באפריל 2021 הלכנו להופעות עם מסכות על הפנים. אסור היה לעמוד, רק לשבת, והיינו חייבים להשאיר מרווח של כסא בין אחד לשני. זה מרגיש מוזר בדיעבד, אבל עד כדי כך רצינו לחזור לראות מוזיקה בלייב שפשוט הסכמנו לכל התנאים האלה. רצינו לחזור לשפיות, לא שמנו לב כמה הכל מטורף.
את ההופעה הראשונה של נגה ארז אחרי שהוציאה את אלבום המופת "KIDS" ראיתי באותו זמן דווקא בלי מסיכה, כי היא הייתה בלי קהל. היא הייתה יחד עם רקדניות באיזה האנגר בתל אביב, ושידרה את המופע בלייב בסטרימינג. זה היה מקובל אז. זה לא היה אותו דבר מן הסתם בלי קהל, בלי בירה ביד ובלי התחושה המשכרת של לחלוק אוויר עם המוזיקאי האהוב על הבמה, אבל שכנענו את עצמנו שיש קסם בלראות את המוזיקה נבראת ממרחק אפס. התחושה כאילו אתה עומד על הבמה והאמן שר רק בשבילך.
פיצ'ר נחמד שהוסיפו לאותה הופעה וירטואלית של נגה ארז היה מין לייב צ'אט של כל המעריצים המחוברים. היו שם אנשים מרחבי ארה"ב, מקסיקו, ניו זילנד, גרמניה, צרפת, בריטניה, יפן, מרוקו, הודו וכמובן הרבה ישראלים. כולם דיברו אחד עם השני וחלקו את האהבה שלהם למוזיקה של נגה ארז, וגם את הגעגועים שלהם להופעות חיות. מאז נגה ארז הפכה לכוכבת אפילו יותר גדולה, אמנים חזרו להופיע מול קהל חי - אבל שוב נגה נאלצת לצלם את עצמה מופיעה כדי להגיע לקהלים רחוקים. הפעם זה לא בגלל הקורונה.
ההופעה המיוחדת של נגה ארז במועדון הבארבי ביפו אתמול צולמה והוקלטה. הפעם היה קהל, ועוד איזה קהל. אוהב, מחבק ושר (ממש ממש שר, ברמה שהזמרת על הבמה נאלצה לחלוק את המיקרופון שלה עם צעירות מוכשרות בקרבת הבמה). אז למה צולמה והוקלטה? למה ארז פנתה בין השירים לקהל באנגלית לצרכי ההקלטה? מכיוון שיש מי שלא רוצה שנגה ארז תופיע מול הקהל שלה בחו"ל, בגלל שהיא נולדה בקיסריה ולא בפנסילבניה.
אם נגה ארז הייתה נולדת בפנסילבניה (או בנובה סקוטיה, הלסינקי או טוקיו) היא כנראה הייתה אחת מכוכבות הפופ המצליחות בעולם, פשוט מכיוון שההצלחה הבינלאומית שלה לא הייתה מלווה כל פעם עם כוכבית במשקל 2 טון של "זמרת ישראלית". אלא שתעודת הזהות הכחולה שלה הפכה אותה בשנה האחרונה למצורעת, וגרמה לפסטיבלים רבים לבטל את השתתפותה.
ארז השתמשה בבמה שלה, ובקהל שמילא את הבארבי מפה לפה (הכרטיסים נגמרו מזמן) כדי לפנות באנגלית לקהל שצופה בהופעה בכל העולם (כולל, לטענתה, באיראן) ואמרה כי "העולם מלא בכל כך הרבה סבל וכאב שמתרחש כרגע. ראיתי חלק מהכאב הזה בעיניים שלי ואני רק רוצה להגיד שיהיה עדיף אם ננסה למצוא שפה משותפת ולא נוסיף לכמה שהכל מחורבן כבר". ארז הצביעה על בטנה ההריונית וביקשה בשמה ובשם הבת שטרם נולדה לה "לבנות גשרים דרך המוזיקה". היא הוסיפה כי אסור לתת לבריונים ברשת לקבוע את המדיניות של העולם, ותיבלה ב"פאק דאט שיט" עסיסי ושובב.
יש פה איזו סגירת מעגל משונה, אם זוכרים את אותה כותרת שלטענתה הוצאה מהקשרה, שבה היא כביכול פרגנה לתנועת ה-BDS; מקרה שגרם לאנשים כמו "הצל" (שהקריירה המוזיקלית שלו נגמרה עוד לפני שנגה ארז חגגה סוויט סיקסטין) לתקוף אותה ולקרוא לה אנטישמית. הקריירה המצליחה של ארז הייתה התשובה הכי טובה לאותן השמצות, כשהתחילה להופיע ברחבי העולם ולעשות המון כבוד לישראל. כעת היא בעצמה חווה את אותו חרם אנטישמי. בנאום שלה באנגלית הוסיפה כי "לא יפחידו אותי מלתמוך ולאהוב את מי שאני אוהבת", ומי שהיא אהבה באותו רגע היה הקהל הישראלי שלה. לאורך כל המונולוג הזה, שתוכנן מראש, נראה כאילו ארז קרובה לדמעות, אבל נראה שהיא בחרה לא לשחרר אותן. זה לא מופע כזה.
ולמען הסר ספק, המופע של נגה ארז הוא עדיין אחד מהדברים הכי מוצלחים שקיימים בתעשיית המוזיקה המקומית. גם כשהיא בהיריון מתקדם של שמונה חודשים וחצי, היא עדיין קופצת על הבמה, משתוללת ועושה את כל הסיגנצ'ר מובס שלה. ההבדל היחיד שהוסיף ההיריון זה שבמקום בירה היא שותה מים בין השירים. איכשהו זה רק הוסיף לכל אווירת האוונגרד של כל הערב.
ההופעה שילבה את כל השירים מהאלבום האחרון, ואת מרבית שירי האלבום הקודם, "KIDS". האלבום הראשון בלט בהיעדרו (כולל הלהיט "Dance While You Shoot" איתו נהגה לסיים הופעות בעבר), וכמוהו גם הסינגל המצליח "Nails", אולי הקראוד פליזר הכי מובהק שלה. אך מעבר לטענות הקטנוניות האלה, אי אפשר שלא להתרשם כמה ארז התפתחה כפרפורמרית. היא הופיעה מול אצטדיוני ענק עם רובי וויליאמס ופינק, ומול פארקים גדושים בפסטיבלים - גם בארץ כבר מילאה את יד אליהו. ובכל זאת, משהו בבארבי האינטימי מוציא ממנה אנרגיות שנדיר לראות על במות בישראל, בטח מנשים בחודש שמיני.
מי שהתרגל לראות הופעות של ארז רק עם אורי רוסו (השותף למוזיקה ולחיים) ומתופף, קיבל הזדמנות די נדירה לביצועים אנלוגיים לשירים הדיגיטליים של השניים, כשעל הבמה התייצבה חטיבת כלי מיתר, בנוסף לכלי נשיפה. התוצאה הייתה פיוז'ן של אותו פופ-אלקטרוני ייחודי של רוסו וארז, לצד ג'אז סקסי, ולעתים א-טונלי, בכוונה. מין גרסאות דאדאיסטיות לשירים. כך לפעמים בלי סיבה - או אולי דווקא עם סיבה - רוסו "הפריע" לסולו חצוצרה מופלא עם מכה גסה בתופים. התוצאה בכל מקרה הייתה מעוררת, בקטע טוב, כאילו שלא נתרגל חלילה לשלמות.
הפעם האחרונה שראיתי את נגה ארז על במה הייתה בפארק הירקון לצד רובי וויליאמס. זו הייתה החזרה האחרונה של השניים לקראת המופע, ועמדתי על הבמה, כמה מטרים מאחוריהם. הוצאתי את הטלפון והספקתי לצלם שתי תמונות יפות שלהם עד שהגיע מאבטח בריטי וכמעט שבר לי את הטלפון מרוב עצבים. התמונות ניצלו, וגם הזיכרונות. לאור הלידה המתקרבת (מזל טוב, בנות זה החיים!) קשה לדעת מתי אראה את הפרפורמרית המוכשרת הזאת על במה שוב. הלוואי שבקרוב. אחרי שניפצה כל כך הרבה תקרות זכוכית בקריירה, ועוררה השראה בכל כך הרבה מוזיקאיות צעירות, הלוואי שהיא גם תוכיח שהיריון ולידה יכולים להשתלב בתוך קריירה של מוזיקאית. זה אתגר לא פחות גדול מאשר להופיע עם רובי וויליאמס לפני 40 אלף איש, אבל מי כמוה יודעת שאסור לפחד לעשות את הדברים שאת אוהבת.