לא ציפינו לראות את איילת זורר ככה - סוחפת ואפילו מעט מאיימת

אין הרבה סדרות ששמן מתאר גם את גיבורן וגם את הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים שלהן, אבל "דרדוויל: נולד מחדש" היא בדיוק כזו. לא רק מאט מורדוק - עורך דין עיוור ביום וגיבור חסר רחמים בעל חושי-על בלילה - חוזר כאן מהמתים, אלא גם הסדרה עצמה, שהחלה כאחת ההצלחות המפתיעות של נטפליקס, בוטלה מסיבות שלא היו בשליטתה, וכעת נולדת מחדש בבית חדש - דיסני פלוס.

בדיוק לפני עשור, "דרדוויל" הייתה הסדרה הראשונה שהופקה במסגרת ההסכם בין נטפליקס למארוול, בניסיון לבנות יקום טלוויזיוני חדש, אפל וקודר יותר מזה של היקום הקולנועי. דרו גודארד, תסריטאי ושואוראנר ותיק ("באפי קוטלת הערפדים", "זהות בדויה", "אבודים"), קיבל את המשימה להפוך את הלס קיטצ'ן - השכונה הניו-יורקית שבה מתרחשת עלילת הקומיקס - למסוכנת וריאליסטית יותר. התוצאה הייתה קרובה הרבה יותר לגות'אם של באטמן (בהשראת "האביר האפל" של כריסטופר נולאן) מאשר לכל דבר אחר שמארוול הציגה עד אז. כן, הרבה לפני ש"הפינגווין" ריתקה אותנו למסך, "דרדוויל" כבר הובילה מגמה של עיבודי קומיקס רציניים ומחוספסים, עם מינימום אפקטים מיוחדים ורצון ברור למשוך קהל שפחות מתחבר לגלימות ולקרני לייזר.

למרות הצלחתה - ואולי דווקא בגללה - כשזכויות סדרות מארוול עברו לדיסני פלוס, נטפליקס הורידה את "דרדוויל" מוקדם מהצפוי, יחד עם סדרות נוספות כמו "איירון פיסט" ו"לוק קייג'". כעת, לאחר שנים של דרישות מצד המעריצים, הסדרה חוזרת, אך עם צוות יוצרים חדש: דריו סקרדפנה, מאט קורמן וכריס אורד - שנראה כי ניגשו לחומר המקור (הסדרה המקורית, לאו דווקא הקומיקס) ביראת כבוד מתבקשת.

מבחינת העלילה - ובלי יותר מדי ספוילרים - "נולד מחדש" מתחילה מספר חודשים אחרי סיום העונה הקודמת. אירוע טראגי מאלץ את מורדוק (צ'ארלי קוקס, שעדיין מצוין), שהחליט לזנוח את חייו כדרדוויל ולהתמקד בעבודתו כפרקליט, לחזור לשיטות הישנות שלו למלחמה בפשע. כשווילסון פיסק/הקינגפין (וינסנט ד'אונופריו בתפקיד אדיר) הופך לראש עיריית ניו יורק, הקרב בין צדק לשחיתות הופך לאלים מאי פעם.

רוב הקאסט המקורי שב לסדרה, ובראשם קוקס וד'אונופריו, אך מי שבולטת במיוחד היא איילת זורר, שחוזרת לגלם את ונסה פיסק - ומספקת הופעה סוחפת, משכנעת ואפילו מעט מאיימת, שעשויה להיות אחת מהטובות בקריירה שלה.

למרות שהתסריט נכתב לפני חזרתו לבית הלבן של דונלד טראמפ ולפני ממשלת הבלהות שלנו, הסדרה מצליחה לשקף בצורה מדויקת את ההשלכות ההרסניות של שליטים תאבי כוח שמנצלים את המערכת לטובתם האישית. הביקורת החברתית חדה, האלימות ברוטלית, ונדמה שהעלילה רלוונטית מתמיד. בגרסתה החדשה, "דרדוויל" אולי מעט פחות גוׂרית משהייתה, והפרקים נוטים להתמקד בסיפורים שעומדים בפני עצמם, אך היא מפצה על כך בהעמקה פסיכולוגית בדמויות ובפרשנות חברתית חדה מאי פעם.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

עדיין לא פגשתי מישהו שטען ש-"Suits" היא הסדרה האהובה עליו ביותר, אבל נתקלתי בהרבה אנשים שדרמת המשפט הקלילה הזאת הפכה לחלק קבוע מהרגלי הצפייה שלהם. הדרמה הקומית שיצר ארון קורש שודרה במשך תשע עונות והסתיימה ב-2019, אבל אחרי שנטפליקס הוסיפה אותה לספרייה הבלתי נגמרת שלה ב-2023 (בארה"ב, בארץ היא הייתה זמינה כבר מזמן, ועודנה), היא חוותה רנסנס וצברה מעריצים חדשים (ממש כמו שקרה ל"מניפסט").

למרות ההתעניינות המחודשת, הסדרה המקורית לא זכתה לריבוט - אולי גם בגלל העובדה שגבריאל מאכט, שגילם את הארווי ספקטר, נמנע מלקחת חלק בפרויקטים חדשים מאז ועבר עם משפחתו ללונדון. עם זאת, Suits כן הניבה סדרת בת חדשה, "Suits: לוס אנג'לס". בדומה ל-"Pearson" מ-2019, שהתמקדה בדמותה של ג'סיקה פירסון (ג'ינה טורס) ובוטלה לאחר עונה אחת, גם הספין-אוף החדש לא נראה כמו טיעון מנצח בבית המשפט.

כפי שמעיד שמה, הסדרה החדשה מחליפה את גורדי השחקים של ניו יורק בזוהר (או השחיתות) של הוליווד ומתמקדת בתעשיית הבידור - אבל לא רק. את נעליו הגדולות של הארווי ספקטר נדרש למלא טד בלאק (סטיבן אמל, "החץ"), לשעבר תובע מחוזי מניו יורק, שעבר ללוס אנג'לס כדי להתמודד עם לקוחות מסוכנים פחות - אך הרבה יותר תובעניים: שחקנים וסוכנים הוליוודיים.

בעוד הסדרה המקורית הציבה במרכזה את הדינמיקה בין ספקטר למייק רוס (העורך-דין-שאינו-באמת-עורך-דין), כאן העלילה מפוזרת יותר ומרגישה מאולצת (בנוסף, אין בקאסט אפילו מישהי שמסתמנת כדוכסית לעתיד כמו מייגן מרקל). טד בלאק מוצא את עצמו במאבק מול שותפו לשעבר, סטוארט ליין (ג'וש מקדרמיט, "המתים המהלכים"), שעוזב את המשרד ולוקח איתו לקוחות חשובים. במקביל, שני עורכי דין צעירים - אריקה וריק - נאבקים על תפקיד ראש מחלקת הבידור. כדי להוסיף עוד דרמה, בלאק סוחב סוד משפחתי אפל הקשור לאביו (שחוזר לעלילה ביותר מדי פלאשבקים), וגם מתמרן בין הקריירה לטיפול באחיו בעל הצרכים המיוחדים.

לכאורה המעבר מניו יורק התאגידית ללוס אנג'לס היה אמור להפוך את הסדרה החדשה לקלילה ונוצצת יותר, אך בפועל, "Suits: לוס אנג'לס" היא סדרה כבדה למדי, שדמותו של בלאק לא מצליחה להכניס בה שום קסם. גם רגעי ההומור והפלירטוטים שמבליחים פה ושם (אל דאגה, גם כאן כולם יפים ויפות) לא מצליחים להפוך אותה לממתק טלוויזיוני ממכר. למעשה, היא כל כך לא זכירה שנדרשו לי שלושה ניסיונות לסיים את פרק הפיילוט, ואפילו סטיבן אמל לא מצליח להפוך את בלאק לשום דבר מלבד גבר נרגן ויהיר שנוזף בכולם.

מעריצים אדוקים של Suits אולי יתנחמו בכך שגבריאל מאכט מופיע בתפקיד אורח בפרקים מתקדמים, אבל אם זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על הסדרה - כנראה המצב שלה לא מזהיר.

מודה ועוזב ירוחם - בין שלל יצירות המופת הספרותיות של המאה ה-20, הרומן "הברדלס" (תורגם גם לעברית בהוצאת עם עובד) מאת הסופר האיטלקי ג'וזפה תומאזי די למפדוזה חמק לי מתחת לרדאר. הספר, שמתאר את שקיעתה של משפחת אצולה סיציליאנית על רקע השינויים הפוליטיים של איחוד איטליה, יצא לאור ב-1958 - שנה לאחר מותו של מחברו. הוא הפך במהרה לרב-מכר ואף זכה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה, פרס סטרגה.

כעת, יותר משישים שנה אחרי שלוקינו ויסקונטי עיבד את הספר ללהיט קולנועי בכיכובם של ברט לנקסטר, ואלן דלון (סרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן), נטפליקס מחזירה את סיפורו של הברדלס לחיים - הפעם כדרמה תקופתית עתירת תקציב בת שישה פרקים.

הסדרה מתרחשת בתקופה משמעותית בהיסטוריה של איטליה, כאשר המהפכן ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד המדינה, שהייתה עד אז מחולקת לממלכות שונות שנשלטו על ידי בתי אצולה. קים רוסי סטיוארט מגלם את דון פבריציו קורברה, נסיך סאלינה, שכונה "הברדלס" בשל סמל משפחתו. קורברה מודע היטב לשינויים שעוברת איטליה ולסכנה שהם טומנים בחובם עבור בני האצולה. הוא קרוע בין נאמנותו לבית בורבון - הפטרון של משפחתו במשך דורות - לבין הכוחות המהפכניים של גריבלדי, שמאיימים על הסדר הישן.

כמו קלאסיקות רבות לפניה, גם עלילת הברדלס מצליחה לשרוד את מבחן הזמן ולשמור על רלוונטיות. במרכזה ניצב מאבק בין מי שמאמינים באיחוד ובשלטון שוויוני לבין אלה המבקשים לשמר חברה היררכית של "שווים ושווים פחות". אחיינו של קורברה, טנקרדי (בגילומו של סאול נאני), תומך במהפכה של גריבלדי למרות היותו בן למשפחת אצולה - מה שכמעט מוביל להוצאתו להורג. במקביל, כמו בעיבודים תקופתיים עכשוויים רבים, גם כאן משולבים מתח מיני, דרמות משפחתיות והרבה מאוד סקס אפיל. בין היתר, תמצאו כאן את דווה קאסל (בתם של מוניקה בלוצ'י ווינסנט קאסל), שמגלמת את אנג'ליקה, בת למשפחה אריסטוקרטית שטנקרדי עשוי להינשא לה כדי לשמר את כוחה של משפחתו.

למרות שמדובר בהפקה איטלקית שצולמה בסיציליה ובפלרמו היפהפיות (ורק מעוררת חשק לסגור כרטיס טיסה), על מלאכת הבימוי הופקד הבריטי טום שנקלנד - שכבר ביים עבור נטפליקס את "הנחש" (The Serpent). אך כמו הגיבור הראשי שלה, שמנסה לנווט בין כוחות האצולה לבין המהפכה, גם הסדרה עצמה מתקשה למצוא את מקומה. היא נעה בין רגעים אלגנטיים ומחושבים - המעידים על ניסיון לחרוג מהשטאנץ הרגיל של נטפליקס - לבין חזרה לתבניות צפויות, שלא פעם גולשות לבינוניות ומשעממות למדי.