בינג' ממכר ואפקטיבי: הסדרה הזו תהפוך כל הורה לפרנואיד

בני, צעיר מעיר קטנה, עומד בפני השלב המשמעותי ביותר בחייו - היציאה מבית ההורים והמעבר לקולג'. הוא חתיך, אתלטי וטוב בלימודים אבל עדיין חושש מאוד מהשינוי הגדול ביותר בחייו. הסיבה? הוא מקווה שיצליח לשמור על הסוד הגדול ביותר שלו - הוא גיי. בני, בגילומו של כוכב הרשת הפופולרי בניטו סקינר ("בני דרמה"), שגם יצר את הסדרה, נשבע שלא ייתן להומואיות שלו להפריע לו להפוך לכוכב הקולג' שתמיד ידע שהוא יכול להיות.

הוא משתמש בקשרים של אחותו הגדולה, גרייס (מרי בת' ברונה), שכבר לומדת בקולג' הפיקטיבי "ייטס", ובבן זוגה הדוש, פיטר (אדם דימרקו, "הלוטוס הלבן 2"), כדי להתקבל לאחוות "פלאש אנד גולד" - ובעיקר נצמד לבחורה הראשונה שהוא מכיר, כרמן (הקומיקאית וולי ברם), כדי לבנות לעצמו רומן מדומה עם מישהי מהמין השני. הדברים משתבשים, כצפוי, כאשר הוא פוגש בטעות את מיילס (ריש שאה), סטודנט בעל מבטא בריטי וחיבה לקולנוע, ולא מצליח להפסיק לדמיין איך הוא מוריד לו את הבגדים.

סדרות קולג'ים הן נושא כל כך חרוש, עד שרף הציפיות מ"פיצוי יתר" היה נמוך עד אפסי - במיוחד לאור העובדה שדמותו של סקינר ברשתות החברתיות אינה בדיוק הדור הבא של ההומור. אבל איזה כיף להתבדות ולהודות שמדובר באחת הסדרות המוצלחות של התקופה. רמזים לכך אפשר היה כבר למצוא במעורבות של בית ההפקה, A24, בפרויקט - או בכך שג'ונה היל בחר להצטרף כמפיק. התוצאה: שמונה פרקים קצרים שתתקשו לא לצרוך בבינג' - ומתאימים לנערים שמדמיינים את החיים באוניברסיטה, בדיוק כמו להורים שיש להם ילדים בגיל הזה.

"פיצוי יתר" מתנהלת מצד אחד כסדרה עם קו עלילתי ברור מאוד, שמביא את הסיפור של בני וההתמודדות/התחמקות שלו מעצמו, ובמקביל מלאה בהמון בדיחות שקשורות לתרבות הפופ - ברמה שהזכירה לי (קחו נשימה לפני המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לקומדיה אמריקאית) את "רוק 30" של טינה פיי. בגלל שהיא עוסקת בנושאים כל כך חרושים - כמו יציאה מהארון, חיי הקולג' ובריונות - קל, שלא לומר מפתה, להשוות את "פיצוי יתר" לדברים אחרים שראינו: מהסרט "ילדות רעות" ועד "גלי", וכל מה שביניהם. אבל האמת היא שבני/טו הצליח לבנות סדרה ייחודית למדי.

זה כך הרבה בזכות אנסמבל השחקנים האלמונים שמקיף אותו, מהם שווה לציין גם את הקומיקאית הולמס, שמגלמת את השותפה של כרמן לחדר, וכמעט כל רגע שלה על המסך מוביל לפרצי צחוק שגורמים להחזיק את הבטן. היא ועמיתיה מגובים בהופעות אורח של שחקנים מוכרים: את הוריו מגלמים קייל מקלכלן וקוני בריטון, ותראו כאן גם את ג'יימס ואן דר ביק, מייגן פוקס וצ'ארלי XCX - שהיא גם, ממש במקרה, אחת מחברותיו הטובות של סקינר.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

בשלב הזה של הוותק שלנו כצרכני טלוויזיה, אנחנו כבר אמורים להיות מתוכנתים להבין את המשוואה הבאה: סדרה שמתרחשת בשכונה שבורה, עם בתים מתפרקים ותשתיות רקובות - סביר להניח שתכיל בתוכה אנשים טובים עם בעיות גדולות. לעומתה, סדרה שמתרחשת בשכונה מפוארת, עם אחוזות רחבות ידיים וגדרות לבנים, כנראה תסתיר בתוכה אנשים רקובים עם סודות אפלים במיוחד.

נקודת המוצא הזאת חשובה כשצופים ב"השמורה", דרמת מתח חדשה תוצרת דנמרק, אשר ששת פרקיה זמינים בנטפליקס ומככבים כבר מספר שבועות בטבלת התוכניות הנצפות ביותר בשירות. השמורה שבשם הסדרה מתייחסת אל אחת השכונות הכי עשירות ומפוארות בקופנהגן, שבה מתגוררת ססיליה (מארי בך הנסן), המנסה לגלות לאן נעלמה רובי (דונה לבקובסקי), צעירה פיליפינית שעבדה כאופר אצל שכנתה קתרינה (דניקה צ'ורצ'יץ').

היעלמותה של רובי מתרחשת בוקר אחרי שפנתה לססיליה. רובי ביקשה לדבר איתה ולשתף אותה במשהו, אך ססיליה, שעסוקה יותר בניהול הקריירה שלה ובתחזוק מסלול הריצה שלה לצדי הנהר היפהפה שליד ביתה, דחתה אותה על הסף. לא אישה נחמדה במיוחד, כן? ההיעלמות של רובי מטלטלת את החיים המנומנמים של תושבי השמורה - אבל לא באותה עוצמה שהייתה מתרחשת לו רובי הייתה אישה לבנה ולא מהגרת עבודה.

מה שמנסה להכניס ייחוד מסוים ב"השמורה" הוא האמירה החריפה שלה על גזענות, פריבילגיות לבנה וערכים רקובים בחברה הדנית - שיכולה לשמש כמשל לחברה המערבית בכלל. אותם אנשים שחושבים שהאו-פר הפיליפינית אולי נעלמה כי בחרה לעבוד בזנות, מזדעזעים עד עומק נשמתם כשמדובר בנושאים כמו סביבה ירוקה וצריכה אנרגטית.

הבעיה היא שמעבר לאמירה החברתית, שבעצמה לא מאוד מקורית - בסופה וגם בתחילתה, "השמורה" היא סדרת מתח נוסחתית, שראינו כמותה במגוון שפות ולוקיישנים - וזה עוד לפני שיצאנו מנטפליקס. היא מקנה תחושה של ספר טיסה: מפתה מאוד להגיע לסופה כדי לגלות את הפתרון, אך הדרך לשם צפויה למדי והקליימקס צפוי לא פחות.

מחקר שערכתי בקרב חבריי מצא שגם האדישים ביותר ביניהם הפכו לחרדתיים ברגע שהפכו להורים. משהו בידיעה שאתה אחראי לחייו של אדם אחר מציף בנו אוסף של פחדים ודאגות שלא הכרנו קודם. ועל זה בדיוק נשענת "פליידייט" — סדרת מתח פסיכולוגי בריטית בת חמישה פרקים (כולם זמינים לצפייה בדיסני פלוס), המבוססת על ספרה של אלכס דאל.

כשאליסה (דניס גוף, "אנדור") מאשרת לבתה בת התשע לוסיה (ביאטריס קמפבל) לישון לילה אחד אצל ג'וזי, ילדה חדשה מהכיתה שאת אמה רבקה (הולידיי גריינג'ר, "סטרייק") היא רק פגשה - היא לא מדמיינת שכל הפחדים הכי נוראיים שלה יתגשמו. כשהיא מגיעה למחרת לאסוף אותה, היא מוצאת בבית רק את המנקה, המספרת לה שהבית שבו השאירה את לוסיה עומד ריק כבר תקופה, ומשמש בכלל כאיירביאנבי.

אליסה מבינה מיד שלוסיה נחטפה, מערבת את בעלה פרד (ג'ים סטרג'ס, "ענן אטלס") ואת המשטרה, ויחד הם מנסים להבין מי חטף את לוסיה ולמה. אל הקלחת מצטרפת במהירות גם עיתונאית בשם סלמה (אמביקה מוד, "זה הולך לכאוב"), שנמאס לה לעשות כתבות צבע על חזירים תוקפניים, והיא מחליטה לחקור את הפרשה במקביל למשטרה בתקווה להביא לפריצת דרך.

התוצאה היא סדרה שמתנהלת לפי כל הכללים המוכרים של הז'אנר, ובכל זאת מצליחה להיות ממכרת ואפקטיבית. "פליידייט" נשענת על עבודת משחק נהדרת של כל הקאסט, ללא יוצא מן הכלל - מדניס גוף, שמביאה לדמותה של אליסה משהו שברירי, שונה בתכלית ממה שראינו ממנה ב"אנדור", ועד אמביקה מוד, שמצליחה להפוך את דמות העיתונאית המנג'סת למעוררת אמפתיה ומעט פחות בנאלית מהמקובל.

עם זאת, ככל הנראה גם בשל הספר עליו היא מבוססת, "פליידייט" אינה סדרה גדולה או כזו שתזכרו מיד לאחר שתסיימו לצפות בה. אמנם התקציב הנדיב ניכר - בלי להיכנס לספוילרים, אפשר לספר שהיא מתפרשת על פני מספר מדינות אירופיות עם לוקיישנים מרשימים - אך כיאה לסדרות בז'אנר, הטוויסטים העלילתיים מרגישים שרירותיים, שלא לומר מגוחכים וצפויים. כל רמז לקראת המשך העלילה מגיע עם קול תרועה רמה, רק כדי לוודא שאף צופה לא יפספס.

אך דווקא כשירות לציבור ההורים יש דבר אחד שהיא עושה היטב - קשה להאמין שמי מהצופים ימהר להשאיר את ילדיו בפליידייט בזמן הקרוב.