עונת הפרסים מזמנת, מפעם לפעם, הפתעות משמחות. בחודש שעבר קיבלנו אחת כזו בדמות הזכייה של "עם הזרם", סרט אנימציה עצמאי תוצרת לטביה, בפרס גלובוס הזהב לסרט האנימציה הטוב ביותר. כעת הוא מועמד לשני פרסי אוסקר - לא רק לאנימציה, אלא גם לסרט הבינלאומי. גודל הדרמה כעומק הפער בינו ובין המתחרים, שכיאה לסרט המסוים הזה אפשר להקבילו למירוץ בין חתול ללוויתן. מדובר בסרט שהופק בתקציב של פחות מארבעה מיליון דולר, בלי סלבס על כיסא הדיבוב וללא אולפן גדול או אפילו במאי מוכר מאחוריו. לשם ההשוואה, הפעם האחרונה שדיסני הוציאו סרט שעלה פחות מעשרה מיליון דולר הייתה בשנות השבעים. אם יזכה בפסלון הנכסף, "עם הזרם" יהפוך לזוכה אוסקר האנימציה עם התקציב הצנוע ביותר אי פעם.
מקרה הדוד-וגוליית הזה היה רק חצי מלהיב אם הסרט עצמו לא היה מצדיק את כל העניין, אבל למרבה המזל מעלותיו וייחודו לא נגמרים שם. בהיותו נטול דיאלוגים לחלוטין ומבוסס כולו על דמויות של בעלי חיים וקולותיהם, זה סרט פשוט ואוניברסלי שקל להתחבר אליו לא משנה איפה אתם גרים, מה שפת אמכם או אפילו מה הגיל שלכם. שימו לב שסצנות מסוימות עלולות להפחיד ילדים קטנים, או לשעמם כאלה שמעדיפים קצב מהיר והומור רועש יותר, אבל השאר ימצאו בו הרבה עניין וקסם, בזמן שההורים או האחים הגדולים שלהם אולי מזהים בו גם תוכן מעט יותר מורכב על אמפתיה, שיתוף פעולה ומפגש בין-תרבותי.
"עם הזרם" הוא סרט מסע שבמרכזו חתול (או חתולה, אבל נדבוק במין שהשפה העברית מתאימה לכל חיה) קטן ומבוהל המשוטט לבדו באזור מיוער. המקום המסתורי מלא בפסלי חתולים בגדלים שונים, ויש גם בית אנושי עם מיטה נוחה ואפילו חומרי אמנות, אבל אין בני אדם. החתול מתעסק בענייניו, כמו חיפוש דגים או הימלטות מקבוצה של כלבים אגרסיביים, בעוד מפלס המים מהנהר הסמוך עולה ועולה בהדרגה עד שהוא מציף הכול. אפשר לייחס את התופעה הזו לאסון סביבתי או אקלימי, אבל נראה שיש כאן גם אלמנט מיסטי שהסרט משאיר מעורפל במכוון.
כדי לשרוד את המבול הכמו-תנ"כי הזה, החתול מאחד כוחות עם כמה חיות נוספות שיוצאות להפליג על סירת מפרש נטושה. תחילה קפיברה רגועה וידידותית, אחר כך למור עם אובססיה לחפצים מעניינים ובהמשך גם כלב לברדור שובב והיפראקטיבי וציפור לבלר שלוקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה. החיות בסרט אינן חיות מואנשות כמו בסרט אנימציה רגיל, גם אם יש להן יכולות ומחוות מסוימות שמתאימות יותר לבני אדם מאשר לבעלי חיים. הן לא לובשות בגדים או משוחחות ביניהן בשפה משותפת, אלא משמיעות קולות חייתיים שונים ומתקשרות בנהמות ומחוות גוף. הן, וגם אנחנו, צריכות להבין מה כל חבר למסע רוצה וצריך, ולנסות למצוא שפה משותפת שתאפשר להן לשרוד את המסע המוזר הזה יחד בלי שאף אחד ייאכל או יושלך בזעם מהסיפון.
אפשר לגזור כל מיני רעיונות גדולים ועמוקים מהסיפור הזה, אפילו כדאי, אבל זה קודם כל פשוט סרט כיפי ומצחיק, לפעמים בקול רם. לסרט אין המון עלילה, אבל הוא מפצה על זה ביצירת עולם עשיר, מסקרן ומשכנע, שמוצג לנו בתנועות "מצלמה" ארוכות, דינמיות ו… ובכן, זורמות. הסביבה הטבעית מזכירה משהו בין צילום למשחק מחשב, בעוד הדמויות עצמן מצוירות בצורה קריקטורית יותר שמזכירה ציור בצבעי שמן או גואש. לכל חיה יש מאפיין שעוזר לה להחצין את רגשותיה - אצל החתול אלה האישונים והאוזניים, בעוד הלמור מנפנף בידיים כמו בן אדם והקפיברה מפצה על מיעוט תווי פנים בעזרת תנועות ופעולות.
אה, והכל גם ממש ממש חמוד. הדמות הראשית עושה כל דבר חתולי שאפשר להעלות על הדעת, כולל לרדוף אחרי קרני אור ולהפיל דברים סתם ככה, ואפשר לצפות בה עושה את זה שעות. החתול המסוים הזה חרדתי ומגושם בצורה מעוררת אמפתיה והזדהות בו זמנית, ועל אף שהוא מונע מיצר הישרדותי מובהק הוא מצליח גם ליצור קשר רגשי עם שכניו המשונים, שמערכת היחסים שלו איתם משתנה ומתעצבת עם הזמן. אם אתם בכלל מעדיפים כלבים, דעו שיש מלא מהם וגם להם תרצו לתת חיבוק, אפילו שרובם די מניאקים.
האם כל זה יספיק לו כדי לכבוש גם את לבם של מצביעי האוסקר? ממש לא בטוח - קטגוריית האנימציה חזקה למדי השנה, כשמצד אחד ישנו שובר הקופות ההיסטורי "הקול בראש 2" ומצד שני סרטי סטופ-מושן אמנותיים ומושקעים בדמות "וואלס וגרומיט: על כנפי הנקמה" ו"זיכרון של חילזון". ואולי זה בכלל בכיס של "רוז הרובוטית", גם הוא סרט עם נגיעה סביבתית שמתרחש ביער מלא בחיות חמודות, רק כאלה שאומרות מילים (ונו, אנימציה יקרה יותר). נו, אולי עם כל הדרמה של "אמיליה פרז", דווקא הקטגוריה הבינלאומית הופכת למעט ריאלית יותר.