בשביל לדבר על "אבירם כץ" שהסתיימה אמש בכאן 11, צריך להבין קודם כל מה היא לא הייתה: היא לא הייתה סדרה בלשית במובן המקובל של המילה. לא היו בה באמת רמזים וחקירה מלאת תפניות, ובעצם לא הייתה כאן באמת תעלומה, וממילא הבלשים לא פותרים אותה. אם כבר, המסע של הגיבור שבמרכזה, סופר עם אתיקה מפוקפקת שבקושי מתפקד ולא ממש אוהב אנשים, הוא סיפור של בריחה מהתעלומה ומהחשדות כלפיו, לא של פענוח וחיבור פיסת מידע אחת לאחרת.
נביט על הסדרה אפילו יותר מלמעלה, ונגלה דבר חשוב: הקסם שלה כלל לא קשור לעלילה, שהיא כמעט מקרית, אלא להרבה דברים אחרים. למשל למשחק מדהים של יחזקאל לזרוב בתפקיד הראשי, שלוכד באמצעות המבטים והקול שלו כל ניואנס באישיותו הרעועה של הגיבור הראשי; לתפקידים הקומיים הענקיים של דנה מודן ויניב ביטון כצמד הבלשים, שכל רגע איתם קורע מצחוק; ובעיקר בעיקר למה שהסתתר מתחת לעלילה ולבדיחות השנונות: תסריט מבריק באמת, אוהב אדם, שמביט על שאלה יסודית מאוד: האם כנות בכלל קיימת בעולם שכולו זיוף, העמדות פנים ואינטרסים?
אזהרה: מכאן ואילך ייתכנו ספוילרים לסופה של הסדרה.
"אבירם כץ" פרחה במיוחד בדיאלוגים, אולי הטובים ביותר שנכתבו בסדרה ישראלית מאז "חזרות" - וזו לא נקודת הדמיון היחידה בין שניים מהלהיטים של תאגיד השידור, שחולקים טון אירוני דומה, הופעות אורח של אותם שחקנים, ובעיקר הדיון החכם על הפער שבין החיים ובין האופן שבו אנחנו מציגים אותם לעולם. לאורך הצפייה נדמה היה לפעמים שכל הסיפור הוא רק תירוץ בשביל הדיאלוגים הנהדרים האלה, שחלקם לא קידמו את העלילה כלל - אבל הם גם אלו שהפכו את הסדרה לתענוג.
באותם דיאלוגים הצליחה מודן, שכתבה את הסדרה, להראות בדיוק איך כל שיחה - ממש כל שיחה בין כל שתי דמויות - מורכבת גם משכבה ישירה וגם, ואולי בעיקר, משכבה שקרית. כל הדמויות מדקלמות משפטים מוכנים מראש, מנסות להערים אחת על השנייה, להעמיד פנים תמימות כדי להסביר התנהגות לא תמימה, או סתם להציג פרפורמנס לעולם. כץ הסופר הוא איש לא אותנטי בשום צורה, לא רק מפני שהוא גונב סיפור ומציג אותו כשלו, אלא מפני שהוא פעם אחר פעם עושה הצגות לבני שיחו - בין אם זה נאום הניחומים הזהה שהוא מעניק לכלב אטלס ולאלישבע רומנו; באופן שבו הוא מדבר עם אנשים על הסיפורים שהם מבקשים ממנו לקרוא; בבית החולים לצוות הרפואי שהוא מנסה לגייס לעזרתו; ואפילו באופן שבו הוא נחקר.
אבל הוא ממש לא היחיד: כאלה הם גם המפגש רווי השקרים בין ויקטור גואטה ורועי כרמון; הנאומים הפומפוזיים במפגש קוראים - מהסצינות המצחיקות בסדרה כולה - וגם הסצינות של השוטרים, כמובן, שמלאות בתרגילים הדדיים, חנפנות, העמדות פנים או פשוט סמול טוק ריק, שבמהותו הוא פרפורמנס של שיחה ולא תקשורת בעלת ערך. הבלוף הזה חשוף לנו הצופים, וניסיונות ההתחזות המגושמים האלה הופכים לפעמים כמעט לסלפסטיק. במילים אחרות, הדבר הכי מצחיק, קולע, חכם ושנון ב"אבירם כץ" הוא איך שהיא תפסה בצורה הכי אותנטית את האופן הלא-אותנטי שבו מתקשרים זה עם זה הגיבורים שלה (ואנשים בכלל).
הרעיון הזה מושלך כמובן באופן ספציפי על הדמויות הכותבות, וכפי שמסתבר - אין כמעט דמות ב"אבירם כץ" שלא כותבת לאיזושהי מגירה. בעוד בחיים הכול מזויף, בספרות מותר לספר סיפור אחר, כל עוד הוא מקורי. כל אותן דמויות חולמות להיות קול מקורי, אבל נעצרות בשלב הפרסום, בין אם בגלל חרדות או החיים עצמם. אפילו כץ, הסופר ש"עשה את זה", מתאר בעצמו את הכתיבה כמעשה סיזיפי של שנאה עצמית כמעט, מקנא ביריביו ולא מצליח למצוא רעיון לסיפור מקורי - מה שמחולל את הסיפור. האם ייסורי הכתיבה הם מה שמכונן את הספרות, כמו שטוען אבירם? ומי בכלל יכול לקבוע מהי ספרות "אמיתית" ומה לא? הסופר המקצועי והספרות שלו מתגלים כלא אותנטיים שוב ושוב ושוב, ובאופן אירוני, "הסיפור הכי יפה שאי פעם נכתב" מתגלה בכלל דווקא כאמת לאמיתה, ולכן לא כספרות בדיונית מקורית במובנה הרומנטי.
לכן, בעוד הסוף של התעלומה מתגלה כסתמי - וכאמור זה לא ממש משנה - התמונה האחרונה של הסדרה מציעה גאולה אמיתית. בשוט הזה, ליד אבירם כץ, רבות מהדמויות שפגשו בו לאורך הדרך והתוודו שהן כותבות בעצמן ברמה החובבנית, מגשימות את חלומן ומנסות למכור את ספריהן החדשים (ולצידן, כך נדמה לי, גם אשר קרביץ, שכתב את הספר האמיתי שעליו מבוססת הסדרה). כל אלו התגברו על המחסומים והפכו לסופרים. סוף סוף, מה שהם רצו להגיד באמת, יצא החוצה כמו שהם התכוונו לו, ללא התבניות שהחיים כפו עליהם. לכל הקולות האלה, מדגישים דנה מודן ואיתן צור בכל סצינה וסצינה, יש זכות להישמע בעולם. אם נקשיב להם, נגלה שלפעמים הם ממש מצחיקים.