זה אחלה סרט, בעיקר לקהל בישראל, והוא זמין לכם לצפייה ביתית

יש בקולנוע סרטים שבכיף היו יכולים לדלג ישר לסטרימינג, ויש כאלה שהיו ראויים לכיוון ההפוך. דוגמה לכך הוא "ראשי מדינות" ("Heads of State"), שעלה השבוע באמזון פריים וידיאו. זה סרט ברמה גבוהה בסך הכל, שלא מבייש את המסך הגדול. בישראל, בה אוהבים קומדיות אקשן מסוגו, אפשר להניח שהיה שובר קופות באולמות - אבל הרהורים כאלה הם מים מתחת לגשר. אמזון רכשו אותו וכהרגלם החליטו להפיץ אותו ישירות בשירות שלהם, בלי הפצה קולנועית.

הסרט מצטרף לרשימה של סרטים העוסקים ביחסים המיוחדים בין שליטי ארצות הברית ובריטניה - קדם לו, למשל, "הייד פארק על ההדסון". בדרך כלל היה מדובר בדרמות על נשיאים וראשי ממשלה שהיו באמת, וכאן במהתלת פעולה על שני שליטים פיקטיביים, אם כי לפחות אחד מהם מזכיר קצת פוליטיקאים מן המציאות.

ג'ון סינה הנפלא, מתאבק לשעבר שהפך לשחקן קולנוע לא מוערך דיו, מגלם את הנשיא האמריקאי - כוכב סרטי פעולה לשעבר שהפך למנהיג העולם החופשי, והוא מעין שילוב של רונלד רייגן, דווין "דה רוק" ג'ונסון ודונלד טראמפ, ופארודיה על שלושתם. אידריס אלבה הוא ראש ממשלת בריטניה - איש כוחות מיוחדים לשעבר שנכנס לפוליטיקה בתקווה לבנות סדר עולמי חדש.

השניים מתעבים אחד את השני ומקניטים זה את זה ללא הרף, אך נאלצים לשתף פעולה. הם מוצאים את עצמם על אותו מטוס, ואז מגלים שטמנו להם פח. הטיסה מתרסקת, וכל העולם בטוח שמתו, אך הם למעשה צנחו באמצע יער מרוחק, וכעת נדרשים למצוא את דרכם חזרה לחוף מבטחים, להציל את עורם ולהציל את העולם כולו, כי מי שניסה להתנקש בהם עשה זאת כצעד ראשון בדרך למזימה גדולה יותר. בתחילה נראה שהאויב היחיד שלהם הוא סוחר נשק רוסי אימתני ושכירי החרב שלו, אך עם הזמן מתברר שהקנוניה גדולה ומורכבת יותר.

את הסרט ביים איליה ניושלר, קולנוען רוסי שמוצאו יהודי הפועל בהוליווד. לפני ארבע שנים הוא הבריק עם "סתם אחד", קומדיית פעולה מלאת אנרגיות ושאר רוח בכיכובו של בוב אודנקירק, שיצאה בעיצומה של הקורונה והיתה אחד מן המרעננים של התקופה ההיא. הבמאי גם שיחק בסרט ההוא, וכך עושה גם כאן - בחור רב כישורים.

בכל מקרה, ניושלר שוב מוציא מתחת ידיו סצינות פעולה מיומנות ומהנות. נכון, זה לא "מזימות בינלאומיות" - אבל בכל הקשור לאקשן, הסרט בהחלט ניצב מעל הממוצע. חשוב מכך, יש בו בדיוק את מה שהיה כל כך חסר בפרק האחרון והמעיק של "משימה בלתי אפשרית" - הומור, ובעיקר הומור עצמי. הוא מודע לכל הקלישאות שיש בו ואין בו גרם של חשיבות עצמית, מה שגם מנטרל ביקורת עליו. הסרט יודע שיש בו מהלכי עלילה שחוקים וצוחק על זה, אז מה הטעם לצחוק עליו?

סינה ואלבה כבר כיכבו יחד ב"יחידת המתאבדים" לפני כמה שנים. יש ביניהם דינמיקה מעולה ושנונה, שלעתים מזכירה את אחת מקומדיות הפעולה הגדולות של העשור הקודם - "החבר'ה האחרים". בצידם, מופיע כאן צוות של שחקני משנה שרובו מן השורה הראשונה - מיס עולם לשעבר פריאנקה צ'ופרה ג'ונאס כשותפתו ויקירת לבו לשעבר של ראש הממשלה הבריטי, ג'ק קוויד שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, קרלה גוג'ינו ואחרים.

יש בסרט חסרונות כמובן, ובין השאר הוא ארוך מדי ללא הצדקה - כמעט שעתיים. עם זאת, הוא בסך הכל בהחלט מהנה ומפתיע לטובה. נוסף לכך, קל לבטל אותו כקומדיית פעולה טיפשית ותו לא, אבל בשל התכנים הפוליטיים שלו, אי אפשר שלא להתייחס לאמירות שבו, והן די מעניינות.

קודם כל, הדרך שבה הוא מציג את המנהיגים. הסרט מדמיין מציאות שבה ראש ממשלת בריטניה הוא אדם שחור, משהו שעוד לא קרה, משרטט אותו בצורה החיובית ביותר ומקדם את הרעיון שאנגליה צריכה אובמה משלה, אם כי לפחות לפי התסריט כאן, מוטב שיהיה לו רקע צבאי רציני - ממש כמו שתמיד מציעים לשמאל אצלנו.

ובאשר לבית הלבן, פה המסר מגיע דווקא מכיוון אחר. הסרט אמנם קצת לועג לנשיא הרייגניסטי/טראמפיסטי, אבל בסך הכל אוהד אותו. הוליווד בדרך כלל משפילה מנהיגים רפובליקאים - אבל לא הפעם, ולטראמפ לא תהיה סיבה להתנגח באמזון.

נוסף לכך, הסרט גם משמיע אמירה ברורה בעד נאט"ו, בריתות בינלאומיות והמעורבות של ארצות הברית ובריטניה בסכסוכים ברחבי העולם זה מעניין במיוחד בהקשר הנוכחי, אחרי שהשמאל הקיצוני והימין הבדלני תקפו את ההחלטה של טראמפ לתקוף באיראן. "ראשי מדינות" הופק כמובן לפני המלחמה הנוכחית, אז לא מתייחס אליה ישירות, אבל מעביר מסר אנטי-בדלני שאי אפשר שלא לקשר למעורבות האמריקאית במזרח התיכון. כלומר, בשעה שרוב הפרוגרסיבים בהוליווד ישמחו שארצות הברית תפקיר את ישראל למותה, קומדיית האקשן הזו משמיעה קול אחר, וזו עוד סיבה לחבב אותה.

סופרמן הוא האבא של כל גיבורי העל. חוברת הקומיקס בכיכובו הניחה את היסודות לגיבורי הקומיקס הרבים והטובים שהגיעו לאחר מכן, והסרט בכיכובו מ-1978 פתח את הדלת לכל שוברי הקופות שהגיעו לאחר מכן.

אך בשעה שספיידרמן, באטמן, וונדר וומן וכל השאר הולידו סרטים אייקונים, דווקא המותג של סופרמן התקשה למצוא את מקומו על המסך הגדול. סרטי ההמשך של הלהיט מן הסבנטיז יצאו בשנות השמונים והיו פחות מוצלחים מהמקור. הניסיון להתניע מחדש את העסק באמצע שנות האלפיים נעלם בתהום הנשייה, ו"באטמן נגד סופרמן" מהעשור הקודם נחשב לרגע שפל. עכשיו, סוף כל סוף, מצאו את הנוסחה. "סופרמן" גרסת 2025 הוא הסרט הכי מוצלח ומצליח במותג הזה מאז תחילתו הקולנועית בשלהי שנות השבעים. הוא עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, נישא על גל של ביקורות משתפכות, וכשהוא בדרכו לרסק את הקופות ולהפוך לאחד הלהיטים הגדולים של הקיץ ושל השנה בכלל - אם לא הגדול שבהם.

לצורך תהליך ההבראה, אולפני DC גייסו מהיריבים במארוול את ג'יימס גאן, שהפך למניה לוהטת בזכות סדרת "שומרי הגלקסיה". זה כאילו שהפועל תל אביב תחתים את ערן זהבי, וזה מהלך שמוכיח את עצמו. רק אלוהים יודע כמה כסף גאן הולך להרוויח מזה, אבל אפשר לומר שגם הנינים שלו לא יצטרכו לדאוג איך לממן את שכר הלימוד לקולג' (או נכון יותר לומר, את המינוי לגרסה המתקדמת ביותר של Chat GPT).

בניגוד לנטען בכמה מן הביקורת המתלהבות יתר על המידה, גאן לא ממציא כאן את הגלגל מחדש. גם לא נראה שהוא מנסה לעשות כך, או שביקשו ממנו לעשות את זה. מה שכן, הוא מצליח לרקוח סרט שאין בו שום פגמים בולטים לעין, ויש בו הרבה יתרונות: מסצינות אקשן מעולות עד מה שהיא כנראה הסצינה הרומנטית הכי מוצלחת בעולם גיבורי-העל של השנים האחרונות.

הליהוק המשובח מציג את דיוויד קורנסווט, היהודי הראשון שמגלם את סופרמן בקולנוע; ניקולס הולט המשגשג, שמציג גרסה מוצלחת ביותר של הארכי-נבל לקס לותר; רייצ'ל ברוסנהן, הלוא היא גברת מייזל, כאחד הגלגולים היותר מרשימים שראינו של לואיס ליין; ועוד אנסמבל בלתי נגמר של שחקנים, כשבסופו של דבר מי שגונב את ההצגה הוא הכלב של גיבור-העל.

ויש גם מיש-מש פוליטי ואקטואלי, המתייחס לכל נושא שבכותרות, כולל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וצר לנו לבשר שהסרט הזה הוא הכל, אבל הוא בטח לא פרו-ישראלי. ובכל זאת, גם זה לא ימנע ממנו לשבור קופות בישראל.

סטיבן קינג הוא ככל הנראה הסופר הפעיל שזכה למספר הרב ביותר של עיבודים ליצירותיו - מ"קארי", דרך "חומות של תקווה" ועד "זה". עכשיו, גם "חייו של צ'אק" מצטרף למועדון המכובד הזה. הוא עלה אצלנו לאחרונה לאקרנים, נישא על גל של ביקורות משתפכות, וכשבאמתחתו אחד העיטורים היוקרתיים בתעשייה - פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו.

את הסרט כתב וביים מיק פלאנגן. הוא מתבסס על נובלה של קינג שהתפרסמה בשנת 2020 באסופה "If It Bleeds". לאו דווקא קל או מתבקש לעבד אותה, שכן המבנה שלה לא שגרתי. ראינו כבר יצירות שהלכו אחורה במקום קדימה, וכבודן במקומן מונח. כאן, הצורה ייחודית הרבה יותר. הסיפור מדלג בין זמנים ובין ממדים, הולך לפנים ולאחור ולצדדים, והכל כדי להעניק המחשה נרטיבית וקולנועית לשורה המפורסמת מהפואמה של וולט וויטמן - "אני מכיל המונים".

הסרט מחולק לשלוש מערכות - שוב, משהו שכבר ראינו, אבל הוא משחק איתן בצורה שונה. במערכה הראשונה אנו פוגשים מורה בשם מרטי, בגילומו של צ'ואיטל אג'יפור, המלמד בין השאר את הפואמה המפורסמת של וויטמן. הוא חי בעולם שהולך ומתפרק, ממש כמו החיים שלנו כרגע. זה מתחיל עם סדרה של אסונות טבע, ממשיך בהשבתה של רשת האינטרנט ורק הולך ומחמיר. בתוך כל זה, צצים גם שלטי חוצות ובהם תמונתו של רואה חשבון אפרורי ויהודי בשם צ'רלס קרנץ, המודים לו על תרומתו.

למרטי נותר רק לתהות מיהו הצ'אק הזה ולמה צריך להודות לו ועל מה - ולצפות בקץ העולם. אך הסוף הוא רק ההתחלה, שכן לסרט יש שתי מערכות נוספות, בהן הוא מרחיב את המניפה ובוחן מה המשמעות של מה שלומדים בשיעורי ספרות - מה זה אומר "להכיל המונים"?

לא נגלה כמובן איך הסרט עושה זאת, גם כדי לא לגלות פרטי עלילה ולהרוס את ההפתעה, וגם כי מסובך להסביר. נאמר רק כי כדי להבין את וויטמן, אנחנו פוגשים את צ'אק משלטי החוצות ולומדים על מעלליו - על מה שעשה, וגם על מה שהתחרט שלא. טום הידלסטון מגלם אותו, ואת הסבים שלו, אותם הוא מכנה זיידי ובאבי, מגלמים מארק המיל ומיה שרה. "חייו של צ'אק" ממש מקפיד ללהק לא יהודים לתפקידי היהודים שבו. יש סצינת הלוויה אחת בה רואים לא מעט כיפות, אבל מעבר לכך קשה לומר שהזהות היהודית משנה בו משהו או ממלאת איזשהו תפקיד תמטי.

מה שכן ממלא בו תפקיד חשוב הוא הריקוד. דרך שתי סצינות השיא, אנו מגלים כי לצ'אק היה כישרון יוצא דופן ברגליים ושמחת חיים מתפרצת. כמובן שאנו רואים זאת בזמנים שונים, והסרט היטיב למצוא ילד שרוקד בדיוק כמו הידלסטון. זו עוד המחשה עד כמה הכל כאן מוקפד - לעתים התחושה היא שהתוצאה אפילו קצת מסודרת וטכנוקרטית מדי, ולא היה מזיק לה קצת סדקים ולכלוך.

צ'אק חי בפרברים האמריקאים, ולמרות ש"חייו של צ'אק" הוא לא סרט אימה למהדרין, פלאנגן מתבסס על קינג כדי לתאר אותם בצורה שיש בה אימה. התחושה היא כל הזמן שמשהו רע עומד לקרות, ובשלב מסוים מתברר כי לאחת הדמויות אכן יש כשרון על-טבעי לחזות כיצד זה יקרה ומתי. זה מוביל את הסרט למה שהוא בעיני הנקודה המרכזית של הסיפור.

ובכן, יש שתי דרכים לחיות את החיים. אחת היא גישת ה"ממנטו מורי", שהוזכרה לאחרונה גם בלהיט "28 שנים אחרי": כלומר, לזכור תמיד שאנחנו עומדים למות, לזכור תמיד שאנו נעים במסלול קדימה לעבר הסוף הבלתי נמנע, ולהסתכל קדימה אל הקצה החשוך של המנהרה. הדרך השנייה היא להסתכל אחורה ולצדדים, לחשוב על כל מה שהספקנו וחווינו, ועל מה שהיה בתוכנו מלכתחילה, ולהבין שהיינו יותר מעולם ומלואו - היינו עולמות ומלואם.

זה כמובן מסר יפהפה ומעורר השראה. הוא מצטרף למעלות אחרות של הסרט, אך גם לפגמים שיש בו. הוא כל כך מסתורי ומסקרן, עד שמתעוררות ציפיות לא ריאליות, והקליימקס לא יכול שלא לאכזב; המעבר בין דמויות מקשה על הזדהות מלאה עם אחת מהן; וחלקים ממנו דומים ל"אזור הדמדומים" ובעיקר לאחד הפרקים הטובים ביותר של הסדרה, "Shadow Play", וזה אילן גבוה שקשה להתעלות מעליו.

הסרט עלה בארצות הברית כבר לפני כחודש והספיק להיכשל בקופות, אולי בגלל המבנה הייחודי שלו והעובדה שאינו משתייך לז'אנר מסוים, מה שמקשה למכור אותו בימינו. אצלנו הוא היה אמור לעלות לפני שבועיים ונדחה בגלל המלחמה. מבחינתי, הדחייה עשתה לו טוב משתי סיבות.

קודם כל, צפיתי בו לראשונה לפני חודש בארצות הברית, וגם אם התגובה שלי כלפיו היתה מהוססת, מאז הוא גדל עליי וצמח. העובדות הן שזה סרט שמותיר חותם, מעורר מחשבה ומעורר רצון לצפות בו שוב. דבר נוסף: מאז עלו לאקרנים להיטי קיץ סתמיים במיוחד, ולעומת החיוורון הכללי של הקיץ הנוכחי, המקוריות והייחודיות של "חייו של צ'אק" בולטת עוד יותר. אם ישנה לכם את החיים או לא, וגם אם זה לא אומר הרבה כעת, זה הסרט הכי טוב שאפשר למצוא כרגע באולמות.

"פינק ליידי" עלה לאקרנים לפני כארבעה חודשים והפך לתופעה. בתקופה שבה גם סרטים הוליוודיים מתקשים, וסרטים תוצרת הארץ בדרך כלל נעלמים מן המסכים אחרי שבוע, הוא הצליח להישאר בתמונה במשך שבועות ומכר לפי ההערכות כחמישים אלף כרטיסים - כמות מרשימה בהתחשב במצב, וגם בכך שמדובר בסרט שלא מתחנף לקהל. עכשיו, הוא עולה גם ב-VOD ויוכל להרחיב עוד יותר את מעגל הצופים והצופות שלו.

מדובר במפגש פסגה של כמה מן התופעות הבולטות בתרבות הישראלית העכשווית. הוא עוסק בחברה החרדית, מה שהפך לאחד הנושאים האהובים על הקולנוע ועל הטלוויזיה המקומית בשני העשורים האחרונים. כתבה אותו חרדית לשעבר, מינדי ארליך, קולנוענית צעירה, מוכשרת ומבטיחה שנכון לעכשיו ידועה בעיקר כאחת הכוכבות של "חתונה ממבט ראשון" - אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר של השנים האחרונות, אם לא המצליחה שבהן; ומי שהביא את התסריט שלה אל הבד הוא ניר ברגמן, ש"כנפיים שבורות" שלו הפך אותו לפני כחצי יובל לאחד מנושאי הדגל של הגל החדש של הקולנוע הישראלי, ומאז הוא אחד מן הבמאים הבולטים בזירה המקומית.

חיבורים בין כוחות כל כך שונים ודומיננטיים יכולים להוביל לתוצאות רנדומליות לא קוהרנטיות במקרה הטוב, או במקרה הטוב - לתוצאה מרתקת ויוצאת דופן. למרבה המזל, זה מה שקורה הפעם. "פינק ליידי" הוא אולי הסרט הישראלי הכי נועז אי פעם על החברה החרדית. הוא לוקח תת-ז'אנר שכבר נהיה נדוש ומעושה, ומשכיל לחדש ולהפתיע. ברגעים מסוימים, הקהל מרגיש בו כמו ריק ברגע השיא בעונה האחרונה של "הלוטוס הלבן", כשחברו משכבר הימים פרנק מפציץ במונולוג חושפני ופרוע על נסיבות מעברו לתאילנד. כמוהו, גם לצופה בסרט הזה נותר מדי פעם רק להרים גבה ולשמוט את הלסת - כי לזה לא ציפינו.

בדומה לתסריטאית ארליך, גם השחקנית הראשית כאן היא כוכבת עולה - נור פיבק, שפרצה ב"הברך" של נדב לפיד, זכתה בדוקאביב על סרט תיעודי שביימה, "הרף התחתון ביותר", וממשיכה לעשות חיל. כאן היא מגלמת צעירה חרדית המגלה שכנופייה סוחטת את בן זוגה, ולאחר מכן גם מגלה בגין מה - מתברר כי הוא הומוסקסואל בארון, המנהל קשרים מיניים עם גברים. בסיטואציה אחרת, הקשר הזה היה מאיים על חיי הנישואים שלהם ולא יותר מכך, אבל בחברה השמרנית שבה הם חיים, לנטיות המיניות של הגבר יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה.

אם בסרטים קודמים על החברה החרדית היה בעיקר פולקלור ויידישקייט, פה הולכים על הקצה. התסריט לא מהסס לשבור עוד ועוד טבואים, ולראשונה אי פעם להראות לנו אוננות, עלעול במגזין פורנו ואלימות מינית בתוך החברה החרדית. זה כנראה הסרט המקומי הראשון שמתרחש בקהילה הזו ומחייב אזהרת טריגר. ראו הוזהרתם.

בידיים של במאי מיומן פחות, ייתכן ש"פינק ליידי" היה גולש למחוזות הסנסציה או הנצלנות, אבל ברגמן מקפיד שלא ליפול לשם. למרות שהתסריט בהחלט מסביר למה ארליך ורבים שכמותה עזבו את החברה החרדית, הוא לא אנטי-חרדי, שלא לומר אנטישמי, כמו כמה סרטים ישראלים אחרים בנושא. עם זאת, הסרט גם לא מנסה למצוא חן בעיני כולם. הייתי בטוח שכנהוג אצלנו, הוא יילך ויתקדם לקראת סוף פתוח ודו-משמעי שמשאיר את כולם מרוצים, אבל זה ממש לא מה שקורה, וזה גם ממש לא מנע ממנו להצליח. הלוואי שעוד רבים יילכו בדרכו, והקולנוע המקומי יצליח לייצר לנו עוד כמה להיטים לא מתחנפים.

בדיחה אהובה ונושנה הולכת כך: שוטר אחד הולך ברחוב ולפתע עוצרת לידו מכונית. במושב הנהג יושב אדם, ובצידו פינגווין. "סליחה, איפה הגן חיות?", שואל האיש. "ישר ושמאלה", עונה השוטר. למחרת, הוא שוב רואה את הזוג המוזר, והפעם האיש שואל "איפה הקולנוע?". השוטר שואל בתגובה - "חשבתי שלקחת את הפינגווין לגן חיות אתמול". "נכון, אומר האיש - אתמול גן חיות, היום סרט".

הבדיחה הזו היא פחות או יותר עלילת "שיעורים בפינגווינית", דרמה קומית בריטית שעלתה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. למרבה הפליאה, היא לא מבוססת על בדיחה אלא על ספר זיכרונותיו של טום מישל. לפי המתואר כאן, הוא היה מורה בריטי שהגיע לארגנטינה בסוף שנות השבעים, רגע לפני ההפיכה הצבאית, ואז הציל את חייו של פינגווין שנפגע באסון סביבתי ואימץ אותו לחיקו. אומרים שהכלב הוא חברו הטוב של האדם אבל מתברר שגם הפינגווין יכול להיות כזה, וכמשתמע משם הסרט, איש ההוראה הפך בעצמו לתלמיד, ולמד מחברו החדש שיעורים חשובים על אהבה שלא תלויה בדבר, נאמנות ונתינה ללא קץ.

סטיב קוגן, מהימן כתמיד, מגלם את הגיבור ומעצב אותו כאדם ציני וסרקסטי עוד יותר מן הנהוג באי הבריטי, עם הומור יבש ונקודת מבט פסימית ומיואשת. עם הזמן נגלה מה גרם לו לאבד כל ניצוץ של שמחת חיים, וגם נראה כיצד הפינגווין, ולא רק הוא, מעירים אותו לתחייה. בקווי עלילה מקבילים, אנחנו גם רואים כיצד הוא מצליח להשתלט על הכיתה הבעייתית שלו, ונהיה מעורב בחייהן של המנקות של דירתו - אחת מהן מעזה להתבטא נגד החונטה, מה שעולה לה ביוקר.

כל זה נשמע מקסים - מישהו אי פעם ראה סרט עם פינגווין שלא היה חמוד? אך למרבה הצער, יש לדרמה הקומית הזו כמה בעיות קשות, ולא פלא שהיא מגיעה אלינו עם ביקורות מעורבות, ובלי שהשאירה חותם מיוחד בקופות או בעונת הפרסים.

עם כל הכבוד, פינגווין זה לא כלב, ואפילו לא קוף או דב. מנעד ההבעות, התנועות והפעולות שלו מוגבל למדי, לפחות באינטרקציה עם בני אדם, ולכן הסצינות בינו לגיבור האנושי לא מעניינות במיוחד. סליחה אם זה נשמע קר לב, אבל הצפייה בסרט ממש לא גרמה לי לרצות לאמץ פינגווין משלי.

ויש גם בעיות חמורות בהרבה. הסרט נוגע בפשעים המזוויעים של החונטה, שהתעללה בעשרות אלפי אנשים לכל הפחות - אגב, רבים מהם יהודים, שלחלקם יש קרובי משפחה שחיים כיום בישראל. תמיד חשוב להעלות את הנושא הזה לדיון, אלא שהדרמה הקומית עושה זאת בצורה שטחית, רדודה ואפילו מעליבה. העלילה הפוליטית נותרת משנית לעלילה הפינגווינית, שהתסריט משתמש בה בצורה משונה ביותר כדי ליצור אלגוריות לפשיזם וסכנותיו.

בסדר, אני מבין: לא כל יצירה קולנועית על הנושא יכולה להיות מחוספסת וריאליסטית כמו למשל "אני עדיין כאן" על המשטר הצבאי הברזילאי, שזכה השנה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי. לפעמים יש גם ערך בסרטים חמודים על בריטים ופינגווינים, אלא שהסרט הזה, להרגשתי, קצת חורג מגבולות הטעם הטוב, ובסופו של דבר מזכיר יותר את הבדיחה של דידי מנוסי בה התחלנו מאשר את הדרמה האנושית והאמפטית שהוא מתיימר להיות.

בסופו של דבר, נראה גם כי מבחינת התסריט, כל הייסורים העוברים על הצעירה הארגנטינאית המרדנית ושאר בני עמה הם לא יותר מאשר כלי - החוויה המתקנת שמאפשרת לגיבור הבריטי לצאת מן הפסיביות שלו, להיות מעורב מחדש בנעשה מסביבו, ולאחות את פצעיו ולהמציא עצמו מחדש. בקומדיות רומנטיות כמו "גרדן סטייט", יש לנו את הדמות הקלישאתית של המניק פיקסי דרים גירל, הבחורה מלאת החיים שכל תכליתה היא להראות לגבר את האור, וכאן את המשבצת הזו ממלאים קורבנות החונטה ופינגווין. זה רע כמו שזה נשמע.

מאחורי המצלמה עמד הבמאי פיטר קטאנו, שפרץ בשנות התשעים עם הלהיט המפתיע "ללכת עד הסוף", ומבחינה טכנית הוא עושה עבודה טובה, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט משונה מאוד (מאוד), כמו שרק סרט על חברות בין גבר ופינגווין יכול להיות. באותה מידה, אפשר היה לקרוא לו "סטיות של פינגווינים".