1. "על מדים" (Boots, נטפליקס)
לפעמים יחסי ציבור מגיעים מהמקום הכי פחות צפוי. כמו למשל דובר הפנטגון, קינגסלי ווילסון, שקרא לאחרונה ל"על מדים" - דרמת ההתבגרות החדשה של נטפליקס - "אשפה פרוגרסיבית". עוד רגע אגיע לסיבות שגרמו לדובר הפנטגון, וכנראה גם לרבים אחרים בממשל האמריקאי, לשנוא כל כך את הסדרה הזאת, אבל שווה לדבר קודם על מה שקרה מיד אחרי. נתוני הצפייה בסדרה הוכפלו, ולמרות שאין בין שחקניה שמות גדולים במיוחד והיא לא זכתה לקידום אגרסיבי, "על מדים" היא כיום הסדרה השנייה הכי נצפית בנטפליקס - מיד אחרי "מפלצת: סיפורו של אד גין" המדוברת והפרובוקטיבית. אם כך מתכננים בממשל טראמפ להרחיק אנשים מ'אג'נדות פרוגרסיביות', כנראה שהם צריכים לשקול את דרכם מחדש.
אם נשים פוליטיקה בצד, "על מדים", המבוססת על ספרו האוטוביוגרפי של גרג קופ ווייט "הנחת הוורוד", מביאה את סיפורו של קמרון קופ (מיילס הייזר, "13 סיבות"), צעיר הומו שבשנות התשעים מוצא את עצמו מתגייס לחיל הנחתים בתקווה לשנות את חייו העלובים למדי, ומוכר לעצמו שהשירות הצבאי שלו יתרום ל"חירות ולאמריקה" (אמירה שנשמעת סתומה בכוונה). קופ, כמו צעירים רבים בגילו, עדיין נמצא בארון; היחיד שיודע עליו הוא חברו הטוב ביותר ריי (ליאם או), שמזמין אותו להצטרף אליו לנחתים במסגרת מבצע "חבר מביא חבר", שמבטיח למצטרפים שיעבירו את השירות ביחד כדי להעלות מוטיבציה.
סדרות שמגחיכות את הצבא על התנהלותו חסרת ההיגיון והגבריות הרעילה ששולטת בו הן לא דבר חדש. גם לא סדרות התבגרות על צעירים שלומדים לקבל את עצמם למרות השונות שלהם ואף לצאת מנצחים. ובכל זאת, "על מדים" מצליחה להיות מרעננת, כיפית ואפילו מרגשת לעתים.
סדרות שמגחיכות את הצבא על התנהלותו חסרת ההיגיון והגבריות הרעילה ששולטת בו הן לא דבר חדש. גם לא סדרות התבגרות על צעירים שלומדים לקבל את עצמם למרות השונות שלהם ואף לצאת מנצחים. ובכל זאת, "על מדים" מצליחה להיות מרעננת, כיפית ואפילו מרגשת לעתים.
קמרון קופ הוא לא דמות גאה פורצת דרך - בסופו של דבר הוא צעיר גיי שכבר עבר את שלב הלבטים ובטוח במיניותו, אבל עדיין רוצה לרצות את החברה הסטרייטית סביבו. את הצד היותר מוחצן ודרמטי בו אנחנו מקבלים בדמות אישיות כפולה/מלאך שומר/דיווה קטנה על הכתף שאיתה הוא מדבר - אולי קצת יותר מדי - ומלגלג יחד איתה על הסביבה והאנשים המטופשים סביבו.
בכלל, למרות שיוצר הסדרה, אנדי פארקר, מקפיד להציג תופעות פסולות הקיימות בצבא כמו גזענות, התעללות בחלשים והתעלמות מסימני מצוקה, "על מדים" לא עושה שירות רע לצבא האמריקאי. בטוח שלא בסביבה הנוכחית, שבה שר ההגנה או המלחמה פיטר הגסת' מקפיד לפזר אמירות חסרות רגישות כלפי כל אוכלוסיית מיעוט על בסיס כמעט יומי.
מלבד הייזר ואו, שעושים עבודה מצוינת בתפקידים הראשיים ומתגלים כשחקנים קומיים מצוינים, יש כאן גם תצוגות משחק נהדרות בכל תפקידי המשנה, כולל ורה פרמיגה ("בייטס מוטל") הנהדרת בתור ברברה, אמו האגוצנטרית והקצת מתעללת של קופ. כמו בלא מעט סדרות אחרות מהתקופה האחרונה ("תיקון מידות", למשל), גם "על מדים" משתמשת בשפע להיטי פופ ורוק משנות השמונים והתשעים כדי להכניס את הצופים בה לאווירה. אז אם אתם חובבים של להקות כמו ווילסון פיליפס, הגו-גו'ז והטוקינג הדז - צפויה לכם צפייה נעימה במיוחד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "מוריד הגשם" (The Rainmaker, yes)
שתי תובנות עולות מהצפייה בפרקים הראשונים של "מוריד הגשם", הדרמה המשפטית החדשה המבוססת על ספרו המצליח של ג'ון גרישם ("הפירמה", "תיק שקנאי" ועוד). הראשונה: כנראה הוליווד מיצתה סופית את כל הרעיונות הטובים לסדרות חדשות. אחרת, באמת קשה להבין מי החליט להשקיע דווקא בעיבוד נוסף לסיפור מוכר כל כך. השנייה: כנראה קל מאוד לעשות סדרות כמו "מוריד הגשם" - כאלה שמתרחשות בעיקר בין מסדרונות בתי המשפט לחדרי הישיבות הבלתי נגמרים, עם קאסט אטרקטיבי ברובו, שעושה עבודה טובה, אבל לא טובה מדי. באמת, אם תספרו לי שאף בן אנוש לא היה מעורב בהפקת הסדרה הזאת - אני אאמין לכם.
אחרי שסיימתי לקטר על הוליווד, בואו נדבר רגע על הסדרה עצמה. הסדרה החדשה בת עשרת הפרקים עושה רק שינויים קלים בסיפור, שכבר הפך בעבר לסרט מצליח בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובם של מאט דיימון, דני דה ויטו וג'ון ווייט.
רודי ביילור (מיילו קאלהאן, "יריבים") הוא עורך דין צעיר ומבריק שזה עתה סיים את לימודיו והתקבל לעבודה במשרד יוקרתי. ויכוח מהותי עם הבוס שלו (ג'ון סלאטרי, "מד מן") כבר בתחילת הדרך מוביל לפיטוריו, והוא נאלץ למצוא עבודה חדשה במשרד קטן לתביעות נזיקין, כל כך קטן עד שהוא פועל מתוך מה שהיה פעם מסעדה. התיק הראשון שהוא מטפל בו עוסק באם שבנה, שהיה מכור לאופיואידים, נפטר בבית החולים לאחר טיפול רשלני. רודי, שמוצג כבר מהרגע הראשון כאידיאליסט, שמח לייצג אותה כנגד כל הסיכויים - אך השמחה מתערערת כשהוא מגלה שבת זוגו, שרה (מדיסון איסמן), שותפה זוטרה במשרד שממנו פוטר, היא זו שתעמוד מולו ותייצג את בית החולים.
"מוריד הגשם" אינה סדרה רעה, אבל היא בעיקר מאוד לא זכירה. יש בה שוב את אותם מאבקים בין-דוריים בין עורכי דין ותיקים וציניים לבין "פרחי" עריכת דין נאיביים כמו רודי, כמו שראינו בערך בכל סדרה שיצאה מתחת ידיו של דייוויד אי קלי.
מה שמציל אותה משכחה מוחלטת הן דווקא עלילות המשנה, ובראשן זו שעוסקת באח בבית החולים (דן פוגלר) המואשם בניסיון להצית את בית אמו ולהרוג אותה, ולוקחות את הסדרה לכיוונים קצת יותר אפלים ומחוספסים. בסופו של דבר, אם אתם מחפשים סדרה שאפשר לצפות בה בלי להרגיש אשמה אם ניקרתם מול המסך - כנראה מצאתם.
3. "הזומבים של מארוול" (Marvel Zombies, דיסני פלוס)
כבר על הנייר, "הזומבים של מארוול" לא מתיימרת להיות סדרה לכל אחד, אבל הבאזז ההולך וגדל סביבה (יש הטוענים שמדובר בתוצר הטוב ביותר של מארוול מזה שנים) והחיבה שלי לסדרות אחרות ביקום, הובילו אותי לצפות במיני-סדרה בת ארבעה פרקים בדיסני פלוס ואפילו ליהנות מזה. ש לציין שלמרות שראיתי את מרבית הסרטים והסדרות בו, אני לא מחשיב את עצמי כמי שנמנה עם הגרופים האמיתיים של מארוול. לשם כך נדרש ידע עמוק ומקיף, שכולל גם היכרות עם חוברות הקומיקס, ומצריך לדעתי לכל הפחות תואר ראשון.
עלילת הסדרה, כפי שניתן להבין משמה, עוסקת בזומבים. אם לדייק, מדובר ביקום מקביל לזה המרכזי (616 מספרו) בו נגיף של זומבים משמיד את האנושות, כולל את גיבורי העל האהובים שאנחנו מכירים היטב מסדרת "הנוקמים". ההצגה הטלוויזיונית הראשונה של הרעיון הזה הופיעה בסדרת האנתולוגיה "מה אם…?", שעוסקת באירועים משמעותיים מהיקום של מארוול ומראה מה היה קורה אם משהו בהם היה משתנה. למעשה אפשר להתייחס לפרק החמישי בעונה הראשונה, "מה אם… זומבים?", כפרק שממנו שווה להתחיל את הצפייה בסדרה.
"מארוול זומבים" מובלת על ידי טריו של גיבורות נשיות: בראשן מיס מארוול קמלה קאן (אימן ולאני), איירון הארט (דומיניק ת'ורן) וקייט בישופ (היילי סטיינפלד) - שמנסות להציל את העולם תוך כדי היותן צעירות, מגניבות ושנונות. כבר בתחילת הפרק הראשון, בעודן נמלטות מגרסת הזומבי של הוקאיי, הן מוצאות פריט שיכול להציל את העולם. אבל ברור לנו שזה לא הולך להיות קל כל כך. מי שדולקת בעקבותיהן היא וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) - המכשפה הגדולה מכולן, שכאן, בגרסתה הזומבית, מנהיגה את צבא המתים.
במהלך הבריחה שלהן, הן פוגשות שלל דמויות מהיקום המאוד מורחב של מארוול, כולל אנטמן, ספיידרמן, קפטן אמריקה ואפילו בלייד - בסוג של הצצה ראשונה לדמות שהולכת להצטרף ליקום הקולנועי של מארוול מתישהו בשנה הבאה.
למעריצי מארוול קטנים כמוני, "הזומבים של מארוול" היא בעיקר מופע של אנימציה כיפי במיוחד שמרגיש כמו צלילה לתוך חוברת קומיקס. הסדרה מותחת עד לקצה את ממדי ההרס והבלגן, ומציגה סצנות שאפילו תקציבי הענק של דיסני לא הצליחו לעשות בגרסאות הלייב אקשן. ובכל זאת, עם ארבעה פרקים בלבד ועלילה שמצריכה היכרות עם כל כך דמויות שונות, קשה להמליץ עליה לצופים חדשים, בניגוד, למשל ל"וונדהויז'ן", שהצליחה להגיד גם משהו על מאחורי הקלעים של הטלוויזיה והפחד שלנו משכחה.