כל עונה של "מפלצת", סדרת האנתולוגיה שיזם ראיין מרפי בשביל נטפליקס ומתמקדת ברוצחים ידועים לשמצה, הפכה לתופעת תרבות משפיעה. העונה הראשונה, שהתמקדה בג'פרי דאהמר, זיכתה את הרוצח הסדרתי בגל של מעשי הערצה מחרידים ועררה את זעם משפחות הקורבנות. העונה השנייה, שחזרה לסיפורם של אריק ולייל מננדז שרצחו את שני הוריהם, העניקה רוח גבית לבקשת האחים לשחרור מוקדם, שנבלמה רק בוועדת השחרורים. העונה השלישית שעלתה עכשיו, "מפלצת: סיפורו של אד גיין", מבקשת אפילו להעלות את הרף של שתי קודמותיה: אלים יותר, מזעזע יותר, וגם יומרני יותר.
המעשים של אד גיין, "הקצב מפליינפילד" שפעל בוויסקונסין בעיקר בשנות ה-50, מזעזעים גם בעידן שנדמה שראינו כבר הכול: לצד רצח של שתי נשים מבוגרות, הוא נהג להוציא גופות של נשים נוספות מקברן ולחלל אותן בשלל צורות, ממין ועד פשיטת עורות, שמהם הכין רהיטים וחליפות-גוף נשיות שאליהן נהנה להיכנס. זאת, ככל הנראה בהשפעה של הזיות שנגרמו מהסכיזופרניה ממנה סבל. כשהתגלו פשעיו, הוחלט כי הוא לא כשיר לעמוד למשפט ונשלח למוסד פסיכיאטרי שבו סיים את חייו בגיל מבוגר.
מעשיו הביזאריים הפכו את גיין לדמות פולחנית ביותר ממובן אחד. רוצחים סדרתיים שהגיעו אחריו הושפעו ממנו והפכו אותו למודל להערצה, אבל לא רק הם: גם התרבות הפופולרית פיתחה אובססיה כלפיו. הוא נחשב להשראה המרכזית מאחורי כמה מהדמויות האיקוניות ביותר בתולדות סרטי האימה, בהם נורמן בייטס מהסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, "פני עור" מהסרט "המנסרים מטקסס" ובאפאלו ביל מהסרט "שתיקת הכבשים". במידה מסוימת, אד גיין הוא הארכיטיפ של הרוצח הסדרתי בדמיון האמריקני, ולא במקרה אחת הדמויות בסדרה אומרת לו שהוא "הרוצח הכי נודע לשמצה מאז ג'ק המרטש".
לכן, יוצרי העונה הנוכחית, השואוראנר איאן ברנן והבמאי מקס וינקלר, ביקשו ליצור כאן סדרה שמספרת יותר מאשר כרוניקה של אכזריות, אלא משל עמוק יותר על הדחקה של מיניות (לפי הסדרה, גיין גדל בצל אם מסרסת, ונהג ללבוש בסתר בגדי נשים); מקורות המשיכה לאלימות קיצונית והקשר שלה לדה-הומניזציה; והאופן שבו כל זה מרתק את אמריקה המודרנית. האם היא מצליחה בכך? זו כבר שאלה אחרת. לא פעם המשל נבוב והביקורת התרבותית צבועה, וגם ככה הכול טובע בים של דימויים מחלחלים.
הדבר קשור קודם כל בדמות הראשית, שמגולמת בידי צ'ארלי האנם ("ילדי האנרכיה", "קינג ארתור: אגדת החרב"). גם ללא קשר למעשיה זו דמות בלתי נסבלת, ספק מטומטמת, שקשה להבין ולעקוב אחריה, ונראה שהיא משמעותית פחות מעניינת מהמיתולוגיה סביבה. הציר שעליו נשענים הפרקים הראשונים בסדרה הוא הקשר בינו ובין אמו הפוריטנית המתעללת-רגשית (לורי מטקאלף, "רוזאן", "ליידי בירד") בחייה ובמותה, אלא שגם אם תצוגות המשחק לא-רעות, תיאור מערכת היחסים הטלוויזיונית הזאת מייגע וחוזר על עצמו. כך גם בנוגע לדמותה של אדליין ווטקינס (סוזנה סון, "איידול"), ספק חברה קרובה-ספק בת זוג-ספק שותפה לפשע, שחלקה המשונה בסיפור נופח בסדרה מעבר לכל פרופורציה ולמעשה מומצא כמעט לחלוטין.
זאת בעיה מהותית נוספת של "מפלצת: סיפורו של אד גיין". היא נוטלת לעצמה חירויות אדירות בשכתוב הסיפור, מייחסת לגיין ולדמויות נוספות שלל סיפורים, מעשים, קשרים וקורבנות שלא היו ולא נבראו. לעתים, היא עושה זאת בכיוון ההפוך, כלומר: על בסיס הסרטים שנעשו בהשראת דמותו, כאילו הדברים בלתי נפרדים. אישית, מצאתי את עצמי לאורך הצפייה מגגל שוב ושוב "האם אד גיין עשה כך וכך" או דמות אחרת, רק כדי לגלות שהתשובה היא כמעט תמיד לא. כך, בהפוך על הפוך, בעוד הסדרה מותחת ביקורת על המיתולוגיה סביב גיין, היא בוראת סביבו מיתולוגיה חדשה.
כעיקרון, הבחירה של הסדרה לעסוק ב"מורשת" של גיין היא דווקא בין נקודות החוזקה שלה, וזו שמאפשרת לה להתעלות מעל לרגעי הבינוניות והסנאף - שאיך לומר, יש הרבה מהם והם בהחלט מחליאים. במידה מסוימת, זו דרך להרהר לא רק על האופי החקייני של פשעים אלימים, על טריגרים וויזואליים, על מקורות המשיכה לפשע אמיתי ועל תולדות סרטי האימה, אלא גם על האופן שבו אלו מבטאים את נשמתה של אמריקה בעידן המודרני ואת האופן שבו היא זועזעה מזוועות פשעי המלחמה של המאה ה-20, מהשואה ועד וייטנאם.
לפרקים זה משכנע ומעניין, לפרקים דל, ולפרקים הדיון המטא-קולנועי-טלוויזיוני המנומס הזה נראה חלול לגמרי ואף צבוע. בעוד הסדרה, בעיקר בסצנות שבהן מתוארת מין פרודיה על היצ'קוק, מתנשאת על הקהל הצמא לדם ומחפש זוועות, היא מספקת לו בדיוק את אותו הדבר וגרוע מכך: מתענגת על הזוועה, האכזריות והרצח במלוא הנימה ומתפלשת בהן.
הדוגמה המובהקת ביותר היא העיסוק הבוטה, באופן כמעט חסר תקדים בטלוויזיה מסחרית, בדמותה של אילזה קוך, פושעת נאצית אכזרית ומתעללת שכונתה "הכלבה מבוכנוולד", ונודעה כמי שבדומה לגיין נהגה לפשוט עורות של אסירים יהודים במחנות הריכוז ולהכין מהם אהילים ומנורות. קוך, מהנשים הגרמניות הבודדות שנשפטו כפושעות מלחמה, "כיכבה" בעלילות קומיקס ורומנים בשנות ה-50 בסגנון הסטאלגים עם שפע תיאורי זוועה, וכך, על פי הנטען, התוודע אליה גיין שכביכול ביצע את פשעיו בהשראתה. הסדרה "מחיה" את קוך (ויקי קרייפס, "חוטים נסתרים") ואת פשעיה, ומעניקה להם ביטוי גרפי במיוחד, חלקם בדמיונו הקודח של גיין וחלקם לא, באקט שאין איך לתאר אותו מלבד פורנוגרפיה של השואה.
והנה, אם לא הזדעזעתם מספיק מדימויים כמו חליפות הגוף עם הפנים המחוררות, מהכיסאות התפורים והניצול המיני של גופות, קיבלתם עוד סיבה לרצות להקיא.