אנחנו חיים בתקופה נוראה, בחברה שסועה שימי חולין אמיתיים נראים לה כמו חלום רחוק ונשכח, והשקר הפך בה להרגל לאומי. אולי אין זמן מתאים יותר לחגוג את היצירה של הפזמונאית רחל שפירא, שהיצירה שלה היא ההיפך המוחלט: הומניסטית, כנה, ישירה, ויותר מכל - מרפאת ומחברת. שפירא נוגעת בנקודות הכי רגישות וכואבות שלנו מאז שנות ה-60, ומציעה להן מעט נחמה שאנחנו כל כך זקוקים לה.
בהתאם, מיטב אמני ישראל - ברצינות, לא כקלישאה - עלו לרגל להיכל התרבות בתל אביב כדי להצדיע לפזמונאית, שתציין השנה 80. מופע המחווה, שהתקיים בפסטיבל החורף תחת הכותרת "מעפר פורחת שושנה" - לפי השורה היפה ההיא מ"היי שקטה" - בצמוד לאלבום מחווה מקביל שיצא לאחרונה ונושא את אותו שם. מאחורי שניהם נמצא קובי בן עטר ו"צאן ברזל", מותג של ארומה מיוזיק שבמסגרתו הוקלטו בשנים האחרונות מחוות דומות ליורם טהרלב ויאיר רוזנבלום.
באלבום המחווה משתתפים בעיקר זמרים בראשית דרכם, ואלה שולבו במופע עם כמה מהזמרות הישראליות הגדולות בכל הזמנים, בערב שסיפק מעט נחת בין כל התהו ובהו מסביב. לא מיותר לציין שבאופן נדיר באירועים מהסוג הזה בישראל, רוב מוחץ מקרב המבצעים היו למעשה מבצעות. מאחוריהם תזמורת האופרה הקאמרית בניצוחו של אייל מזיג, ולפניהם המנחה יואב קוטנר, האחד והיחיד.
כוחו של הפלא ששמו שירי רחל שפירא טמון לא רק באיכותו המוכחת - ועל כך נשפכו כבר עשרות מילים - אלא גם, ובכן: בכמותו. קשה להאמין כמה שירים נצחיים כתבה שפירא, כך שיבוצעו בערב כזה בזה אחר זה, ויישארו עוד רבים וטובים בחוץ (כמו למשל "השכם השכם בבוקר", "לו ידעת", "הילד שבי" ועוד). זאת לא השתפכות ריקה, אלא חלק מהאפקט: יש משהו מהמם ברצף הקלאסיקות הבלתי נגמר הזה, בשיר ענק שאחריו מגיע עוד אחד ואחריו עוד ועוד. איך יכול להיות מופע שבו מבוצעים "למדני את השיר הפשוט" בידי נורית גלרון הענקית ומיד אחריו "חלומות" בקול הפעמונים המרגש של רוחמה רז, שני שירים מושלמים לשני קולות כל כך חד פעמיים, כאילו זה מובן מאליו. כל זה בעצם כדי לומר שיותר מכל זמר או זמרת, כוכבי הערב היו השירים עצמם. ועבור מופע מחווה זו מחמאה.
מופעי מחווה תזמורתיים כאלה עובדים בדרך כלל, קודם כל, בשביל המאסטרים הגדולים של המקצוע, ובמקרה הזה - זמרות העל הישראליות. וכמו גלרון ורז, זה נכון גם לאלה שבאו אחריהן - למשל גלי עטרי בביצוע מרסק ל"בראשית" בתרגום הגאוני של שפירא לדון מקלין, שתמיד נכון ותמיד כואב, כמו גם "נפאל", "אזמרלדה", "רק אתמול" ו"עוד יום" (עם ענבל ביבי); או ירדנה ארזי, עוד טיטאנית מקומית, עם "דרישת שלום" ו"חפץ חיים"; ולבסוף האורחת בהפתעה של הערב, ששמה לא הופיעה על הפוסטרים - אילנית, עם "נחמה" הכה נחוץ, "חלק בעולם" וכמובן "שיר של יום חולין". בשביל לשמוע כל אחת מהן חוזרת ליהלומים כה איקוניים, הכול שווה.
הביצועים של הזמרים הצעירים, ברובם, עוררו רושם פושר יותר. לא כי הם היו רעים, ממש לא. נועם בתן הרשים מאוד בביצוע לשיר הנושא של הערב, וכך גם אופק נחמן שהתמודדה באופן ראוי להערכה עם האתגר של "חומות חימר" (וחלקה את "אדבר איתך" עם אלון עדר), וענבל ביבי שקיבלה לידיה גם את ההמנון "עוד יהיה לי" וגם חלקה את הפרה הקדושה "כמו צמח בר" עם נופיה ידידיה. כולם זכאים למחמאות, אלא שליד הדיוות הנ"ל, או ביחס לביצועים המקוריים הבלתי נשכחים, מאוד מאוד קשה להפוך שירים שחרוטים בספר הזהב של המוזיקה הישראלית - לשלך. נכון, זאת לא תחרות הוגנת, ועדיין. הצרה היא שדווקא עם הזמרים הצעירים, אמנים שחלקם מבצעים פופ והיפ הופ מודרני, העיבודים נותרו שמרניים, נעימים, אולי נעימים מדי - אבל גם מעט משעממים. זה "רק יפה". בשביל יש לנו כוחות חדשים אם לא בשביל לחדש?
יוצא הדופן היה "מה אברך", שביצע הרכב ווקאלי מבית הספר רימון בעיבוד שמתכתב עם העיבוד המקורי של להקת חיל הים, אבל גם רב-קולי עם סולנים מתחלפים, ולכן מגוון. לא צריך להרחיב ולהגיע למה הבלזה הזאת - שפתחה למעשה את הקריירה של שפירא ותמיד מועמדת בכירה לתואר "השיר העצוב ביותר בעולם" - נוגע בעצבים רגישים במיוחד בימים אלה ופותח בקלות את שער הדמעות. אם לא די בכך, בסופו הכואב הצטרף יחף כמנהגו דניאל וייס, יוצא "הכוכב הבא" הטרי, וניצול הטבח בבארי. כשהוא הופיע לפתע, השיר נעצר למחיאות כפיים ארוכות, לפני שהמשיך אל הזעקה הנוראה ההיא "אלוהים, לו אך בירכת לו חיים". כמה שנים עוד ניאלץ לגלות את הבית האחרון הזה בסופם של כל כך הרבה סיפורים? כמה שנים עוד נשיר יחד שירי זיכרון, במקום ללקט שמחות קטנות של יום חולין? איפה נמצא נחמה? כנראה שכרגיל, אצל רחל שפירא.