"מופע טוטאל" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

"החייל הנעלם" עלה לאקרנים שלנו בנובמבר האחרון ואין דרך יפה להגיד את זה - הוא פשוט נעלם. כפי שקורה לסרטים רבים לאחרונה, בעיקר הם תוצרת הארץ, הקהל לא הגיע והסרט התאדה. זה קרה למרות ההצלחה הבינלאומית, למרות הביקורות המעולות (שאם כבר, כנראה רק הזיקו לו) ולמרות ובגלל הרלוונטיות והאקטואליות שלו. עכשיו הוא עולה ב-VOD, כך שלקהל המקומי יש הזדמנות נוספת להתעלם ממנו.

דני רוזנברג כתב וביים את הסרט הנבואי הזה לפני השבעה באוקטובר. הוא עוסק בחייל המשרת בעזה, כאן בגילומו של עידו טאקו, ואז עורק ובורח לתל אביב. הצבא משוכנע שחטפו אותו, והמדינה נכנסת לכוננות. הצפייה מתגלה כחוויה מצמררת, כי היא מוכיחה עד כמה פרופורציות יכולות להשתנות מהר. היא מזכירה לנו שעד לא מזמן מדינה שלמה היתה משתגעת מחייל חטוף אחד, ולא נותרת אדישה מול מעל מאה חטופים. היא גם מזכירה את המובן מאליו - שהרבה לפני השבעה באוקטובר, היו הרוגים פלסטינים בעזה וטילים על ישראל, ותמיד ריחף מעלינו החשש של חטיפה.

מצד אחר, "החייל הנעלם", הוא גם סרט שאיחר את זמנו. זו תזכורת לסוג הקולנוע שעשו פה עד לא מזמן, אבל כבר לא עושים יותר, בימי הצנזורה העצמית, הרפורמה של מיקי זוהר והניוון התרבותי הכללי; סרטים כמו "ואלס עם באשיר", "פוקסטרוט" ו"מילים נרדפות"; יצירות שהיה בהן חזון אמנותי ולפחות איזשהו ניסיון להעלות שאלות מאתגרות על המציאות הישראלית. אבל אל דאגה, החמאסניקים מאוניברסיטאות העילית מחרימים גם אותן, כמו כל דבר אחר שיצרו בישראל.

ובכל זאת, אם מישהו לא-ישראלי ישאל אותי על איזה סרט מקומי מן השנים האחרונות אני ממליץ לו, "החייל הנעלם" בוודאי יהיה ברשימה, והוא ניצב כאחד הסרטים הכחולים-לבנים המעניינים של הזמן האחרון. הוא מרתק מבחינה פוליטית ומבחינה קולנועית.

מבחינה תיאורטית, הסרט מציג תסריט קיצוני כדי להמחיש את ההזיה האבסורדית של המציאות הישראלית, שבה הכל כל כך נורמלי וכל כך לא נורמלי, והגבולות כל כך דקים. החייל נע ונד בתל אביב כמו אריה שברח מקרקס. הוא חיה פצועה, חלום בהלות מהלך, אבל בתל אביב מתנהלים כאילו זאת לא עזה מעבר לגבול, אלא ניו זילנד. אפשר גם היה לקרוא לסרט החייל הבלתי נראה, שכן כל מי שמסביבו מסרבים לראות את מה שהוא מייצג - את הזוועה מסביבם, שבקרוב תעטוף גם אותם. "החייל הנעלם" לא מציג כמובן את מה שקרה אחרי הצילומים שלו, אבל הוא כן נע לעבר סיומת אלימה ופסימית.

רוזנברג לא ניבא את הפלישה של החמאס, אבל הוא כן מראה כאן שבישראל אפשר לברוח מבשורה, אבל לא להימלט ממנה. האלימות אורבת בכל פינה, ובית החולים רק מחכה לקליינטים חדשים.

מבחינה קולנועית, רוזנברג והצלם דוד סטרז'מייסטר מתארים את כל זה בצורה מרהיבה. "החייל הנעלם" הוא סרט פורמליסטי שלא מפחד להיות כזה, והצורה בו מגיבה לתוכן והופכת לחלק ממנו. כל רגע בו הוא מלאכת מחשבת שראויה לתשומת לב, גם אם היא לכאורה לא מקדמת את העלילה. יש למשל מעמד של אכילת אבטיח המתחרה בסצינת האפרסק מ"קרא לי בשמך". הגישה הזו, שבה כל שוט יכול ללכת למוזיאון, יומרנית כמובן ויכולה גם לייגע, אבל רוזנברג מאזן אותה באמצעות הומור.

כמובן שזה הומור שחור, שבאבסורדיות והפוליטיות שלו, שלא לומר באשכנזיות שלו, מזכיר לפעמים את "החמישייה הקאמרית". דמות המשנה הטובה ביותר היא אביו של הגיבור, בגילומו של שמוליק כהן, שבמקרה בדיוק מאושפז, והוא אחראי לאחת משורות המחץ החזקות של השנה - כזו שמערבת בה את החמאס, ולכן מותחת עד הקצה את גבולות ההומור המקברי.

חשוב גם לציין שהסרט חולק עם "ואלס עם באשיר" את העורכת שלו - נילי פלר הנפלאה. אולי בגלל זה הפסקול שלו מסתיים עם שיר של מינימל קומפקט, כזה שקל לדמיין אותו בקלאסיקה של פולמן, ומנציח את מקומו של "החייל הנעלם" במעין אזור דמדומים - שייך ולא שייך לזמן הזה, שייך ולא שייך לזמנים אחרים.

אם לחזור לנקודת ההתחלה - כל מי שמעורב בסרט המשיך הלאה. עידו טאקו הספיק מאז להפגין את הנוכחות יוצאת הדופן שלו ב"קרוב אליי" זוכה האופיר של תום נשר. דני רוזנברג הספיק לצלם עוד סרט עלילתי באורך מלא - "על כלבים ואנשים", שעוסק בשבעה באוקטובר בצורה ישירה, ובינתיים הוא מעכב את הפצתו בארץ עד שהמלחמה תסתיים, אם אי פעם תסתיים.

למרות זאת, "החייל הנעלם" הוא לא הערת שוליים בקריירה שלהם, ולא הערת שוליים בכלל. זו יצירה שיזכרו גם בעוד הרבה שנים, גם אם היא לא תהיה זיכרון נעים. אפשר לסיים באיחול? בפעם הבאה שנדבר על סרט ישראלי נבואי שהקדים את זמנו - הלוואי שזה יהיה בנסיבות משמחות.

מופע טוטאל" דומה ל"החייל הנעלם" במובנים רבים, כי גם הוא סרט רדיקלי מבחינה קולנועית ופוליטית, אם כי יש בו פחות אזכורים מפורשים למציאות. ההבדל הגדול הוא שבניגוד ל"חייל הנעלם" שנעלם מן האולמות, "מופע טוטאל" רק מופיע בהם כעת, אז עוד יש הזדמנות לתת לו הזדמנות. לא שיש לי אשליות שישבור קופות, אבל האם אפשר לפחות לבקש שכל מי שמגדירים את עצמם כאנשים שאכפת להם מאמנות ואכפת להם מהמדינה יטרחו לצפות בו?

כמשתמע משמו, "מופע טוטאל" הוא פרי תשוקה אבסלוטית של איש אחד - רועי אסף, אותו הכרנו עד כה כשחקן משלל הצגות, סדרות וסרטים, מ"המשגיחים" ועד "חמדה". כאן, הוא מככב לא רק לפני המצלמה אלא גם מאחוריה - כתסריטאי, במאי והרוח החיה של הסרט מלא החיים הזה.

אסף מגלם שחקן כושל, שמתגורר אצל הוריו בעיירת הולדתו, אי שם בדרום. זוגתו, בגילומה של אורנלה בס היא דמות בכירה למדי במערכת המוניציפלית, והוא מתפרנס מהוראה בתיכון מקומי בפני תיכוניסטים עוינים למדי, ובשביל הנשמה מעלה קברט יחד עם להקה של שחקנים אקסצנטרים בפני קהלים מצמוצים ומשועממים למדי. אביו, בגילומו של אורי גבריאל, כמובן לא מרוצה מהסידור הזה. צוות השחקנים כולל גם את אלברט אילוז ואוהד קנולר בתפקידים קטנים אך ממזרים ומענגים.

בטוויסט שמזכיר את הסדרה "שנת אפס", הגיבור הופך לוויראלי אחרי שנשא כמה הצהרות אנטי-מלחמתיות במהלך שיעור משחק. ההנהלה דורשת ממנו להתכופף ולהתנצל, אבל במקום זאת גיבורנו עושה את ההיפך ורק מקצין את דרכיו: הוא מעלה מופע שבו הוא שופך את לבו, משמיע את זעקתו, נכנס במי שנכנסו בו ונאבק על המדינה שלו.

היפה בסרט שהוא לא תוקף רק את המטרות הצפויות. בשלב מסוים המופע הופך לסנסציה לאומית, וכשקומיסרי התרבות מהשמאל מגיעים כדי לנכס אותו לעצמם, מתברר כי הערך היחיד שמניע אותם הוא קפיטליזם, והם לא גרועים פחות מהמחנה השני, אם לא יותר.

מעבר לתסריט השנון, מה שבולט בסרט היא עבודת הבימוי והמצלמה, לה אחראי אסף יחד עם הצלם הצעיר והמוכשר סער מזרחי. במיטבו, "מופע טוטאל" מזכיר את הקלאסיקות של פליני וקלאסיקות מודרניות של "בירדמן". המבע הקולנועי שלו שאפתני ומסחרר, והוא מפיק את המיטב הן מבמת התיאטרון והן מן הנופים המדבריים. למרות התכנים הרלוונטיים, לפעמים קשה להאמין שסרט כזה צולם בישראל בתקופה כזו. בימים שבהם הקולנוע המקומי מתקשה לשים על השולחן לחם ומים, איך זה שכוכב אחד מעז ומצליח ליצור משתה מלכים כה מפואר?

הביקורות שכבר התפרסמו על הסרט בחרו בהשוואות אוטומטיות למדי לפליני, אך לי הסרט הזכיר גם פרק של "משפחת סימפסון", במובן הזה: הוא מתרחש אי שם, בעיירה מרוחקת, גנרית וחסרת שם; הגיבורים מוקפים בדמויות אקסצנטריות; והגיבור עושה משהו קיצוני, שמוביל להשתלשלות עניינים קיצונית עוד יותר.

זה מגניב, כמובן, אבל יש גם בעיה. בצד האלמנטים המקוריים יותר, הסרט כולל גם קווי עלילה מסוגם ראינו כבר אלף פעם בתרבות הישראלית. הסצינות שעוסקות ביחסים הרעועים בין הגיבור לאביו ובין הגיבור לזוגתו מוצלחות ומעניינות הרבה פחות, ולמרבה הצער יש כאן לא מעט מהם. למרבה השמחה, "מופע טוטאל" חוזר לעצמו בפינאלה המרשימה, שהיא מן ההזויות והסוחפות שראינו על המסכים לאחרונה. סורנטינו כבר לא בכושר, אז טוב שרועי אסף שומר על הגחלת של פליני.

איזה בייבי בום: רצה הגורל ובשבוע האחרון עלו למסכים שני סרטים שמתכתבים זה עם זה: שניהם עוסקים בקשר בין אישה לתינוק שהוא לא שלה, ובשניהם אחד מקווי העלילה גם מתאר כיצד היא חוטפת אותו. שניהם נעשו כמובן בלי קשר אחד לשני, כך שהקשר ביניהם מקרי, וגם תזמון ההפצה שלהם. האחד צרפתי - "היפרדות" ("Le Ravissement") והשני ישראלי - "חליסה", אם כי הבמאית שלו, סופי ארטוס, ילידת צרפת שעלתה לארץ בגיל 26. אולי יש משהו בתרבות הצרפתית שמעודד את העיסוק הזה, בנושאים האלה ובצורה הזו.

"חליסה" נקרא בשם זירת ההתרחשות של הסרט - השכונה החיפאית שהיא סמל לדו-הקיום שכולנו משתוקקים אליו. הלוואי שכל הארץ היתה כמותה. הדרמה הזו מציגה קשת רחבה של דמויות: צבריות ועולים מרוסיה, יהודיות וערביות, והמוצא שלהן בכלל לא מהווה אישיו בדרמה הזו, שיש בה הרבה סוגיות אחרות.

גיבורת הסרט, בגילומה של נועה קולר, מתגלה כאישה בשם שרה - אחות בטיפת חלב שכבר שנים מנסה להיכנס להיריון, אבל טיפולי הפוריות לא מניבים תוצאות. בינתיים היא מטפלת בתינוקות של נשים אחרות. אחת מהן היא צעירה במצוקה בשם אניה. שרה לוקחת אותה תחת חסותה, כדי לעזור לה אבל כמובן גם כדי לעזור לעצמה, ובשלב מסוים היא פורשת עליה כנפיים רחבות מדי. מה שמתחיל כקשר מפרה לשני הצדדים מתגלגל לסיטואציה קיצונית. יותר מכך לא נגלה. נגיד רק שזה סרט נהדר.


ניכר שארטוס גדלה בצרפת. "חליסה" מזכיר לא פעם דרמה צרפתית מחוספסת ואותנטית במובן הטוב של המילה. קולר, שהרקורד הקולנועי שלה כולל הופעות נפלאות ב"לעבור את הקיר", "בית בגליל" ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מספקת כאן הופעה נפלאה במיוחד. מתברר שהיא גם מבקרת קולנוע טובה מכולנו, כי ברשת החברתית סיכמה היטב את הסרט הזה - "'חליסה'- סרט יפיפה שיצרה סופי ארטוס המופלאה. סיפור על אימהות. כל מיני סוגים של אימהות, זאת שיכולה ולא רוצה, זאת שרוצה ולא יכולה וזאת שלא יודעת איך להיות".

את "היפרדות" כתבה וביימה איריס קלטנבק, שזה סרטה העלילתי הארוך הראשון כבמאית. הוא זיכה אותה בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן וגם בסזאר, האוסקר הצרפתי, לסרט הביכורים הטוב ביותר. הפרסים מוצדקים: זה סרט יפהפה, מקורי, מעניין, קולנועי להפליא, מיוחד ומורכב. אחת הביקורות ברשת הגדירה זאת היטב - "היפרדות" הוא סרט רך ואלים באותה מידה.

גיבורת הסרט, בגילומה של חפציה הרזי, היא אישה העובדת כמיילדת, אך אין לה תינוקות משל עצמה. היא מקנאת בחברה הטובה ביותר שזה עתה ילדה, מפתחת אובססיה לא בריאה כלפי התינוק שלה - ובשלב מסוים גם חוטפת אותו.

הסיפור הזה מתבסס על פרשה שהתרחשה במציאות, והבמאית קראה עליה במדור הפלילים. בדרך כלל, בסיפורים מסוג זה מי שחוטפת את התינוק היא אחות בית החולים או משהו כזה (כפי שקורה ב"חליסה" המצוין). מה שמעניין הוא שבסיפור המסוים הזה, מי שחטפה את התינוק היתה החברה הכי טובה של אימו, ולמעשה שעשתה לא היה שום קשר לעבודה שלה. כפי שאמרה הבמאית בריאיון לוואלה תרבות, זה מאפשר לה לדבר על נושא מרתק שהקולנוע לא מרבה לעסוק בו - חברות בין נשים בכלל, ובפרט הצורה שבה לידה של תינוק עלולה לטלטל את החברות הזאת.

אז אם צריך לבחור בין "חליסה" ו"היפרדות", מה עדיף? צר לי, אך לא אשתף פעולה עם הבחירה האכזרית הזו. למרות נקודות הדימיון, כל אחד מן הסרטים הוא עולם ומלואו, ובשני המקרים הם יוצרים עולמות שכדאי ללכת לאולמות כדי להיות חלק מהם, אז התשובה היא - את שניהם.

דמיינו את המצב הבא: השכן שלכם שואל איזה מן הסרטים הגדולים של עונת האוסקר כדאי לו לראות השנה. הוא חובב קולנוע, אבל יש לו גבולות. על מה תמליצו לו? "אנורה"? סקס, עירום וצעקות זה לא בשבילו. "הברוטליסט"? אין לו כוח לאפוס יומרני של שלוש שעות וחצי. "מרשעת" או "אמיליה פרז"? הוא לא אוהב סרטים מוזיקליים. "אלמוני מוחלט?" הוא לא בקטע של בוב דילן. "יופי מסוכן" מגעיל מדי לטעמו.

הבנתם את הבעייתיות, אבל לכל בעיה יש פתרון. במקרה הזה, הפתרון הוא "עד שייצא עשן לבן" ("Concalve") שעולה בישראל אחרי שכבר הסתובב ברחבי העולם, וצבר הישגים, פרסים ומועמדויות - הוא מועמד לאוסקר בשמונה קטגוריות, כולל הסרט הטוב ביותר. בקצב הזה, שבו כל הפייבוריטים האחרים מסתבכים בסקנדלים למיניהם, הוא עוד עלול לזכות.

מה שבטוח, מבין כל המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "עד שייצא עשן לבן" הוא היחיד שאפשר להגדיר אותו כקל לעיכול בידי הקהל הרחב. הוא מכבד את האינטליגנציה של הצופה ואין בו טיפה של ילדותיות, אבל הוא גם לא מאתגר במיוחד, ולוקח סיכונים מתונים. זה מסוג הסרטים העכשוויים שבקלות אפשר היה לעשות אותם לפני עשור, תקופה שבה זכייתם באוסקר לא היתה אפשרית, אלא ודאית.

בהתבסס על ספרו של רוברט האריס, "עד שייצא עשן לבן" מציג את הדרמות והתככים מאחורי הקלעים של בחירת אפיפיור חדש. כמה מבקרים מקומיים ציינו שהסרט מצליח לקחת את הסיפור ה"לא מעניין" הזה ולהפוך אותו למעניין - סליחה, למה בעצם זה "לא מעניין"? מה יכול להיות סוחף ומאלף יותר מאשר בחירתו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים בעולם?

את התסריט כתב פיטר סטרוהן, מי שכתב בזמנו את העיבוד הבריטי לסרט המוסד הישראלי "החוב", ולדעתי נכון יהיה לומר כך על עבודתו - ב"עד שייצא עשן לבן", הוא לוקח את נקודת המוצא העלילתית הכי מרתקת שיכולה להיות, ויוצר ממנה את המינימום המתבקש: סרט מעניין למדי.

התסריט מציג בפנינו גלריה עשירה של דמויות: המועמדים לכס הקדוש הם קרדינל ליברלי בגילומו של סטנלי טוצ'י, קרדינל מתון בגילומו של ג'ון ליתג'ו וקרדינל פנאטי בגילומו של סרג'יו קסטליטו, שעם דעותיו החשוכות, זיפיו ומבטו מלא השנאה מזכיר לפעמים את איתמר בן גביר. בשלב מסוים מגיח גם מועמד מפתיע, שאת זהותו לא נגלה, וקשה להאמין שתצליחו לנחש מה הסוד שלו. את תהליך הבחירה מנהל מי שהוא למעשה גיבור הסרט - קרדינל בגילומו של ריף פיינס, איש דת אהוד שמבכר לא להתמודד בעצמו. אנחנו נצמדים לנקודת מבטו, והוא משמש לנו מעין מורה דרך בנבכי הוותיקן.

"עד שייצא עשן לבן" הוא גם מן המועמדים הבולטים היחידים השנה הנכשל במבחן בכדל, שכדי לעבור אותו סרט צריך להציג שתי דמויות של נשים שמדברות בהן על משהו שאינו גבר. כאן יש רק דמות דומיננטית אחת של אישה, וגם היא מינורית למדי: מנהלת משק הבית בגילומה של איזבלה רוסליני. עצוב להגיד, אבל חוסר האיזון המגדרי הזה כנראה לא הזיק להצלחה של הסרט בקרב קהלים מסוימים.

סיבה נוספת להצלחה: התסריט מצליח להיות ספציפי ואוניברסלי בו בזמן. מצד אחד, הדיונים סביב בחירת האפיפיור חושפים את הצומת שבו נמצאת הכנסייה הקתולית, ואת הקונפליקטים שיש בה סביב שאלות פרקטיות ותיאולוגיות. מצד אחר, זה סיפור על תככים, בחישות ודילים, שבאותה מידה גם היה יכול להתרחש בקרב יורשים של תאגיד הענק, בפריימריז של מפלגת העבודה או אפילו בוועד הבית.
את כל זה מציג הסרט בצורה רהוטה ומיומנת. תצוגות המשחק מעולות כולן והבימוי מיומן. מאחורי המצלמה עמד אדוארד ברגר, גרמני שעד לפני כמה שנים היה אלמוני למדי והקרדיט הבולט שלו היה בימוי הגרסה האמריקאית ל"כבודו" הישראלי, ואז הדהים את עולם הקולנוע עם "במערב אין כל חדש" שזכה באוסקר לסרט הבינלאומי והפך לשם לוהט. כאן הוא מיטיב לשתף פעולה עם הצלם סטפן פונטיין.

כפי שהבמאי והצלם התכוונו, אם תקפיאו את התמונה תוך כדי הצפייה, הרי שכל אחד מן הפריימים פה אסתטי, יפה ומחושב כמו הקפלה הסיסטינית. אבל קולנוע הוא תמונה נעה, ועם כל הכבוד, "עד שייצא עשן לבן" לא מצליח לצבור תנופה. הוא לא סוחף ולא מתעלה. ניגשתי לצפות בו אחרי שכבר התפרסמו עליו ביקורות מהללות, התפתח סביבו דיבור נלהב והוא סומן כמועמד מוביל לאוסקר, ולא הצלחתי להבין על מה המהומה. הפעם הראשונה היתה ב-VOD. שלושים דקות עברו, חשבתי שמדובר בסרט חביב אבל לא ביצירת המופת שהבטיחו לי, אז הנחתי שהבעיה בריכוז שלי והתחלתי אותה מהתחלה כדי לטעום את המנה מחדש.

למרבה הצער, הרושם לא השתנה עד תום הצפייה. הנחתי שהבעיה במסך הקטן אז אצתי לבית הקולנוע כדי לראות אותו על המסך הגדול - ושוב, הממדים שלו נותרו קטנים למדי. האם הייתי ממליץ עליו לשכן שלי? (אין לי שכן, אל דאגה) בטח! האם מגיע לו פסלון? אולי רק כברירת מחדל. לא פלא כי בצד כל המועמדויות, מקומו של הבמאי אדוארד ברגר נפקד מן המועמדים בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. נזכיר כי מצעד הבושה של סרטים שזכו באוסקר מבלי מועמדות בקטגוריית הבמאי כולל שמות כמו "הנהג של מיס דייזי". זה בטח לא סימן טוב לגבי איכותו של "עד שייצא עשן לבן", שאם יזכה בפסלון, זה יהיה בעיקר כי הרוויח מן ההפקר.

כל הנ"ל עניין של תחושות ורגשות - מה לעשות, פשוט לא נהניתי במיוחד מהסרט. אך יש גם עניין אחר, עקרוני ומנומק יותר, והוא שמאחורי מסך העשן, "עד שייצא עשן לבן" לא באמת עוקצני וביקורתי כפי שהוא מתיימר להיות.

על פניו, הסרט מציע תפנית עלילתית נועזת למדי - אך מעבר לכך שהטוויסט הזה נדמה מעט מאולץ ומודבק, הוא נותר ברמת הדיאלוגים בלבד, מה שלא באמת מערער את הצופה או מאתגר אף אחד. זה פתרון נוח ובורגני מאוד. נוסף לכך, "עד שייצא עשן לבן" מתיימר לכאורה לחשוף את הניוון והשחיתות של הכנסייה הקתולית, מוסד שגרם עוולות מזוויעות, גם ובעיקר לעם היהודי. אך בסופו של דבר, הסרט די מלטף את הממסד הקתולי, ומציג אותו בצורה שתהיה נוחה לכולם.

"עד שייצא עשן לבן" הוא כמו טיול מאורגן לוותיקן, באוטובוס ממוזג, שבסופו מקנחים בארוחה במלכודת תיירים, ונשארים עם כמה תמונות יפות למזכרת. אם יש כרגע בעולם הקולנוע מיינסטרים, הסרט הזה נמצא במרכזו - לטוב ולרע, תחליטו לבד. כיוון שהוא עוסק במערכת בחירות, קשה שלא לחשוב - אם הסרט הזה היה מפלגה, איזו מפלגה הוא היה? התשובה כמובן היא יש עתיד.