המהירות החריגה שבה כבש "לא לפנות אליי" של נסרין קדרי את תואר השיר שאי אפשר להתחמק ממנו גרמה לרבים להרים גבה. הסטטוס הזה כולל חיקוי ב"ארץ נהדרת" ואינספור סרטוני רילז, ממשפיענים דרך האחיינית שלכם ועד ה"מעושרת" לאה שנירר.
קצת יותר מעשור מאז פרצה לחיינו כזוכת העונה השנייה של הריאליטי "אייל גולן קורא לך", ונסרין כבר סימנה וי על כל סמל סטטוס של זמרת מצליחה: מהופעות סולד אאוט באמפי קיסריה ובהיכל מנורה, דרך חימום מסע ההופעות של להקת רדיוהד בארה"ב לצד דודו טסה והכוויתים, דואטים עם כמה מהשמות הגדולים בישראל (ממשה פרץ ועד עברי לידר), אירוח כשופטת ב"הכוכב הבא", קמפיינים, ואפילו ריאליטי זוגי ("נסרין אגדה") לצד בעלה ואבי ילדיה, רום שמיר (ואם הדרך שבה היא קוראת לו "רררום" לא מהדהדת לכם עכשיו בראש - סימן שלא צפיתם).
מה שכן, להיט ויראלי אמיתי, כזה שמתפוצץ ברשתות החברתיות ואי אפשר לברוח ממנו - כמו "חרבו דרבו", "תמיד אוהב אותי" ו"רונדלים" - עדיין לא היה לה. ולא שהיא לא ניסתה. רק תקשיבו ל"מואט" ("אתה ערק אני מחפשת מואט, אתה סינגל אני מחפשת דואט") ותבינו איך נשמע שיר שהונדס מראש כדי לייצר קטעים שאנשים ישתפו בסטורי.
אז למה זה קרה לה דווקא עכשיו? בניגוד למה שרבים חושבים, "לא לפנות אליי", על ששת הכותבות והכותבים שאחראים למילים הלא רבות שבו, הפך לוויראלי לא בגלל שהוא "אלגוריתם פופ טפילי" כפי שכינה אותו בן שלו מ"הארץ". הוא נתקע לכולנו בראש כי הוא שיר פופ מצוין, אולי הטוב ביותר שהיה כאן בשנים האחרונות, כן - הרבה יותר מ"חרבו דרבו".
המילים שלו, שמתארות אישה עם פיוז קצר ואטיטוד של 'עופו לי מהפנים', מייצגות את ישראל של אחרי שבעה באוקטובר לא פחות מהמילים המרגשות והחשופות של "סופרמן" של עידן עמדי. אולי אפילו יותר. כי במציאות שמרגישה כמו תופסת אסונות שכוללת 'הותר לפרסום', סרטוני חטופים מעזה ועליית מחירים אקספוננציאלית, כשהחות'ים לא נותנים לישון בלילה והפקקים בכביש רק מתארכים, למי בכלל יש כוח להיות נחמד? אל תפנו אלינו, אל תדברו אלינו ובחייאת גם אל תלעסו לידנו (ואם כן, אז לפחות בפה סגור).
נסרין לא המציאה את הגלגל. גם זמרות אחרות בפופ הים תיכוני, כמו אודיה ואגם בוחבוט, ויתרו על שירי אהבה מתקתקים לטובת טקסטים נשכניים יותר ("יכולה לבד" ו"לא סובלת אותך", בהתאמה). אבל מה שהכי מייחד את "לא לפנות אליי" זה חוסר היומרה. נסרין משלבת בפשטות כמעט מגושמת בין הערביות שהיא מביאה איתה מהבית - לא רק בתעודת הזהות אלא בעיקר בהגשה הקולית הכל כך מזוהה שלה - לבין ביט EDM של ירדן "ג'ורדי" פלג, שיותר ממכר מחצי פיתה עם חומוס, ויוצרת שיר שכבר משמיעה ראשונה נדבק לאוזן, מתנחל בה ומסרב לשחרר.
מעל הכל, "לא לפנות אליי" עובד כי הוא נאמן בצורה מוחלטת לזמרת ששרה אותו. באותה מידה, השיר היה יכול להיקרא בפשטות "נסרין". מה"אה" הקצרצר שפותח את השיר, כמו מישהי שקולטת שענתה בטעות לשיחת מכירות בטלפון, דרך תיאום הציפיות של "אל תחכה לי, אני בכלל לא בדרך", נסרין נשמעת כאן לראשונה בדיוק כפי שהאישיות שלה השתקפה אלינו מכל ריאיון, כתבה ותוכנית שבה הופיעה.
בניגוד לחליפת העור בצבע אדום לוהט שבה היא מצולמת על עטיפת הסינגל, היא נשמעת כאילו הקליטה את השיר בזמן שהיא בטרנינג, שותה קפה בוץ והשיער שלה אסוף בקליפס - בדיוק כמו שנוח לה.
אותה צעירה מוסלמית שגדלה לפי הסיפורים בסביבה לא קלה, ורק לקראת גיל שלושים זכתה לפריצה מטאורית שכללה היטמעות מזורזת במיינסטרים הישראלי (שהגיעה עד לכדי תהליך גיור שגרר לא מעט תגובות, חיוביות ופחות), עברה תהליך ארוך של חיפוש מוזיקלי עד שנחתה במשבצת שנראה כאילו נשמרה במיוחד בשבילה.
מפופ מתקתק עם נגיעה ים תיכונית ("לומדת ללכת" שיותר משאב השראה מ-"Halo" של ביונסה), עד שירי חפלות ("למה לי למה לו"), תמיד הרגיש שנסרין בוחנת את גבולות הז'אנר אבל מפחדת לצאת מהקווים. אבל עכשיו, כמו שהיא אומרת בעצמה: "בא לי שיר מוזר, לצאת מהקופסה". אז "לא לפנות אליי" הוא לא שיר מוזר בשום צורה, אבל הוא גם לא מתיישר לפי אף אחד מחוקי הז'אנר. למעשה, המעריצים של נסרין ה'אסלית' אפילו הזדעזעו ממנו בתחילה.
אחרי לא מעט זמן שבו חיפשה את המינון הנכון בין דיווה גדולה מהחיים לבין אחת מהחבר'ה, נראה שנסרין מצאה את האיזון שמדויק לה. כי כשנועה קירל שרה "הם אומרים לי שאני מוזרה" ("פנתרה"), השאלה הראשונה שעולה לראש היא "מי לעזאזל חשב שנועה קירל מוזרה?". וכשאנה זק שרה על "טוסט שלא יחזור להיות לחם" ברור לנו שזו לא מטאפורה שנכתבה על ידה.
אבל כשנסרין אומרת שרק "בא לה לנתק באמצע השיחה", שקוף שהיא מדברת מתוך ניסיון - ובהתאם אנחנו מרגישים בנוח לשחרר את הקוטר/ית הפנימי שלנו. אם היא תמשיך ללכת עם האמת שלה, נראה ש-2025 יכולה להיות השנה הכי גדולה בקריירה שלה. ואם להשתמש במילים שלה - "חוויה ממש".