ממלכת השושנים למלכת הלבבות, פשוט אי אפשר לא לאהוב את עדן בן זקן

הכדורסל המודרני המציא את ה"טווינר", שחקן שהעמדה שלו על המגרש לא בדיוק ברורה והוא נע בין עמדות. בהיסטוריה של הפופ הים תיכוני איתי לוי הוא "טווינר", אחד שלא שייך לאף "דור" ומצליח לפלס את דרכו לתהילה כמעט סולו, מבלי להשתייך ל"גל" של זמרים שפורצים ביחד.

הפריצה שלו לפני תריסר שנים עם "כמעט שיר אהבה" (יותר משנה לפני "דרך השלום" של פאר טסי) סימנה אותו מבחינה ווקאלית כממשיכו של אייל גולן, שהחתים אותו בחברה שלו, מתוך מחשבה שלוי יהיה עבור הקהל אייל החדש נטול "פרשה", לאלה שמחפשים לאהוב את גולן, אבל "הפרשה" מפריעה להם. ואז הגיע הלהיט הענק "מסיבה בחיפה", שהפך אותו לכוכב מצליח בפני עצמו ומאז לוי הכריזמטי לא עצר עד לפסגה, תוך שמבחינה מוזיקלית הוא נע במקביל לעומר אדם (ומשה פרץ), יותר מאשר מול גולן.

"11", האלבום החדש של לוי, אלבום שביעי מלא ותשיעי בסך הכל ב-12 שנות קריירה, הוא אלבום טוב ומאוזן בין הקצוות, עם רעיונות הפקתיים יפים. לוי ממשיך ללכת בו בדרך שלו, שהיא, שוב, בין-דורית. מצד אחד הוא קשוב לאופנות החדשות ומעניק מענה לקהל של כוכבים צעירים ממנו, כמו עדן חסון, מצד שני, הוא שומר יפה על הבסיס הים תיכוני, ולא עף עם הפופ רחוק מדי.

וכמו אצל אדם, טסי ופרץ, המוזיקה של לוי טובלת היטב בעוד ז'אנרים, בעזרתם האדיבה של רון ביטון, מאור שטרית, מתן דרור ואבי אוחיון, היוצרים שעומדים מאחורי השירים. ומעל לכל, לוי היה ונשאר זמר מצוין עם יכולות גבוהות, שתענוג להאזין לו. הוא עצמו מתנגד לתיוג "זמר מזרחי", אבל כשהוא שומר על החי"ת הגרונית, כמו טסי וגולן, זו מזרחיות מובנית שצריך לחבק אותה, להתגאות בה, לענוד אותה כסמל על דש הבגד.

"אני בוכה" הוא בלדת-לב-שבור חזקה, שכוללת את השורה המופלאה "את יוצאת עם אחד שדומה לי, הוא רק מתחזה", פתיחה ראויה. "אופוריה" הסווינגי הוא השיר הכי כיפי באלבום, שהמעריצות ישירו יחד בטירוף במכוניות ובהופעות. "נחלת בנימין" הוא אר-נ'-בי עם סקסופון אפלולי, על לילה של שתייה, שמסמן עוד נקודה על המפה אחרי "חיפה", "מערב ראשון" ו"מרכז ת"א".

"בלאגן" הוא להיט יציאות, שמחבר דאנס ומזרחית ובעיקר הפקה שמאתגרת (מאור שטרית), כולל שני דרופים חביבים. "מה עשית לי" הוא עוד בלדת-לב-שבור טובה, שהכריזמה של לוי מתפרצת ממנה. "גן עדן" הוא דאנס שאייל גולן לא היה מתנגד לו. "שיק שאק שוק" הוא פופ ים תיכוני על אחת שמשגעת את כל המדינה, שיהפוך לקאלט בהופעות.

"הלכת איתו", בלדת רוק על פרידה ו"נשיקות ודמעות", בלדת-לב-שבור רביעית במספר, שמתפתחת לרוק קצבי, שתיהן פורשות את השירה של לוי לראווה. "נסיכת הכפר" הוא להיט כפיים נעים ומרקיד. "החברים סביבנו", השיר הרומנטי שסוגר, הוא להיט חתונות עשוי היטב, שמתאים גם לחופה וגם לשלב של תחילת הריקודים, לפני שמגישים את המנה הראשונה.

לכאורה, אין באלבום הזה להיט ענק מהאזנה ראשונה, כזה שכולם בסוף יכירו, מה שאוהבים לקרוא בז'אנר "להיט מדינה", אבל לוי כן מצליח לספק כאן את הסחורה לקהל שלו, עם אלבום שישמור על מעמדו ככוכב הטווינר של הפופ הים תיכוני.

לששון שאולוב יש "להיט מדינה", "תמיד אוהב אותי (עוד יותר טוב)". אבל הוא לא מצא את דרכו לאלבום החדש שלו, כי בעידן הנוכחי תפקיד האלבומים הוא לקדם את ההופעות (פעם זה היה הפוך). את "תמיד אוהב אותי" הקהל כבר מכיר, כך שלכלול אותו באלבום החדש יגנוב פוקוס מיתר השירים, אותם נועד האלבום לחשוף לקהל.

האלבום החדש, "תמיד שמח", הוא הפתעה נעימה לחובבי פופ ים תיכוני ולחובבי האגף ה"טורקי" של המזרחית. בעולם הפופ הים תיכוני הצעיר, שבו שולטים עדן חסון ואושר כהן, שאולוב והמנהלים שאצלם הוא חתום החליטו לקחת אותו 45 מעלות ימינה וליצור אלבום שיחסית לשאר צעירי הז'אנר נשמע מאוד "מזרחי", בדגש על השפעות "טורקיות".

אחרי הופעה שלו בהאנגר כתבתי על שאולוב שהוא, בדומה לעומר אדם, מעין "נכד" מוזיקלי של עופר לוי. האלבום החדש רק מדגיש עוד יותר את הכיוון הזה, שהמקטרגים מכנים אותו "בכייני", אבל עדיף לקרוא לו "עצב מתוק". האלבום הזה של שאולוב הוא מהלך שמזכיר את תחילת הקריירה של זמרים כמו ליאור נרקיס ומושיק עפיה, שבאו מהז'אנר ה"טורקי", וכמובן את עומר אדם באלבום הבכורה עם שירים כמו "את בלבי", "אל תבכי", "בלילה קר" ו"נעתי בתוך מעגל", שמשכו לכיוון ה"טורקי", כדי לבדל אותו משאר הז'אנר ולחבר אותו לקהל צעיר שחיפש להתחבר לסגנון.

מתוך תשעה שירים, ששניים מתוכם קאברים, שאולוב כתב והלחין חמישה, לא מעט. הטקסטים שלו עוסקים, ברובם, ביחסים שבינו לבינה. אין כאן אמירה ציבורית כמו ב"מדינה כואבת". כן יש כאן קאבר מפתיע מאוד ל"נחום וציונה" של ארז לב ארי, שיר עם אמירה חברתית חשובה, שמספר על חיים קשים ומסתיים בטרגדיה. שאולוב מגיש אותו בדיוק כמו שצריך, עם מנה מדויקת ולא מוגזמת מדי של עצב מתוק, בהפקה של מאיר משעלי. נקווה שבניגוד ל"הלילה לא" של מאיר אריאל, קלינשטיין וריטה, הפעם הקהל שלו יידע למי שייך המקור.

קאבר נוסף, הפוך במאה ושמונים מעלות, הוא ל"כל הבנות סביבי" של תמיר גל, שהלחין בזמנו משה פרץ. הדרבוקה מבשרת על להיט קצבי שירים יפה את הקהל בהופעות. הסאז והסאזבוש (איציק ריקן) נשמעים נפלא. בינגו.

השיר היפה באלבום הוא דווקא פחות מזרחי, "שתינו אושר". יצרו אותו משה בן אברהם ואופק יקותיאל, שלקחו לכיוון ספרדי עם הגיטרות של עידן שניאור, מאור תיתון ואבי סינגולדה. יש כאן פוטנציאל גדול ללהיט רדיו ולשיר שיתפוס אצל קהלים רחבים מעבר לקהל הרגיל של שאולוב.

שיר הנושא "תמיד שמח" שפותח את האלבום הוא דווקא בלדה עצובה, רומנטית ויפה, שנכתבה (שאולוב ואלון בובר) אחרי ריב בין בני זוג במטרה לפייס את הבחורה. בחלק השני של השיר, המפיק מאיר משעלי לא מתאפק ולוחץ על דוושת התופים והגיטרות, בעיבוד שנועד כבר לבמה. חטיבת קצב מככבת גם ב"השירים הישנים", שיר געגועים אחרי פרידה ששאולוב כתב, ועיבד והפיק תמיר צור, עוד להיט הופעות מובטח.

את "קברת בחול" שאולוב פותח במילים האופטימיות: "אני חולה דפוק, ואת חולת נפש / מתחנן תגידי מה את מבקשת, לא מבין איך אני חוזר אלייך / כל הזמן, אני נשאר טיפש עדיין", וההפקה של צור מעניקה לו עוד באנגר דמוי-רוק. "מה נהיה" (בן חן) הוא שיר עם גוון וגרוב "אתניים", מקצבים מתחלפים, סאז, בגלמה וטאר, שיר שיושב יפה על שאולוב, שסוף סוף מביא משהו מהקווקזיות שלו. יופי, משעלי.

קצת משעשע שיש באלבום הזה שיר בשם "מקסיקו" ושיר בשם "את ואני", כאילו אביב גפן ושלמה ארצי לא היו מעולם, אבל ספק אם הקהל של שאולוב מכיר את השירים הקודמים בשמות האלה. "מקסיקו", ששאולוב יצר עם לידור סעדיה, לוקח אותו לאזורי הסאונד והמקצבים המעט יותר אופנתיים בפופ הים תיכוני העכשווי. ועדיין, המזרחיות נשמרת ונוכחת כאן, גם בליווי וגם בשירה.

את "את ואני" כתב שאולוב על הציפיה ממנו לספק להיט למועדונים ועל התאהבות במישהי שגורמת לו לאבד שליטה על היצר ולכתוב עליה מיליון שירים. תמיר צור מצליח לשלב כאן פופ עדכני עם סולו בגלמה של עומרי זליג ששומר אותו במזרח.

ששון שאולוב, רק בן 22, הוא פרפורמר תזזיתי שיודע לתת שואו, אנטרטיינר, שכבר תפס מספיק במיינסטרים כדי לככב בפרסומת להוט. האלבום הזה מזכיר שמדובר גם בזמר מוכשר, עם קו מוזיקלי שמבדל אותו מעט מהמתחרים. הוא אמור לטעון מחדש את מצברי הקריירה שלו ולתת לו את הדלק הנדרש להמשיך בנסיקה למעלה.

לפני שנה בדיוק עדן בן זקן הוציאה אלבום מלא, ובנובמבר האחרון אלבום בן ארבעה שירים. כעת מגיע "בסיבוב הזה", הכולל עוד ארבעה שירים, שהם הארבעה הכי טובים שלה מזה הרבה זמן. שירים שגורמים להגביר את המערכת ברכב בלילה בדרך חזרה מהופעה. בן זקן ומנהל הרפרטואר שלה, לירן פרנקו, הצליחו לדייק כאן בבחירת החומרים, וכזמרת היא נשמעת כאן טובה ומגניבה, כמו שהיתה בראשית הקריירה.

הטיקט של עדן בן זקן מתחילת הדרך היה ליצור פרסונה שאתה רוצה לחבק, כי היא חמודה וקולית, נטולת קוצים, הבת של השכנים ממול, שכיף לצחוק איתה ולצאת לבלות, אחת שמי ששובר לה את הלב שילך כפרה עליה. שרית חדד בלי שריטות. בארבעת השירים החדשים היא שוב חוזרת למקום הזה, של המאמי החדשה-ותיקה.

השיר הכי טוב כאן הוא "מלכת הלבבות" (מילים ולחן: אבי אוחיון ואליעד נחום, עיבוד והפקה מתן דרור), שנשמע כמו שיר של קרולינה או דודו טסה, מעין שילוב הכי ישראלי בין מזרחית לאר אנד בי, עם גרוב שחור, ליווי נהדר וגיטרות נפלאות של מור אוזן ואליעד נחום. הפזמון יגרום לכל כך הרבה אנשים לצעוק אותו. להיט. פלייליסט. עכשיו.

השיר הפותח ושיר הנושא "בסיבוב הבא" הוא בלדה מקסימה אחרי פרידה, שיר שמזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את עדן. היא שרה כאן הכי יפה והכי טוב ששרה אולי אי פעם, בסוג של בשלות, עם הקול המלטף שלה, עם סלסולים עדינים ופחות מניירות. הטקסט של טל קסטיאל יושב עליה נפלא בפזמון: "ממסעדה למועדון לעוד סלון שאני לא מכירה, עם אנשים שאני לא אוהבת". ההיפתחות של הבלדה לתוך הקצב יחסית נקייה, בלי להעמיס יותר מדי. שיר אליפות.

את "ילד מסוכן" בן זקן כתבה והלחינה עם אבי אוחיון ומתן דרור, שהפיק. היא שרה בו "בלשקר אותי כבר יש לו חגורה שחורה, וזה מטריף אותי, אני ילדה חולה, אני נמשכת אל האש ואתה ילד רע". לא שיר יוצא דופן בז'אנר אבל עשוי מצוין ומדויק. עדן, שוב, נשמעת בו מעולה, ואת הפזמון עם "אתה לא גבר גבר אמיתי" המעריצות שלה יצרחו במקהלות בכל הארץ.

"מרצדס שחורה" הוא פופ-דאנס-מזרחית מגניב שבן זקן כתבה עם טל קסטיאל, עם עיבוד והפקה של עדן אטד ורז קופרמן, שתיים וחצי דקות עמוסות ברעיונות הפקתיים שעושים טוב לאוזן. בשיר הזה היא בועטת בגבר שעשה לה בושות כי הוא לא בסדר. כל המיני-אלבום הזה הוא בעיטה מדויקת, טיל לחיבורים, ונדמה שבן זקן שוב רצה חזק בצמרת של הז'אנר.

יוסי בנאי ציטט פעם את סוראמלו הירושלמי, שאמר על תל אביב: "זאת לא עיר, בנו אותה לבינתיים, עד שיבנו שם עיר". הגיע הזמן להגיד את זה: אודיה אזולאי היא לא באמת זמרת. היא זמרת סקיצות ששרה את השירים שלה, מסמנת אותם, עד שתבוא זמרת אמיתית שתשיר אותם.

היא יכולה למלא עשר פעמים את קיסריה ומנורה, היא יכולה להיות הכוכבת הכי נחשקת, עם קהל המעריצים הכי היסטרי והרוברטו שסופר את הקופה הכי גדולה (חוץ מהקופה של נועה קירל, שהיא כנראה יותר גדולה), זה לא ישנה את העובדה שאודיה לא ממש שרה, בקושי פותחת את הפה. היא אומרת את המילים, היא ממלמלת אותן, היא מפזמת אותן, היא מוציאה אותן מהגרון, מהפה, מהשפתיים, היא עושה המון דברים, אולי היא מנסה לעשות ראפ, בדרכה שלה, אבל היא לא באמת שרה כמו שזמרת שרה.

או שמבחינתה היא כן שרה. מבחינת העולם זה פחות נשמע ככה. וחבל, כי חלק מהשירים שלה חביבים, אבל אין להם זמרת אמיתית שתשיר אותם, אלא משהו שנשמע כמו הכנה לזמרת, כמו זמרת שנוצרה בבינה מלאכותית, כמו משהו שהקליטו אותו באולפן עם מוזיקה ברקע, ואפקטים, ואלמנטים, ורעש וצלצולים, אבל הקול מאוד מוגבל, והדיקציה נוראית, היא בולעת את המילים, וכששומעים אותה ברדיו (ולא עם אוזניות על האוזניים בהאזנה מרוכזת), בקושי מבינים מה היא שרה.

אודיה אזולאי רצתה אולי להיות התשובה הישראלית ללנה דל ריי ובילי אייליש, אבל היא ההוכחה שבעולם הפופ העכשווי לא באמת צריך להיות זמרת כדי להצליח כ"זמרת". צריך להיראות מעולה, למכור סיפור אישי שקל להתחבר אליו (דתייה, אוקיי, הבנו), לתת למפיקים לעשות את העבודה באולפן ולמנהלים לעשות את העבודה בשיווק, והנה יש כוכבת. היא התחילה את הקריירה ככותבת שירים לאחרים, אולי היה כדאי שתישאר בתחום כתיבת השירים, כי זמרת היא לא. ועכשיו, לדבריה, גם נגמרו לה הלחנים.