"דמדומים בבוקר, דמדומים בערב, ואנו באמצע. המיטה באמצע. השולחן באמצע. המכונה באמצע. וגם האורלוגין באמצע. כך יהיו דמדומים בבוקר, בערב, והכל יישאר באמצע, באמצע. אך אנו לא נהיה באותו האמצע".
זה אחד השירים היפים ביותר של אורי צבי גרינברג, מאחד מספרי השירה היפים ביותר שפורסמו בשפה העברית אי פעם. הוא יצא ב-1928, רגע לפני מאורעות תרפ"ט שהעבירו את גרינברג מלב הקונצנזוס הארצישראלי - לליבת הציונות הרוויזיוניסטית. בתרגום לישראלית מודרנית: הוא עבר מערוץ 12 לערוץ 14.
אבל רגע לפני, הוא כתב את השיר הכל כך יפה הזה. שיר כל כך פשוט ביסודו, בעברית שגם כמעט 100 שנה אחרי שנכתב עדיין כל קורא ישראלי יכול להבין בקלות. בקצרה: יש משהו גדול מאיתנו. עולם. טבע. דמדומים. יש גם חפצים דוממים, כבדים, קבועים. החיים שלנו כמעט סטטיים, והדבר היחיד שמשתנה זה אנחנו.
נורא קל לקרוא את זה בדיעבד בצורה פוליטית, מכיוון שאצ"ג הוא אחד המשוררים הכי מזוהים פוליטית שקמו לנו (ואף היה חבר בכנסת הראשונה). זה פירוש כל כך מתבקש - העולם נשאר באמצע, והאדם יכול להחליף דעה מימין ומשמאל סביב האמצע הזה. אלא שלא הכל פוליטי. זה שיר על התבגרות, זה שיר על אהבה, זה שיר על החיים, ועל המוות.
לא הכל פוליטי, למרות שקל לחשוב ככה. עמית סגל הוא דוגמה טובה. חצי מדינה חושבת שהוא העיתונאי הטוב בישראל, החצי השני קורא לו "שופר", כי בין אם זה נכון או לא נכון, זה בעיקר מעצבן אותו - ולמחנה שמסתפק בניצחונות קטנים זה מספיק לפעמים. למי אכפת מעמית סגל האדם. למי אכפת אם הוא אבא טוב. מי יודע אם הוא אוהב את ברי סחרוף או האזין בצעירותו לאביב גפן בשקט באוזניות כשאף אחד לא שם לב.
האסוציאציה הראשונה שעולה לישראלי הממוצע מעמית סגל זו פוליטיקה. מכוערת, מושחתת, קטנה. עלובה. אלה האנשים שהוא מסקר, המסרים שהוא בוחר להדהד, זה גם הערוץ שלו שבוחר להשתמש בו כקליקבייט אנושי שמביא רייטינג על בסיס עצבים. האמריקאים קוראים לזה הייט-ווץ' ואבי ניר עושה את זה יותר טוב מכל אחד בכדור הארץ.
זו לא תהיה הפעם הראשונה, השנייה או השלישית שאני כותב כאן באתר על עמית סגל, אבל זו לחלוטין תהיה הפעם הקלה ביותר - כי לשם שינוי, אין לי אף מילה רעה להגיד על עמית סגל הפעם - ולכתוב חיובי זו המשימה הכי קלה בעולם למבקר. חבל שהטלוויזיה המקומית לא נותנת לי יותר הזדמנויות לעשות את זה.
האמת היא שכבר כתבתי ביקורת ארוכה ומפורטת על למה אני כל כך אוהב את הפורמט של "ריאיון מיוחד", אחרי תכנית הבכורה עם חנן בן ארי. כתבתי על ההשקעה המפתיעה של קשת בערכי ההפקה. כתבתי על הקסם האנושי שבוקע מרותם סלע שזוהרת בתכנית יותר מאשר בכל פרסומת סקסית להלבשה תחתונה. ובעיקר, כתבתי על הבחירה הלא ברורה מאליה של "קשת" לתת במה - בכל המובנים - לאנשים שטלוויזיה מסחרית נוטה להתעלם מהם.
בביקורת הקודמת שלי כתבתי כי לא מדובר בתכנית של רגעי שיא (למרות עבודה נהדרת, כצפוי, של מחלקת הפרומו של קשת) אלא של אווירה. בריחה מהשגרה המייאשת שלנו. תזכורת לאנשים השקופים שחיים בינינו. תזכורת חשובה במיוחד שהאנשים האלה הם הראשונים להישכח בעתות משבר.
התכנית הראשונה של העונה יצרה פולמוס מעניין וחשוב - שתורגמה בתקשורת הישראלית שמצהיבה כל דבר ל"סערה". בפועל, לא סערה אלא דיון ראוי. מספר הורים לילדים אוטיסטים כתבו פוסטים נוקבים ברשתות החברתיות על השימוש באוטיסטים ב"קרקס הטלוויזיוני" של קשת. חלק מהמגיבים כתבו שהמרואיינים היו תקשורתיים מדי, חלק כתבו שנבחרו אוטיסטים "חמודים" מדי. לצדם, היו רבים, כולל כותב שורות אלה, שחשבו שבעוד הדיון עצמו חשוב - הוא לא היה מתקיים בלי שקשת הייתה מציבה את התכנית בפריים טיים הפופולרי שלה.
לשם שינוי, יש לי רק מילים טובות להגיד לכל מי שעומד מאחורי התכנית הזאת, ובעיקר למי שעומד בפרונט שלה. אציין את שמות המראיינים בתכנית כפי שהופיעו בקרדיטים בסיום, כי הם הכי חשובים: אסף אלימלך, שחר אלקן, קורי אשכנזי, סער בוכבינדר, עידו בנסמן, אופיר גלון, שקד הופמן, בן הנל, בילי כץ, גל לוי, ליעד לוי אסייג, שחר לוי, ליאור לזימי, נגה ליפן, ליטל לסקר ושלהבת אבנר (שהתגלתה גם כזמרת לא רעה בכלל). כולם פשוט מבריקים.
ועמית סגל עצמו? הוא בכלל לא הסיפור. במקרה הזה הוא היה המיטה. השולחן. האורלוגין. הדמות הדוממת שסביבה נע העולם משחרית למעריב. התשובות שלו היו טובות. החיוך שלו היה אותנטי. הוא נשאל על ידי אחת המראיינות איזה מין אבא הוא, והוא הודה בהכנעה שאיזון העבודה-בית שלו, כמו של רוב הישראלים, לא אידיאלי. הוא רוב הזמן עובד, וכשהוא חוזר מהאולפן הילדים כבר ישנים. זה לא הופך אותו לאבא לא טוב, חלילה, אלא לאבא ישראלי טיפוסי. כזה שרוב הזמן בטלפון, ואז מתרגש הרבה יותר מהצפוי בטקס סיום גן חובה.
אלא שהאהבה שהוא הפגין כלפי המראיינים שלו הייתה אבהית מאוד - וזה משהו שאי אפשר לזייף - דווקא כי זה לא בא לא בקלות. חנן בן ארי וגל גדות הם אנשים חביבים מעצם היותם. עמית סגל מעיד על עצמו שהוא לא יודע להביע רגשות. האמת היא שהוא מעולם לא הראה אהבה למרואיין (לא, אפילו לא לביבי) כפי שהוא הראה למראיינים שלו אתמול. נושא האבהות בכלל היה מהמעניינים שעלו בתכנית אתמול, כשעמית סגל חשף (קצת) מתקופת הילדות כבן לאסיר שיושב בכלא על עבירות טרור.
כשהוא נשאל אם הוא קרוב לאביו, הוא היסס. כל פוליטיקאי מתחיל היה עונה במהירות: "כן, בוודאי" - אבל נראה שמשהו בדינמיקה שנוצרה בינו לבין המראיינים גרמה לו להרגיש מחויב לאמירת אמת, אפילו במחיר של חשיפת יתר. לרגע, קשה היה להאמין שזה בן אדם שרגיל לדבר כל היום עם אנשים כמו דודי אמסלם וניסים ואטורי.
הקשר המפתיע הזה, נטול הציניות, שנוצר בין עמית סגל למראיינים שלו לא בא על חשבון השואו. החדות עדיין הייתה שם, כשאמר שהיה רוצה לשאול את ראש הממשלה אם הוא חולם בלילה על הילדים המתים מבארי, ניר עוז וכפר עזה. וכשהחליט לשאול את רותם סלע שאלה שאף כתב תרבות או רכילות לא היה חושב לשאול אותה.
אחד המראיינים הציע תיאוריה שלפיה עמית סגל עצמו נמצא על הרצף וכדאי לו לעבור אבחון. סגל לא שלל על הסף. בסיום התכנית רותם סלע נשלחה להמשיך איתו את השיחה בנושא. כל הרעיון מתכתב לחלוטין עם העונה השנייה של "חזרה גנרלית" הנהדרת של נייתן פילדר (שזכתה לביקורת נלהבת מהח"מ), אלא שהפעם השיחה הזאת, האישית כל כך, מגיעה לפריים טיים ולא נשארת באזורי הנישה האזוטריים.
איש החדשות המשפיע בישראל עוצר כדי להתמודד עם דילמת "החתול של שרדינגר" האישית שלו. אם לא יעבור אבחון, לא ישתנה דבר. אם יעשה אבחון ויגלה שהוא על הרצף - אז מה? בכל מקרה, כל מי שיצפה בתכנית החשובה הזאת יגלה ש"אוטיסט" זה לא קללה. לעומת זאת, "שופר" - זו אחת הקללות הכי עסיסיות שאתם יכולים להגיד על מישהו במקצוע העיתונות. תשתמשו בה במשורה.