קורט קוביין היה לחוץ לפני מופע האנפלאגד של נירוונה ל-MTV. הכוח שלו היה בהופעות חיות. הרעש, העוצמה הגולמית, האנרגיה מהקהל. מה לו ולהופעה אינטימית ואקוסטית? היו להם יומיים לחזרות, שבהם הלחץ רק גבר. מנהלי הערוץ הגיעו לצפות בחזרות והיו בהלם כשגילו שהלהקה לא מתכוונת לבצע להיטים. המפיקים הציעו לצרף "בהפתעה" את סולן פרל ג'אם אדי ודר למופע, כאורח. קוביין לא הסכים לשמוע על זה. האווירה הייתה מתוחה.
יום לפני הצילומים, קוביין הודיע שהוא מסרב להופיע. מאוחר יותר, לאחר שכנועים רבים, הוא הגיע לאולפן כשהוא תחת השפעת סמים קשים. המתח היה באוויר. המתופף דייב גרוהל חשש שיאשימו אותו במידה והמופע יתבטל, שכן הוא זה שדחף את הלהקה למופע הזה מלכתחילה. "לא היו שם חיוכים, לא היה צחוק, פשוט לא היה כיף", אמר אחד המקורבים שנכח בחזרות, "כולם מאוד חששו ממה שהולך לקרות עם קורט במופע".
השאר היסטוריה. ב-18 בנובמבר 1993 עלתה נירוונה לבמה באולפני סוני בניו יורק וביצעה את אחת מהופעות הרוק הטובות בהיסטוריה. קורט עצמו עיצב את הבמה עם נברשת קריסטל, פרחים ונרות שחורים. המפיק אלכס קולטי אמר לקוביין שזה נראה כמו עיצוב של הלוויה, האחרון ענה לו: "זו בדיוק הכוונה". האלבום "MTV Unplugged in New York" נחשב עד היום ליצירת מופת. סביר להניח שגם עוד 100 שנים כשיעשו רשימות של אלבומי הופעות גדולים, הוא יתברג במקומות הראשונים.
ומצד שני, עוד 100 שנים כשאנשים יקשיבו לאלבום הזה, הם לא ידעו מה זה MTV. בימים האחרונים אנחנו אומרים שלום לחלק של המוזיקה שיוצר את ראשי התיבות של "מיוזיק טלוויז'ן". פראמאונט, חברת האם של הערוץ, הודיעה לאחרונה שבסוף השנה ירדו מהאוויר בבריטניה ואירלנד ערוצי המוזיקה MTV Music, MTV 80s, MTV 90s, Club MTV, ו-MTV Live. לפי דיווחים שונים הערוץ יירד גם בצרפת, גרמניה, אוסטריה, פולין, הונגריה, אוסטרליה וברזיל. כל מה שיישאר מהערוץ שפעם קבע טרנדים מוזיקליים ברחבי העולם הוא הערוץ המרכזי, בו לא משודרת מוזיקה, אלא תכניות טלוויזיה - ברובן ריאליטי.
האנפלאגד של נירוונה הוא דוגמה מופלאה לשני הצדדים שיצרו את הקסם של MTV בתור הזהב של הניינטיז. מצד אחד, המוזיקה המופלאה - ומצד שני, ההפקה הטלוויזיונית המושלמת. נירוונה לא הייתה לבד. כל אמן שרצה להצליח ידע שבלי MTV זה לא יקרה. מייקל ג'קסון הפך שם למלך הפופ, מדונה בנתה את האימפריה שלה על קליפים פרובוקטיביים, ודור שלם של בני נוער בעולם גילה להקות לא דרך הרדיו - אלא דרך המסך. MTV לא רק שידר מוזיקה. הוא עיצב טעם, אופנה, מגמות ורגשות.
אפשר להמשיך את הנוסטלגיה באינספור רגעים כאלה, שחווינו מול המסך ב-MTV לפני שלושים שנה. ברוס ספרינגסטין למשל, הגיע לעשות מופע חד פעמי ב-MTV. להבדיל מכל השאר, ברוס התחכם והפך את המופע שלו ל-MTV Plugged. המופע נפתח בשיר שהבוס לא ביצע מעולם (לפני או אחרי), בו הוא מספר שאף אחת לא מוצצת טוב כמו אישה ג'ינג'ית. תאמינו או לא, אבל התרגום שלי לעברית מעודן אפילו יותר מהמקור. השיר עצמו מספיק מדהים (במובן המקורי של המילה, כלומר, הוא יוצר תדהמה) - אבל העובדה שזה שודר בטלוויזיה, ויכולנו לראות על הבמה איתו את פטי סקיאלפה אשתו, הפכה את כל האירוע לטלוויזיה אפילו יותר משוגעת. זה שפטי עצמה היא ג'ינג'ית כמובן היה הדובדבן שבקצפת של כל הסצנה. זו הייתה בדיוק הגדולה של MTV: לקחת צליל - ולהפוך אותו לרגע טלוויזיוני בלתי נשכח.
הערוץ עלה לאוויר ב-1 באוגוסט 1981, דקה בדיוק אחרי חצות הלילה. על המסך הופיעו שני בחורים אנגלים בשם טרבור הורן וג'ף דאונס. מאחוריהם ניגן על הסינתיסייזר קלידן אלמוני דאז, אבל היום אנחנו יודעים שמדובר בלא פחות מהנס צימר, מגדולי המלחינים ההוליוודים של ימינו. הם שרו את השיר הנבואי: "Video Killed the Radio Star" של להקת הבאגלז. זה לא היה שיר חדש. שנתיים קודם הוא כבר כבש את מצעדי הפזמונים באירופה - אבל ברגע ההוא, שבו הוקרן לראשונה בטלוויזיה האמריקאית, הוא הוביל מהפכה.
הקליפ כולו הכריז על עידן חדש. ילדה קטנה ישבה מול רדיו ישן, ואז המסך מתפוצץ והיא נבלעה אל תוך העתיד. באותו לילה נולד MTV. הוא לא רק שינה את הדרך שבה העולם שומע מוזיקה - הוא שינה את הדרך שבה העולם רואה אותה. הקליפ הפך לכלי נשק תרבותי. רדיו היה קול. MTV הפך אותו לתמונה, לאופנה, לאלוהים חדש של פופ.
המהפכה לא שודרה בטלוויזיה, לפחות לא בישראל. אצלנו המשכנו להסתפק בפינות המוזיקה של יואב קוטנר ב"זהו זה וב"עד פופ" עם אברי גלעד, מיכל ניב, ענת דולב ועוד. עשור אחרי תחילת המהפכה, בישראל עדיין צפינו ב"מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר" בערוץ 2 הניסיוני כדי לדעת מה שומעים הילדים ברחבי העולם. ב-1991, כשכל העולם צפה סימולטנית בקליפ החדש בן ה-11 דקות של מייקל ג'קסון "Black or White", בישראל הקרינו גרסה מקוצרת ומצונזרת של הקליפ ב"סופשבוע" עם אהוד מנור בערוץ הראשון. 4 מיליון דולר עלה להפיק את הקליפ, שיא של אותם ימים, ובישראל הוא שודר פעם אחת, אחרי חצות.
אני זוכר את הרגע שבו ראיתי לראשונה את ערוץ MTV אירופה בישראל. חזרתי מבית הספר, התיישבתי מול הטלוויזיה ועל המסך הופיע שיר. ואחריו עוד שיר. ואחריו עוד. הייתי מהופנט, לא רק בגלל המוזיקה אלא בגלל המרחק שהתקצר בין תל אביב לבין לונדון. בערוצי הסדרות של הטלוויזיה בכבלים עדיין הראו סדרות באיחור של עונה או שתיים, אבל פתאום הטלוויזיה שלי הראתה לי בדיוק את אותם שירים ששומעים כרגע בכל מקום אחר בעולם.
כשישראלים מדברים על MTV נוטים לדבר על עדן הראל, מי שהייתה הנציגה הישראלית בערוץ, והחליפה את הסקס, סמים ורוקנ'רול בהפרשת חלה, כיסוי ראש ועודד מנשה. זכותה. אלא שהמהפכה של MTV בארץ הקודש התחילה הרבה קודם עבור בני דורי. למעשה, את האנגלית הטובה שיש לכולנו אנחנו חייבים ל"יו ראפ", MTV NEWS וריי קוקס (או כפי שקראו לו בקומדי סטור: ריי קוקסינל. היו ימים שבדיחה כזאת הייתה עוברת). אנגלית שלא לימדו אותנו בבית ספר. בדיוק כמו שההורים שלנו היו מכורים לחיים יבין, אנחנו התמכרנו לקורט לאודר. גם אם לא הבנו חצי ממה שהוא אומר, זה דיבר אלינו.
עוד לפני הגאווה שהביאה עדן, ישראל הפכה לשם דבר בערוץ. ושוב, צעירים לא יאמינו, אבל פעם במקביל לטקס האירוויזיון שודר טקס אלטרנטיבי של MTV. בשנת 1993 רק הזקנים התעניינו בטקס הארכאי, וכולנו חיכינו לראות את מי ישראל תשלח לטקס בהנחיית פול קינג ורבקה דה רובו, היפהפייה השוודית שהייתה מושא התשוקה של כל נערי אירופה. לבסוף, ישראל שלחה את "אישתאר" של סטלה מאריס, שהפך לשיר הישראלי הראשון ששודר בערוץ, אך השיר הגיע למקום האחרון עם נקודה אחת בלבד - ולצד השם "ישראל" הופיעה בננה לאורך כל התוכנית. בתחרות אגב זכתה להקה אנונימית בשם "סוויד" עם זמר אניגמטי בשם ברט אנדרסון.
למרות הכישלון של ישראל, צריך להבין את ההשפעה שהייתה לזה. את מי אתם חושבים העדיפו הישראלים לראות באותו ערב? את להקת הרוק הישראלית שמגיעה לקדמת הבמה בערוץ המוזיקה החשוב בעולם, או בערוץ 1 של רשות השידור את שרהל'ה שרון עולה על הבמה באירלנד ומבצעת את "שירו" באירוויזיון. אגב, גם בטקס הרשמי ישראל קיבלה רק 4 נקודות מעליבות, אבל זה לא הגיע עם בננה שובבה.
שנה לאחר מכן, לאור הכישלון הגדול, הוחלט בישראל לבחור את הקליפ שייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בחיפה - שם בחרו את "אדמה חמה" של שלמה גרוניך ולהקת שבא. מיותר לציין שגם השיר הזה לא הביא תוצאות. הפעם הייתה זו להקת הפופ הצרפתית לה ריטה מיצוקו שזכתה בפרס הגדול בטקס שזכה לכינוי "הגרנד פרי האירופי של MTV" ושוב שודר במקביל לאירוויזיון בדבלין, שם ישראל בכלל לא השתתפה לאור "ההישג" של ישראל בשנה הקודמת. בשנה שלאחר מכן הוחלט להפסיק להתחרות עם האירוויזיון (שבעצמו שינה את פניו לחלוטין מאז ששרהל'ה שרון הייתה מתמודדת לגיטימית) ומיסדו את טקסי המוזיקה של MTV, שמוכר לנו עד היום.
נוסטלגיה היא חיה מתעתעת. אני יכול עכשיו למנות שמות של אנשים שהיו חלק מהחיים שלי לפני 30 שנה כמו קרוליין לילפאלי, דאווינה מקול, אינגו שמול, קריסטיאן בקר, פיפ דאן ועוד. כמובן שאם כבר הזכרנו את עדן הראל, קשה שלא להיזכר את ההתלהבות הפרובינציאלית התמימה של "אחת משלנו" שהגיעה למסך הגדול. מצד שני, עדיף לשכוח את הריאיון שערכה עם חברי להקת קיס, אז אגדת הרוק ג'ין סימונס (במקור חיים ויץ מטירת הכרמל) משך בתחתוני טומי הילפיגר של הראל ושאל אותה: "מי זה טומי?". בהמשך אותו סרטון פול סטנלי, שמבוגר מהראל ב-24 שנים, ילטף לה את הקרחת ואף ירים אותה על הפלטפורמות שלו. היום מדובר בחווית צפייה קצת קרינג'ית, אז חשבנו שזו הייתה המהות של רוקנ'רול.
אני יודע שאני מסתכן בלהישמע קשיש, אבל הדור הנוכחי לעולם לא יבין את זה. לשבת מול הטלוויזיה ולחכות שאולי יראו קליפ של הלהקה שאתה אוהב. למעשה, בעידן ההוא לפני האינטרנט (מציאות שהדור הנוכחי לעולם לא יכול לקלוט) לעתים רחוקות ידענו אם האמן האהוב עלינו עובד על מוזיקה חדשה בכלל. במקרים של אמני ענק כמו מדונה וגאנז נ' רוזס היינו יודעים מראש על אלבומים שהולכים לצאת בקרוב, ואז היינו מחכים לקליפים - אבל הסיפור של MTV לא היה רק של הכוכבים אלא המוזיקה שגילינו דרכה.
כמה קלטות וידאו מילאתי בקליפים של שירים שאני אוהב. הייתי יושב מול המסך עם הווידאו מוכן על רקורד+פוז (תשאלו את ההורים, הם יסבירו לכם) וברגע שמתחיל השיר החדש של קולור מי בד, רוקסט או טו אנלימיטד הייתי משחרר את כפתור הפוז. זה היה כל כך פרימיטיבי, ואני לא יכול לחשוב על דרך יותר רומנטית להתאהב במוזיקה. בעידן שבו טיילור סוויפט משחררת בתוך שבוע 34 וריאנטים שונים של אותו אלבום (!), קל להיזכר בערגה בתקופה שבה בשביל לשמוע שיר חדש לא היה מספיק רק ללחוץ על כפתור בטלפון, אלא אשכרה לשבת מול המסך ולקוות שהוא פתאום יופיע.
לכן, כל ההספדים ברשת על MTV קצת מיותרים, שכן הערוץ הזה הפך ללא רלוונטי כבר לפני שנים. מי שרוצה לשמוע מוזיקה נכנס לספוטיפיי, מי שרוצה לראות קליפים נכנס ליוטיוב - העידן שבו עורכים מוזיקליים קובעים לנו את הטעם האישי הוא נחלת העבר (לידיעת מפקדי גלגלצ). ובכל זאת, פרידה מ-MTV היא פרידה מעידן שלא יחזור יותר. יש דברים שפחות נתגעגע אליהם, אבל ההבנה שאף ערוץ טלוויזיה לא יפתח לנירוונה הבאה את האולפן וייתן לה לערוך הלוויה לעצמה היא סיבה מספיק טובה כדי להזיל דמעה. כי אף אלגוריתם לא יוכל לשחזר את הרגע שבו ישבת מול מסך מרצד, לחצת על "רקורד" - והתאהבת.