על הנייר, לקומדיית הספורט החדשה והמלוטשת של נטפליקס יש כל מה שצריך כדי להיות סדרת להיט. קודם כל, מובילה אותה קייט הדסון, מלכת סרטי הרום-קום, שלא רק שהיא יפהפייה ונוטפת כריזמה, אלא גם יודעת לאזן טיימינג קומי עם היכולת להביא את הדרמה. נוכחות של כוכבת סרטים ברמה הזאת כבר מביאה את הצופים, אבל זה לא מספיק, אז על הסדרה חתומים בין השאר מינדי קיילינג ואייק ברינהולץ (ששיחק לצידה בסדרה "מינדי"). תוסיפו לכך את העובדה שהעלילה מתרחשת סביב עולם הכדורסל היוקרתי, ושהיא מזכירה מיד את העלילה של הסדרה האהובה "טד לאסו", והרי לכם הצלחה בטוחה עבור ענקית הסטרימינג.
כשאומרים שיוצרת הסדרה היא מינדי קיילינג, צופי טלוויזיה ותיקים יודעים מיד למה אפשר לצפות. אנחנו הרי הולכים עם הקומיקאית הנמרצת הזאת כבר כברת דרך. היא הפציעה לחיינו בתפקיד קלי קאפור השטחית ב"המשרד", ואחר כך המשיכה לכתוב וליצור סדרות ברוח הצבעונית המיוחדת שלה, החל מ"מינדי" וכלה ב"אמת או חובה". בדרך כלל אפשר לסמוך עליה שתספק לנו מוצר אנרגטי, כיפי, דיאלוגים מהירים ומלאים פאנצ'ים, דמויות קלילות שהצופים יכולים להתחבר אליהן תוך דקות, וחיבור לרגע הנוכחי באמצעות רפרנסים מדוייקים לתרבות הפופ והבידור הכי עכשוויים. לסדרה "עולה להתקפה" ("Running Point") אמנם יש הרבה מכל זה, אבל היא נופלת במקומות שדורשים קצת יותר תחכום ועומק.
הדסון מגלמת את איילה גורדון, הבת הצעירה של בעלי קבוצת הכדורסל ענקית בלוס אנג'לס, בעלת השם המטופש "האל-איי ווייבס". יש לה שלושה אחים שאביה המיושן והשוביניסט תמיד העדיף על פניה כי הם, נו, בנים, וזאת למרות שאיילה תמיד אהבה כדורסל והיא גם מבינה את המשחק והעסק לעומק. במקום להשתלב בעולם הספורט, איילה עשתה שטויות כמו להצטלם בעירום, להתחתן למשך 20 יום, ועוד דברים שצעירות עשירות לבנות ואבודות עושות. אחרי מותו של האב המפורסם קיבלו האחים את ניהול הקבוצה, ואילו איילה מבזבזת את כשרונה במחלקה נידחת של העסק המשפחתי, עד שרצף של נסיבות גורם לכך שיום בהיר אחד מקבלת איילה את תפקיד נשיאת הקבוצה, ונזרקת למים הסוערים של עסקי הספורט.
זה הזמן לגלות שהסיפור מבוסס באופן רופף על חייה האמיתיים של ג'יני באס, הבעלים של קבוצת הלוס אנג'לס לייקרס, שהיא אחת הנשים החזקות ב-NBA, וגם אחת המפיקות של הסדרה. רק לפני שנתיים ירדה הסדרה של HBO "לייקרס: קבוצה מנצחת", שגוללה את הסיפור של משפחתה וקבוצת הכדורסל המפורסמת, ועוררה את זעם האנשים האמיתיים שעל חייהם הייתה מבוססת. אולי "עולה להתקפה" היא הניסיון של באס לעשות תיקון ולהביא את הסיפור שלה לפרונט?
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
הסדרה מתמקדת בעיקר בנחישות של איילה להצליח בתפקיד ולנצל את הזדמנות הפז שנפלה לידיה, להשפיע סוף סוף על מהלכים בעולם הכדורסל, אבל כמובן ששום דבר לא הולך חלק. כולם סביבה מצפים שתהיה חותמת גומי ולא יותר, האחים שלה לא מרוצים ממעמדה החדש, השחקנים לא מכבדים אותה כי "ראינו את הציצים שלך באינטרנט", פרשני הספורט מחכים שתיפול על הפנים, ויריביה העסקיים מנסים לנצל את התמימות שלה. כמו בסדרות וסרטים דומים שראינו לא פעם בעבר, כוחה של איילה הוא בכך שהיא לא טיפשה כמו שכולם חושבים, היא דווקא כן יודעת מה היא עושה, וחוסר הניסיון היחסי שלה מתגלה כיתרון כי היא יכולה להסתכל על הכל בעיניים חדשות ולחשוב מחוץ לקופסה.
פה אפשר כבר לראות למה ההשוואה לסדרה "טד לאסו", הלהיט המטורף של אפל טי-וי, היא בלתי נמנעת, למרות שלשתי הסדרות האלה יש סגנון שונה לחלוטין. בעוד הסדרה של ג'ייסון סודייקיס על מאמן פוטבול אמריקאי שמוצא את עצמו מאמן קבוצת כדורגל אנגלית בלי לדעת כלום על כדורגל, הביאה את הז'אנר הזה (כבר אפשר להתייחס לזה כאל ז'אנר?) לכדי דיוק עילאי, והשתמשה בכל המטען הקומי שהסיטואציה הקיצונית הזאת מאפשרת, "עולה להתקפה" לא מתאמצת עד כדי כך. כן, זה באמת מאוד מספק עבור הצופים לראות איך האנדרדוגית מצליחה שוב במקום שציפו ממנה להיכשל, אבל צריך להיזהר לא להישען על התבנית הזאת שוב ושוב עד שהיא נמאסת.
בכלל, כל הלוק והוייב של הסדרה מזכירים סרט קומדיה רומנטית, וזה כולל כל ה"להיטים", כמו למשל הגיבורה שחייבת ליפול על הפנים, להיתקל באנשים, ולעשות פדיחות לפני שהיא מוכיחה את עצמה. זה מבאס שסדרה שמתיימרת לדבר על "גירל-בוס" ועל המאבק שלה להוכיח את עצמה בעולם מאוד גברי, נופלת לקלישאות הז'אנר. מילא אם הייתה מספקת לנו סיפור רומנטי טוב כמו בסרט של קייט הדסון, אבל למרבה הצער אפילו המשולש הרומנטי דלוח (למרות הליהוק הנהדר של מקס גרינפילד, שמידט מ"ניו גירל", בתפקיד הארוס של איילה). ותגידו, מה יהיה עם השימוש ב-Voice Over? לא נמאס? קלישאת הדמות המקריינת את חייה בדרך עליצה ומצחיקולית כמעט אף פעם לא מצדיק את עצמה, היא רק פתרון עצלני וילדותי שמאפשר לכותבים לדחוף מלא אקספוזיציה בדרך הכי סתמית שאפשר.
אך אין זמן להתעכב על כל זה, כי הסדרה שועטת קדימה. הקצב מהיר, משבר רודף משבר, אבל אל דאגה, שום עניין לא נמשך יותר מדי זמן. לכל בעיה יש פתרון של פרק אחד, ומשבר יחסי-ציבור שמאיים לשבור את החברה בתחילת הפרק יסתדר איכשהו עד סופו. מהנה ככל שתהיה, אין מה לצפות מהסדרה הזאת שתספק ערך מוסף. הדמויות נשארות שטחיות למדי, הקונפליקטים נפתרים בקלות, והסדרה לא מצליחה לנצל את המומנטום הדרמטי אפילו כשיש לה רגעים מוצלחים ממש. למשל, הפרק הראשון נגמר בקליף האנגר מצויין שאמור לטרוף את כל הקלפים, אבל מתמסמס לו לאורך הסדרה, שלא לדבר על הטוויסט בסוף העונה, שאותו אפשר לראות מגיע מקילומטרים.
עם זאת חייבים להודות שלפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה קומדיה חמודה וצבעונית להעביר מולה את הזמן, ואין ספק שהסדרה הזאת מספקת את הסחורה. היתרון של הקצב המהיר הוא שהסדרה לא עוצרת לרגע, היא סוחפת ולא מעיקה, ומאפשרת בינג' לא מחייב - משהו שכולנו מחפשים בימים אלה. "עולה להתקפה" לא מנסה להגיע לרגעים קטנים של דרמה שוברת לב כמו שקיבלנו למשל ב"אמת או חובה", וגם לא לשיאים של קומדיה כמו שהבליחו פעמים רבות ב"מינדי", למשל. היא כבר לא תהיה "טד לאסו", כי היא מלוטשת מדי. אבל לצפות בה זה כמו לעלעל במגזין אופנה - זה נוצץ, זה יפה לעין, זה בהחלט מעביר את הזמן, אבל זה הכל.
העונה הראשונה של "עולה להתקפה" זמינה במלואה בנטפליקס.