוא מזכיר לרגינה כמה עמוק וחותך הפצע המכונן של משפחתה. מהרגע שהשתיים נוחתות, רגינה מתנהגת כמו נערה מתבגרת עם קפריזות ומצבי רוח משתנים, ולמיקה לא נותר אלא לשוטט ברחובות העיר ולפלרטט עם מדריך תיירים גוי שאוהב יהודים ומרגיש איום ונורא על התקרית המצערת ההיא בשנות הארבעים. בינתיים, רגינה הולכת ומתקרבת לסוד הגדול שהיא חושבת שהיא שומרת מכולם (למרות שכל משפחתה יודעת), וחושפת בפנינו בהדרגתיות למה היא באמת באה לפולין - ואין לזה בהכרח קשר לשואה, או לנדל"ן, אלא לסיפור אהבה אחד שהיה יכול להיות גדול מהחיים, אם מישהו היה מאפשר לו לקרות בכלל.

הנכס של "הנכס" הוא הגברת שמככבת בו: רבקה מיכאלי, אחת הנשים המרגשות והחשובות בתולדות הבידור הישראלי. ב-30 השנים האחרונות כבר ידוע וברור שרבקה'לה היא לא רק האישה המצחיקה ביותר בארץ, אלא גם שחקנית דרמטית אדירה. וזה ניכר גם ב"הנכס", עליו הייתה מועמדת לאופיר: כשהיא מתנהגת כמו סבתא פולנייה ומעצבנת אכן צחוקים איתה, אבל כשמגיעה השעה לנהוג כשחקנית קולנוע ולתת לעיניים שלה לעשות את העבודה, היא שוברת לב. כמו שקורה לעיתים תכופות ביצירותיה של מודן, הדיאלוגים ב"הנכס" הם לפעמים עוד מילים שנועדו כדי להסיח את הדעת ממה שהדמות באמת רוצה להגיד, ומיכאלי קולעת לאתגר הזה כמו האלופה שתמיד הייתה.

לצידה שרון סטרימבן (שכבר מתחילה להפגין דומיננטיות כשזהו התפקיד הראשי השני שלה בקולנוע, אחרי "כל מה שאני יכולה", וגם תפקיד משנה בטלוויזיה בסדרה "שישה אפסים") עושה עבודה מוצלחת עם מיקה - דמות פחות קומית וגדולה מהחיים מהסבתא שלה, אבל כזאת שמאזנת את הביזאר הכללי של העולם של "הנכס", ומחזיקה אותו ברגעים שבהם אנחנו צריכים קצת שקט מהמלודרמה המאופקת והמשעשעת של סבתא שלה.

רבקה מיכאלי: "עוכרת ישראל? בסך הכל אכפת לי מהמדינה. אני לא רוצה שנהיה הונגריה שנייה"

"הנכס" בונה עולם, וזאת כבר נקודה בוהקת לזכותו: כמעט בכל סצנה אנחנו מקבלים איזושהי דמות משנית שתבוא לשניות בודדות, תסנן כמה מילים שיבהירו שלכל ניצב בסרט הזה יש אופי משל עצמו - בין אם מדובר במורה ישראלי במסע לפולין (יוסי מרשק בהופעת אורח חמודה) או בבעלת מסעדה ביתית שלא מבינה למה רגינה לא רצתה סוכר במנה שלה. לצד אותם אורחים לרגע יש לנו גם את דמותו של יגודניק (אורי הוכמן המצוין), חזן שהגיע לעיר בנסיבות מקצועיות והתעקש להידחף לעניינים המשפחתיים והביורוקרטיים של הסבתא ונכדתה, ומוסיף קצת אבסורד ישראלי לעסק. העולם עצמו מלא פרטים, הומור, אמין ומוכר אבל יחיד ומיוחד בו זמנית - הבעיה היא שהסיפור שמסופר בו פשוט לא מעניין מספיק.

"הנכס" הוא סרט מוצלח שבמרכזו סיפור שכנראה פשוט עובד טוב יותר על הנייר ולא על המסך. הסרט במהותו עוסק בחשיבותו של העבר, בין אם מתייחסים אליו כאל מוצג מוזיאוני, בין אם הוא מלווה אותנו מדי יום ובין אם אנחנו מעוניינים להתעלם ממנו לחלוטין. הבעיה היא שהעבר של "הנכס" נשאר כמעט תמיד מחוץ לפריים.

באופן כמעט תיאטרוני, הדמויות רק מדברות עליו, מספרות אותו ונזכרות בו. זה יושב טוב על המהות של הסרט, אבל מה לעשות - גם יוצר חוויית צפייה די חלבית. עד שהסרט מגיע לשיא הרגשי שלו, לרגע שבו רגינה חושפת בפנינו (ובפני דמות אחת שעצם קיומה הוא למעשה ספוילר) מדוע באמת הגיעה לפולין, אנחנו אחרי דברת אינסופית שרובה לא היה עד כדי כך מעניין. האם הפתרון היה עוד כמה סצנות פלאשבק שיתספקו לנו את הצורך הבסיסי במלודרמה? כנראה שלא, אבל עוד קונפליקטים, עוד פעולות, עוד בשר שיהפכו את הסרט ליותר קולנוע מספרות, כל אלה היו יכולים להועיל.

בעוד סיפורה של רגינה היה בעל פוטנציאל בזכות הנוכחות של מיכאלי והפוסט-שואתיות הכללית ששורה על הכל (שבוודאי תעבוד עבור מי שסיפורי שואה הם כוס התה שלו), קו העלילה של מיקה היה דל בעיקר בגלל שסיפור האהבה שלה ושל מדריך הטיולים הפולני לא היה מעניין בשום צורה - סטרימבן עצמה עושה עבודה נהדרת, אבל פיוטר פאצ'יק שמגלם את אותו המדריך פשוט לא הצליח להיות מעניין, כריזמטי או רלוונטי באיזושהי צורה, ובקושי הייתה כימיה בין השניים.

אז עם מה נשארנו? עם התחלה מצוינת - טוב מאוד שדנה מודן התחילה לעשות קולנוע (למרות שכבר לפני 17 שנה מיני-סדרה שכתבה יחד עם שבי גביזון, "אבידות ומציאות", נערכה לסרט שהוקרן בבתי הקולנוע). מגיע לנו לקבל כמה שיותר ממנה, והבחירה לביים סרט ביכורים עם רבקה מיכאלי בתפקיד הראשי אף פעם לא יכולה להיות רעיון רע. אבל לאורך כל הסרט לא יכולתי להתחמק מהתחושה שיכולנו לקבל כאן משהו יותר - יותר מצחיק, יותר משונה, יותר קצבי. מהיכרותי עם יצירתה של דנה מודן, סביר מאוד שנראה ממנה משהו כזה מתישהו בשנים הקרובות. אולי גם הוא יערב את רותו (הרומן הגרפי שפרסמה ב-2007, "המנהרות", מאוד קולנועי - אפילו הוליוודי במידה מסוימת). כך או כך, אני מקווה שביצירה הבאה שלה נשמע יותר עברית: אמנם יפה מאוד לראות את רבקה'לה בפולנית, אבל אין הרבה אנשים שכותבים דיאלוגים בישראלית כמו דנה מודן.