החיקוי של עלמה זק לציפי שביט פשוט מושלם. המימיקה המדויקת, העיוותים העדינים בקול, הצחוק האיקוני, והיכולת לשזור רפרנסים מעולם המושגים של כוכבת הילדים האהובה בתולדות המדינה - הכל בול. בעולם הקומדיה הישראלית מדובר בבאנקר שרק הולך ומשתכלל עם השנים. למיטב זכרוני "ציפי" הגיחה לאולפן בפעם הראשונה בעונה השנייה של התכנית, לפני 22 שנים. היא הציקה לעזאם עזאם (מריאנו) שבדיוק השתחרר מהכלא המצרי בפרק אחד, ולימדה עברית את סטנלי פישר (תפקיד אורח אגדי של מוני מושונוב) בפרק אחר. ציפי קראה אז לקיציס בשם "דודינק'ה", על שם דודו טופז. זה היה לפני שהוא שלח בריונים לתקוף את מנכ"ל קשת, אבי ניר. היו ימים. זו לא סתם נוסטלגיה, פעם באמת הייתה לנו ארץ נהדרת. חזרה למציאות ימינו: שלושת לוחמי השריון שנפלו אמש בצפון רצועת עזה עוד לא נולדו כשהחיקוי של ציפי נכנס לחיינו.
בשורה התחתונה: אין לנו ארץ נהדרת. פעם הייתה. פעם לא היינו משדרים תכניות בידור ביום שבו שלוש משפחות קיבלו דפיקה בדלת והודיעו להם שהחיים שהם הכירו נגמרו. נהוג להגיד שחיילים "נופלים", ואז הם הופכים ל"חללים". אלה מילים שעוזרות לנו לעכל את הטרגדיה, אבל לפעמים פשוט מדובר בילדים מתים. זה מה שהותר לפרסום אמש. ילד בן 20 מת ועוד שני ילדים בני 22 מתו. הם כבר לא יזכו ליהנות מהארץ הנהדרת שלנו. לא יזכו לראות עולם. לא יזכו לפתח מערכות יחסים עמוקות. לא יזכו להקים משפחות. עוד דפיקה בדלת הייתה בדלת המשפחה של יוסף, אזרח שנחטף חי, וחזר בארון. יש עוד 99 שגורלם כרגע מופקר. אין שום דבר מצחיק בזה. שום דבר נהדר.
המלחמה נורמלה מזמן. 461 ימים של סיוט מתמשך בלי שום תקווה לסיום באופק. שישה חיילים מתו בשלושת הימים האחרונים בלבד. עוד שניים מתו בשבוע שעבר. עוד חמישה בשבוע שלפני. ככה זה. מלחמה. החיילים נלחמים בזמן שהילדים הולכים לפסטיגל. החטופים נרקבים בזמן ששוב הפכנו את הדיון על אייל גולן לסוגייה פוליטית. החיים נמשכים, בזמן שכל כך הרבה מאיתנו לא יכולים לחיות תחת המחנק הזה. וכמובן שלא נדבר על הסבל בצד הפלסטיני. עצם האזכור של קיומו של "צד פלסטיני" עשוי להכניס אנשים לרשימות חיסול.
שלא באשמתה, "ארץ נהדרת" הפכה לאחת מהמנרמלות הגדולות ביותר של המלחמה. לא באשמתה מכיוון שאנשי "ארץ נהדרת" פשוט עושים את מה שהם יודעים לעשות - לבדר. זו השליחות שלהם בחיים, ובתקופה כל כך נוראית המשימה הזאת מאתגרת יותר. קשה לנו לצחוק כמעט כמו שקשה להם לעבוד בלהצחיק. הרייטינג מדבר בעד עצמו: העם זקוק לאתנחתא הקומית הזאת מהמציאות. זה עדיף על עוד משדר חדשות "מיוחד" או עוד תחקיר על פוליטיקאי מושחת שיעצבן אותנו.
ועדיין, מעצם קיומה, גם אם הוא הכרחי, "ארץ נהדרת" מנרמלת את המוות. המעבר לתכנית בידור מהדיווח על שלושת החיילים המתים - מתתיהו, קנאו ונבו - הרגיש טבעי מדי. התרגלנו. זה לא אמור להרגיש טבעי. שלא לדבר על כך שכמעט הספקנו לשכוח שכמה שעות קודם זיהו את הגופה של יוסף אל-זיאדנה בעזה. היו לו 18 ילדים. הארץ הזאת כבר מזמן לא נהדרת. מי שמספר לכם אחרת מנסה למכור משהו. בדרך כלל חתיכת אדמה ששייכת למישהו אחר.
אבל ההצגה חייבת להימשך, וכיאה לתקופה המערכון הפותח של "ארץ נהדרת" אפילו לא מנסה להצחיק. זה לא באג, זה פיצ'ר. מערכון הפתיחה של "ארץ" הוא השלב בו מנסים לסובב לנו את סכין הסאטירה עמוק בנשמה. המטרה היא לא לגרום לנו להיקרע מצחוק, אלא למחוא כפיים. לפעמים זה עובד, בעיקר כשאודי כגן בסביבה. לפעמים זה פחות. במקרה הטוב הם יגרמו לאנשים לשתף ברשתות החברתיות עם משפט כמו: "חשוב לראות!" או "ממש מציבים מראה!". אלא שזאת הגישה מראש, לפעמים יוצא לך מערכון כל כך "מציאותי" עד כדי כך שהוא לא מערכון.
זה מה שקרה אמש. המערכון של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה (רועי בר נתן הגאון) מונע מעינב צנגאוקר (שני כהן האלילה) להיכנס לבית הנבחרים לא רק שלא היה מצחיק, אלא אפילו לא בטוח שאפשר לקטלג אותו כסאטירה. זו הייתה פשוט המחזה מוקצנת של מהדורת החדשות. בגדול, זה באמת מה שקרה שם. משמר הכנסת מנע את כניסתה של אמא של חטוף למשכן, בזמן שפעילים קיצוניים (כולל אותו פעיל שהניף את השלט "שמאלנים בוגדים") כן נכנסו. זו לא סאטירה, זו המציאות.
מעבר לביקורת על רמת הסאטירה, צריך לעצור רגע ולשים לב למשהו שלא ייאמן שפשוט קיבלנו כמובן מאליו: עינב צנגאוקר הפכה לדמות ב"ארץ נהדרת". כמו אביבית בר זוהר, כמו פנינה רוזנבלום, כמו ציון ברוך. ברגע שהעיניים שלנו נפגשו בשני כהן שמאופרת כאישה עייפה, עצובה ושבורה, ישר ידענו מי זאת. ולא, זה לא נורמלי. בשום מקום בעולם אמא של בן ערובה היא לא דמות בתכנית בידור. אסור אסור אסור לנרמל את זה, כי על הדרך אנחנו מנרמלים את עצם זה שיש חטופים.
כדאי לעצור ולכתוב את המילים האלה, כי מתברר שצריך: מתן צנגאוקר ציין לאחרונה יום הולדת 25 בשבי. הוא נחטף בפיג'מה מביתו בניר עוז. הוא בן ערובה של ארגון טרור רצחני כבר 461 יום. אמא שלו לא ביקשה להיות מפורסמת. אמא שלו לא אמורה להיות דמות ב"ארץ נהדרת". אני בטוח שכל אחד ואחד מהתסריטאים של "ארץ נהדרת", ממולי שגב ועד אחרונת הצייצניות שמקבלות "תודה מיוחדת" בקרדיטים, רוצים שיחזירו את החטופים היום. אני בטוח שהכוונות שלהם היו טהורות. ובכל זאת, דמות של עינב צנגאוקר ב"ארץ" זו עוד לבנה בחומת הנירמול של החטופים כמשהו מטריד שפשוט קיים ברקע. כמו יוקר המחיה שקורע לנו את הכיס, כמו אזעקות באמצע הלילה בגלל החות'ים, כמו הווירוס המעצבן שעובר פה ומפיל כל אחד לכמה ימים במיטה עם חום.
עינב צנגאוקר לא צריכה להיות דמות ב"ארץ נהדרת". בדיוק כמו שאלי אלבג לא צריך להיות דמות בארץ נהדרת, וכמו שדני אלגרט, הדס קלדרון, יזהר ליפשיץ ועוד רבים מבני המשפחות שהפכו לחלק מהחיים של כולנו בשנה האחרונה לא צריכים להיות דמויות ב"ארץ נהדרת". אם המטרה היא לתת במה למאבק שלהם, אז אפשר היה לחסוך לשני כהן הרבה זמן על כיסא האיפור, ופשוט להזמין לאולפן את עינב צנגאוקר ולתת לה להגיד את מה שלא רצו לתת לה לומר בכנסת. זה מן הסתם לא היה מצחיק, אבל היי, גם ה"מערכון" הזה לא היה מצחיק.
בכלל, צריך להודות על האמת: העונה הנוכחית של "ארץ נהדרת" חשובה מעצם קיומה, אבל מבחינת הומור היא לא עומדת בסטנדרטים של עצמה. חסרונו של ערן זרחוביץ' בלט אמש, אבל הבעיה היא לא באמת בטאלנטים אלא במין מחסום של הכותבים, שנכנעים למין צנזור ממלכתי/ערוץ-שתיימי קלאסי. התוצאה היא סאטירה מוגבלת מאוד. אין דבר פחות מצחיק מהומור מצונזר שמנסה לפנות לאיזה מרכז לא קיים. הנה מאי גולן, היא מושחתת וצעקנית. נכון, החיקוי של גיה באר גורביץ' מושלם, אבל המקור שנחשף בתחקיר המעולה של יוסי מזרחי מצחיק יותר. הנה בני גנץ, הוא תמיד אומר את הדבר הלא נכון, אבל אשכרה הדברים שהוא אמר על אייל גולן יותר מצחיקים מכל מה שתסריטאי יכול לברוא.
מולי שגב והתסריטאים של "ארץ נהדרת" יודעים לשחרר את הרסן כשהם רוצים. משום מה, בשבועות האחרונים, הם בוחרים לחזור לפאנצ'ים מוכרים, ולחיקויים בנאליים שממש מתאמצים לא לפגוע באף אחד. דווקא בתקופה הזאת, כשהחשיבות של סאטירה כל כך חשובה, הגיע הזמן ל"ארץ" להזכיר מה היא יכולה לעשות. בינתיים, אפשר להתענג שוב על החיקוי של ציפי שביט, שרק הולך ומשתבח כמו יין ישן.
בן גביר לא מפחד מכלבים
שחר חסון הוא אחד האנשים המצחיקים בישראל, ומתמודד בכיר לתואר ה-GOAT של הסטנדאפ המקומי. ובכל זאת, אני פשוט לא סובל את הדמות שלו של בן גביר. כתבתי על זה כבר בעבר. העובדה שלקחו את חסון - אדם שעשוי מ-60% מים ו-40% קסם אישי - ונתנו לו להשתעשע בדמותו של אחד האנשים הכי מסוכנים בתולדות המדינה היא עוול מתמשך שארץ נהדרת פשוט מסרבת לתקן. כתבתי על זה כבר בעבר ולכן לא אחפור על זה שוב. הפעם התסריטאים של "ארץ" החליטו לעשות חטא על פשע ולגרום לי להגן על איתמר בן גביר - כשהציגו אותו כאדם שמפחד מכלבים, שנרתע מהפודל טוי הבלתי מזיק שישב באולפן. אז לא: בן גביר לא מפחד מכלבים.
בן גביר הוא עבריין שעמד לדין עשרות פעמים, והורשע בפשעים כגון התפרעות, השחתת מקרקעין, הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור - ובאופן לא מפתיע הוא הפך לשר המשטרה הגרוע בתולדות המדינה. בתקופתו הייתה עלייה במדדי הפשיעה וירידה בשיעור הפענוח. גניבת כלי רכב הפכה בתקופתו למגפה לאומית, עם קרוב ל-55 מכוניות בממוצע שנגנבות כל יממה. קפץ לכם המחיר של הביטוח המקיף לרכב? תשאלו את סוכן הביטוח שלכם, הוא יספר לכם שקוראים לזה "פרמיית בן גביר".
ובכל זאת, על כל הדברים הרעים שאפשר וצריך להגיד עליו: הוא לא מפחד מכלבים, אפילו להפך. לזכותו ייאמר שהוא אימץ כלבה מעורבת יפה בשם פארוקה ונתן לה בית. כל הכבוד לו, וזה נאמר בלי טיפה של ציניות. למעשה, לפני שבן גביר היה השר שאחראי על המשטרה, הוא נהג לתבוע אישית שוטרים. כך עשה למשל בשנת 2006 כשתבע אישית שני שוטרים ששלפו נשק ואיימו לירות על כלבו צ'ומפי. בן גביר תבע, ואף הביא את צ'ומפי לבית המשפט לבקשת השופט, שהכריע על פיצויים על סך 1,000 שקלים לטובת בן גביר, שהכריז שהוא יקנה בכסף חטיפים לצ'ומפי, שהלך לעולמו ב-2015 בגיל 11. בקיצור: בן גביר לא מפחד מכלבים, זה לא אומר שלא צריך לפחד ממנו.