לא צריך להיות בוגר החוג למנהל עסקים של הרווארד כדי להבין שכאשר נופל לכם בידיים להיט ענק בסדר הגודל של "משחק הדיונון", הדבר ההגיוני הוא להכות בברזל בעודו חם ולמנף את ההצלחה. ובכל זאת, נראה שבכל מה שקשור במותחן האימה הדרום-קוריאני שיצר וואנג דונג-היוק והפך לסדרה הכי מצליחה בתולדות נטפליקס שאינה דוברת אנגלית - הם לוקחים את הזמן. כשחושבים על כמות התכנים הבינוניים עד ממש גרועים ששירות הסטרימינג מעלה לשידור מדי חודש, הבחירה הזאת אפילו עוד יותר מוזרה. כידוע, עונה שנייה של "משחק הדיונון" כבר הוזמנה וצפויה לעלות מתישהו בשנה הבאה, אבל הזמן שחלף כמעט הצליח לעמעם את התופעה התרבותית שהסדרה הזאת הייתה. אולי זאת הסיבה לכך שהעלו שם לאחרונה את הריאליטי שנוצר בהשראתה - "אתגר הדיונון" ("Squid Game: The Challenge").
נראה שמי שעומדים מאחורי "אתגר הדיונון" לא סתם לקחו את הזמן, מדובר בהפקת ריאליטי בסדר גודל יוצא דופן שהלכה רחוק מאוד כדי להידמות לסדרה עליה היא מבוססת. הנתונים היבשים: בדומה לסדרה גם כאן יש 456 משתתפים (הכמות הגדולה ביותר בתחרות ריאליטי) שמתחרים על הפרס הגדול ביותר שחולק בטלוויזיה - 4.56 מיליון דולר, שיינתן למי שינצח את "אתגר הדיונון". בשונה מהסדרה, מדובר בהפקה מערבית דוברת אנגלית (הסדרה צולמה בבריטניה) שהזמינה אליה מתמודדים מכל העולם, כולל בחור ישראלי בשם נטע שלצערנו לא זוכה לזמן מסך. זה אומר שאם "משחק הדיונון" דרשה קצת הסתגלות לתרבות הדרום קוריאנית של הדמויות, כאן הטיפוסים והסיפורים שלהם מרגישים מוכרים יותר כבר מההתחלה.
רבים שאלו את עצמם האם ריאליטי שמבוסס על "משחק הדיונון" יכול להצליח - בכל זאת, האלמנט המפחיד ביותר בסדרה הוא המוות המיידי של מי שנפסל באתגר, ומיותר (או שאולי לא) לציין שכאן זה לא קורה. התשובה הפשוטה היא שכן - "אתגר הדיונון" היא תחרות ריאליטי מותחת, מרגשת ומלאת טוויסטים אפילו בלי להיות גרפית, ובכך היא אפילו מתעלה על המקור. התשובה היותר מורכבת היא שבעוד בסדרה היו אלה שחקנים שעבדו עם תסריטים ולא באמת חוו טראומה, כאן אלה אנשים מהיישוב שנכנסו לתוך גלגלי המכונה של תעשיית הריאליטי (במקום העשירים לובשי המסכות יש צוות של נינג'ות עם מסכות שמובילים את המשתתפים בין האתגרים). על הקושי שהם עברו שם אפשר ללמוד ממספר תביעות המתנהלות בימים אלה נגד ההפקה. בין היתר יש תלונות על קור נורא בסט הצילומים שהוביל להיפותרמיה, נפילות שהובילו לפציעות ולחץ נפשי. אם זה לא מספיק, הזוכה בפרס הגדול עדיין לא קיבל/ה אותו.
היות שאנחנו בסך הכל צופים בתוכנית ולא משתתפים בה יש לנו את הפריבילגיה להתעסק במה שכן עובד כאן וזה לא מעט. "אתגר הדיונון" נפתחת בסצנה עוצרת נשימה שבה כל המשתתפים נכנסים למגרש המשחקים הענק ובו הבובה (ענקית אף יותר), ומתחילים לשחק באתגר הראשון בסדרה, דג מלוח. השחזור של הסצנה כל כך מדויק עד שקל לחשוב שאולי בנטפליקס השתמשו בטכנולוגיית AI ושתלו את המשתתפים בתוך הסט של הסדרה המקורית. הכל כאן מחושב ומתוזמן, ומתמודדים שלא עוצרים בזמן נפסלים ברגע שקפסולת הדיו השחור שבתוך חולצתם מתפוצצת ומפזרת כתם מגעיל (על הנפילות הדרמטיות סטייל שנה ראשונה בבית ספר למשחק אפשר היה לוותר). לא כל האתגרים מהסדרה המקורית מופיעים כאן, ובמקומם יש אתגרים חדשים ומרגשים לא פחות כמו משחק ענק של צוללות, אבל אלה שכן משוחזרים - כמו חיתוך העוגיות או גשר הזכוכית - עשויים לכדי שלמות.
יעניין אתכן גם:
הסדרה האגדית חזרה בדיוק בזמן הנכון לרפא את הלב שלנו
נטפליקס מציגה סדרה קסומה על אומץ ואהבה במלחמת העולם השנייה. איזה קשקוש מטופש
הסדרה הזו לא הצליחה להחליט אם היא פרודיה או מותחן
פתאום, בעונה השלישית של הסדרה, משהו מופלא קרה
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כחובב תחרויות ריאליטי תהיתי איך עורכי התוכנית יצליחו לגרום לצופים להיקשר לדמויות בהתמודדות שיש בה מאות משתתפים. איך נותנים זמן מסך מספיק כדי לגרום לנו להיקשר ויחד עם זאת לא לרמוז לנו מההתחלה מי הולכ/ת לנצח? כאן מגיעה ההפתעה הגדולה ביותר של "אתגר הדיונון", שמצליחה במשך עשרת פרקיה לתת במה לעשרות סיפורים אנושיים שונים, ואז בהתאם לרוח של הסדרה-האם, נפטרת מהם ללא רחמים.
כמו ב"משחק הדיונון", גם כאן הגיעו מתמודדים רבים שהחברה הקפיטליסטית דחפה אותם לקצה (או לפחות זה מה שהם מספרים למצלמות): יש כאן אבא שרוצה לעזור לילד שלו בעל הצרכים המיוחדים, אמהות חד הוריות שלא סוגרות את החודש, פנסיונרים שרוצים לסיים את חיים בכבוד, וגם אתלט יהיר ומתנשא שנראה כאילו נשלף היישר מתוך סרט תיכון אמריקאי ויגרום לכם להתפלל לאלוהי המשחק שרק ייפסל כבר.
אחד הלוקיישנים היותר חשובים ב"אתגר הדיונון" הוא ההאנגר הענק שבו פזורות המיטות של המתמודדים, שהולכות ומצטמצמות ככל שהם נפסלים. כאן יש להם זמן להכיר קצת יותר לעומק (למרות שבווידויים למצלמה הם מתייחסים אחד לשני לפי המספר שעל הסרבל שלהם), לרקום בריתות וכמובן לבגוד אחד בשני מיד לאחר מכן.
בהרבה מובנים "אתגר הדיונון" היא שילוב "האח הגדול" ו"הישרדות" על סטרואידים, עם קורטוב של טירוף תוצרת אסיה. בדומה לשתיהן היא מחייבת את המשתתפים להיות חזקים מספיק כדי לעמוד באתגרים פיזיים ומנטליים מורכבים, ועל הדרך להיות מודעים כל הזמן למשחק החברתי ולדרך שבה הם נתפסים על ידי המשתתפים האחרים. בשונה משתיהן כמות הטוויסטים כאן מפחידה ממש, והרנדומליות שבה המשתתפים יכולים לסיים את דרכם במשחק גורמת לצופים לרצות לא לפספס רגע. יש בכך גם חיסרון, כי אחרי שניים שלושה פרקים שבהם הפייבוריטים שלכם נעלמים ברגע, יש סיכוי שיהיה לכם קשה להיקשר רגשית לדמויות, אבל אולי זה בעצם חלק מהמשל כולו.
וצריך לדבר גם על הקונטקסט (כן, אותה מילה עם יחסי ציבור גרועים): עבור צופים בשאר העולם, "אתגר הדיונון" כנראה נראית כמו שלב חדש ואכזרי בריאליטי, כזה שלוקח את המשתתפים אל נקודות קיצון חדשות ומעוור אותם עם קופת חזיר ענקית שמלאה בדולרים. עבור צופים ישראלים שקיבלו ב-7 באוקטובר תזכורת לכך שהעולם שמחוץ לריאליטי ציני ואכזרי בצורות שקשה לדמיין, "אתגר הדיונון" היא צפייה כמעט אסקפיסטית. בה לא משנה עד כמה הדברים על המסך נראים קיצוניים, ברור לנו שמחכה סוף טוב ואף אחד לא נפגע. עכשיו, אחרי שגם היא חודשה לעונה שנייה מסקרן, לראות האם משהו מתוך המשימות שמופיעות בה ישתלב בסדרה המתוסרטת, וכמה זמן עוד ייתנו לנו לחכות עד לעונה הבאה.