יש אנשים שאתה בטוח כי יחיו לעד, גם אם אתה יודע שכולנו נמות, ושבמקרה שלהם הסוף קרוב. רוברט רדפורד היה אחד כזה. מותו בגיל 89 היה מן הסתם מתבקש, כדרך הטבע, ובכל זאת הותיר את עולם הקולנוע בהלם, אולי כי הוא היה חלק כל כך בלתי נפרד ממנו במשך כל כך הרבה זמן. המוות של רדפורד גם מסמל את מותו של עידן. הוא מן הנפילים הקולנועיים האחרונים: כאלה שהשם שלהם מוכר בכל בית. כמעט ולא נותרו אושיות קולנועיות בסדר גודל כזה.
אמריקה אוהבת סיפורים על אלילים שצמחו מן האשפתות ונהנתה לכתוב את הסיפור של רדפורד בתור אחד שכזה, למרות שהעובדות היו שונות. אביו עבד כחלבן ואז הפך לרואה חשבון בתאגיד נפט, אבל מכל זה נשאר רק החלק הראשון, ואת הסיפור שלו מכרו כ"בנו של החלבן שהפך לכוכב ענק". על העיסוק של האב אפשר להתווכח, אבל לא על ההצלחה של הבן. בתקופה שבה כמעט כל הכוכבים ההוליוודים היו בלונדינים תמירים עם עיניים כחולות, רדפורד היה לאחת הגרסאות הפוטוגניות ביותר של הז'אנר הזה, והוא ייצג נאמנה את אידיאל היופי של התקופה שנמשכה לכל הפחות עמוק לתוך שנות ה-90. הזהות הזו שלו הודגשה לא פעם לעומת היהודים שהופיעו לצידו ונראו אחרת ממנו, למשל דסטין הופמן ב"כל אנשי הנשיא" או ברברה סטרייסנד, שדמותו היתה מאוהבת עד כלות בו ובמה שייצג ב"כך היינו".
המראה החיצוני היה כמובן חלק בלתי נפרד מן הפרסונה של רדפורד, אבל היה בו גם מעבר לזה. הוא היה שחקן נפלא, ורסטילי, כריזמטי ואלגנטי להפליא, עם בחירת תפקידים מצוינת לאורך קריירה ארוכה ומגוונת. היא התחילה כשהגיח כשחקן אלמוני באחד הפרקים הטובים ביותר של סדרת המופת "אזור הדמדומים", בו ניצל את המראה הנערי והמזמין שלו כדי ליצור אפקט אירוני כשגילם את מלאך המוות - תפקיד שנראה כל כך פואטי כעת; המשיכה בלהיטים קאנוניים וזוכי אוסקר בשנות השישים והשבעים כמו "קיד וקסידי" ו"העוקץ", שניהם בצד פול ניומן, ואז ב"כל אנשי הנשיא" שכבר הזכרנו וקלאסיקות אחרות; קיבלה גוון חדש עם להיטי ניינטיז כיפים ופחות יומרניים כמו "הצעה מגונה" ו"סניקרס", והמשיכה עד העשור האחרון לחייו.
רדפורד עוד הספיק להיות חלק מן היקום המורחב של מארוול עם הופעה באחד מסרטיהם הטובים ביותר, "קפטן אמריקה: חייל החורף", שבו גם הפתיע כשבאופן חריג גילם את האיש הרע, ועשה זאת בצורה משכנעת. הוא גם הספיק לזמר שירת ברבור מרשימה עם "הכל אבוד" מ-2013, שבו הציג את אחת מן הופעתיו התובעניות ביותר, בסרט הישרדות שבו גילם אדם המוצא עצמו בלב הים. הוא היה למעשה השחקן היחיד בסרט, והצליח לשאת אותו על כתפיו החסונות, אך לא קיבל על כך את ההערכה הראויה. מאחורי הסרט עמדה חברת הפצה דלת אמצעים, שלא הצליחה לקדם אותו כהלכה, והוא נכשל בקופות ולא כיבד את רדפורד במועמדות נוספת לאוסקר. הוא הגיב על כך בתסכול ובמרירות, ועצוב שאפילו ענק כמוהו סיים את הקריירה עם טעם רע בגלל תחלואי השיטה ההוליוודית.
רדפורד שיתף פעולה עם שחקנים גדולים אחרים, אם זה הופמן, סטרייסנד וניומן שכבר הזכרנו, או מריל סטריפ ב"זיכרונות מאפריקה" זוכה האוסקר או שון קונרי ב"גשר אחד רחוק מדי". עם כל הכבוד להם, המורשת שלו הייתה גדולה עוד יותר כי הוא היה גם שחקן, גם במאי, גם עסקן/נדבן קולנועי (במובן הטוב של המילה) וגם פעיל פוליטי.
רדפורד פרץ כבמאי ב-1980 עם "אנשים פשוטים" זוכה האוסקר, אחד הסרטים הראשונים שעסקו בתרפיה בצורה עמוקה ורצינית, ועד היום אחד הסרטים היפים בנושא. הוא יצר בכך תופעה חדשה: כוכבים שהופכים לבמאים וזוכים על כך בפרסים. קווין קוסטנר, שון פן, מל גיבסון, בן אפלק, ג'ורג' קלוני ובראדלי קופר הם רק כמה מיורשיו בהיבט הזה, אם כי איש מהם לא מוצלח כמוהו. רדפורד היה במאי עוד יותר טוב מאשר שחקן. היו לו סרטים פחות טובים כמובן, אבל הוא יצר לא מעט פנינים - "חידון האשליות" שלו מ-1994 הוא מן הסרטים האמריקניים הכי לא מוערכים בדורנו, ואחת מן היצירות ההוליוודית היחידות שעסקו בצורה אינטליגנטית באליטה האמריקנית, בפערי המעמדות ובקשר בין השאלה המעמדית והשאלה האתנית. זה גם אחד מן הסרטים הטובים ביותר על יהדות אמריקה ובקיצור, יצירת מופת על-זמנית.
רדפורד היה גם פעיל פוליטי וחברתי, שנאבק למען נושאים סביבתיים הרבה לפני שזה היה טרנדי. הוא היה מן הסמלים המובהקים של הזיהוי בין המפלגה הדמוקרטית לקולנוע ההוליוודי, והמחויבות הפוליטית שלו חלחלה כמובן גם לסרטיו. אם זה כשחקן, למשל ב"המועמד", ואם זה כיוצר, בסרטים כמו "כאריות לכבשים" על המעורבות האמריקנית במזרח התיכון, או בסרטו האחרון כבמאי, המותחן הפוליטי "המוצא האחרון", שגם כן לא היה מוערך דיו. המורשת שלו פוליטית עד מאוד אבל קשה להאמין שיש לה היום הרבה מעריצים. בעיני רפובליקנים הוא היה ונותר שמאלן. בעיני דמוקרטים שהתפכחו הוא ודאי נתפס כנאיבי, ובעיני המפלגה הדמוקרטית של היום הוא כנראה לא רדיקלי מספיק. גם מן הבחינה הזו, רדפורד מסמן עידן שהיה וחלף.
ולסיום, רדפורד התפרסם גם כמי שהקים בשנות השמונים את פסטיבל סאנדנס ביוטה, שהפך לאירוע הדגל של הקולנוע העצמאי האמריקני. הוא גילה וקידם רבים מן הבמאים המשמעותיים של ימינו, שבמובן מסוים חייבים לו את הקריירה שלהם. הפסטיבל הידרדר מאוד בשנים האחרונות, והפך מצד אחד למסחרי וגדול מדי ומצד אחר לפוליטי מדי, בצורה שבאה על חשבון הערך האמנותי. בקרוב הוא גם יעתיק את מיקומו מיוטה. בהרבה מובנים, אם רדפורד מסתכל מלמעלה על העולם שהותיר מאחוריו, לא בטוח שהוא מזהה אותו.
כמו הגיבור שגילם ב"הכל אבוד", גם רדפורד הצליח לנווט את דרכו במים סוערים. כל כך הרבה דברים נסחפו עם הגלים, אבל המורשת שלו מרחפת מעל המים. כל כך הרבה השתנה, אבל דבר אחד נשאר תקף, ולא מתוך נוסטלגיה מזויפת אלא במבט אובייקטיבי: רבים מן הפרויקטים שרדפורד היה מעורב בהם היו ונותרו משובחים ונפלאים: מ"אזור הדמדומים" ועד "המוצא האחרון". מעט אנשי קולנוע הותירו מאחוריהם גוף יצירה כה עשיר, איכותי ועל-זמני. לא סתם המוות של רדפורד תפס את הכותרות הראשיות באמריקה: הוא היה מיתוס, אבל כזה שמוכיח כי לפעמים אגדות הן האמת. הוא היה אגדה - אגדה שהיתה באמת.