השבוע, כשהחדשות סוף סוף שקטות, או לפחות מנסות להעמיד פנים, משהו באוויר עדיין מתוח. זה לא שקט של שלום, זה שקט של אחרי פיצוץ. ובתוך השקט הזה, ביום שני הקרוב, אנחנו נקרין סרט מלא בצרחות וצחוקים. "מסווג חריג" חוגג 10 שנים בדיוק ברגע הכי לא מתאים שיש. או שאולי דווקא הכי מתאים.
אנשים שואלים למה בכלל לעשות סרט אימה קומי, ועוד על צבא? זה נשמע כמו טעות בז'אנר. אתה אמור לבחור, או שאתה מפחיד או שאתה מצחיק. אבל בארץ, החיים לא נותנים לך לבחור. אתה צוחק ובאותו רגע נבהל. אתה נבהל ומיד אחר כך צוחק. זו לא סתירה, זו המציאות. הקולנוע הישראלי תמיד ידע לצחוק על הצבא. זה כמעט רפלקס לאומי - להפוך את המפחיד למגוחך, את הבירוקרטיה לבדיחה, את הטירוף לשגרה. אבל יש מחיר לצחוק הזה. כי מתחת לכל הבדיחות, תמיד יש פחד. תמיד יש כאב שלא נעים להרגיש. אנחנו צוחקים כדי לא לבכות, אבל גם כדי לא לראות מה קורה מתחת לבדיחה.
כשיצרנו את "מסווג חריג" רצינו לעשות סרט אימה ישראלי אמיתי, לגעת בפחדים מקומיים של אנשים שחיים פה, לא של מפלצות ודמונים. אבל אז הבנו שאם אתה עושה סרט על פחד ישראלי בלי הומור, יש מצב שזה כבר לא ישראלי. אז שמנו את הקומדיה ליד האימה. לא כדי להקל, אלא כדי להעמיק. כי אימה וקומדיה הם שני קצוות של אותו חוט עצב - בשניהם אתה נדרך, בשניהם הגוף מגיב, בשניהם יש רגע שבו אתה משחרר. ההבדל הוא רק בטון. וזה אולי ההבדל בין פוסט-טראומה לצחוק. הקומדיה פותחת את הלב, האימה חודרת מתחת לעור. ביחד, הן מאפשרות לראות את עצמנו כמו שאנחנו באמת, לא גיבורים, לא קורבנות, אלא פשוט אנשים שמנסים להחזיק את הראש מעל המים.
אימה שמתחלפת בסטירה, פחד שנקטע בבדיחה, רגעים שבהם אתה צוחק ואז מבין שאתה בעצם נבהל. המטרה שלנו לא הייתה להפחיד בשביל הפחד, אלא לחשוף את האימה שמתחת לשגרה הצבאית, את החרדה שאף אחד לא מדבר עליה, ואת הצחוק שמחזיק את כל זה ביחד.
בסרט, חיילים בבסיס נידח נתקלים באיום מסתורי. בהתחלה נדמה שהאיום הוא מבחוץ, אבל מהר מאוד מתברר שהוא מבפנים. כי האימה האמיתית לא באה מהאויב, היא בתוכנו. הפחד, האשמה, החושך שאנחנו מדחיקים. הפסיכואנליטיקאי קרל יונג קרא לזה "הצל' - כל מה שאנחנו מסרבים לראות בעצמנו. והצל הזה, אם לא פוגשים אותו, פוגש אותנו. והאמת היא שבישראל 2025, הצל הזה כבר לא מסתתר. הוא על המסכים, ברחוב, בשיחות עם חברים. מאז 7 באוקטובר, המילה "אימה" הפסיקה להיות מטאפורה. כולנו היינו בתוך סרט אימה, רק בלי במאי שצועק "קאט". המציאות שיחקה תפקידים שאנחנו לא בחרנו בהם, והשאלה היא מה נעשה עם הצל הזה - נבהה בו? נצחק עליו? אולי שניהם.
דווקא בימים כאלה יש ערך בלחזור לקולנוע, לשבת באולם חשוך ולראות פחד מבוים. כי זה מחזיר שליטה. זה מאפשר להסתכל על הפחד מבחוץ, לעבד אותו, לצחוק עליו אפילו. המסך הופך למעבדה שבה הטראומה הופכת לסיפור, והסיפור, לפעמים, הוא הצעד הראשון בהחלמה. כש"מסווג חריג" יצא ב-2015, לא דמיינו שהוא ינבא משהו. זה לא סרט על 7 באוקטובר, הוא לא טריגר, לא דרמה "מבוססת אירועים אמיתיים" ולא ניסיון לרכך או ללכוד את המציאות. אבל הוא מדבר על אותה שכבה של פחד, בלבול, הומור שחור ואנושיות שבשנים האחרונות התפרצו לחיינו בעוצמה. ואולי דווקא בגלל זה הוא מרגיש היום מדויק יותר מבעבר - כי הוא לא נוצר אחרי הטראומה, הוא נוצר לפניה, ממקום אינסטינקטיבי פנימי. ובאופן מוזר, זה אולי מה שהופך אותו לדבר הנכון לצפות בו עכשיו: לא כדי להיזכר, אלא כדי לנשום.
יש עכשיו שיר פופולרי שאומר "יהיה רק טוב ועוד יותר טוב". הלוואי. באמת. אבל אני לא חושב שזה עובד ככה. החיים הם גם וגם. גם טוב, גם רע. גם אימה וגם קומדיה. ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים ביום שאחרי - לא בריחה לטוב בלבד, אלא היכולת לצחוק כשמפחיד, לפחד כשמצחיק. זה לא פתרון גדול, לא אידיאולוגיה. אבל לפעמים, זה פשוט מה שיש. וזה כבר לא מעט.
במלאת עשור לצאתו, "מסווג חריג" יוקרן בהקרנה חד פעמית וחגיגית ב-20 לאוקטובר בשעה 20:30 בסינמטק תל אביב. לאחר ההקרנה יערך פאנל בהשתתפות היוצרים והשחקנים.