אחד גדל בראשון לציון והשני בדנבר ובקליפורניה; האחד גדל כיהודי והשני כנוצרי אדוק; לאחד קוראים רם ולשני קוראים ריאן; וביחד הם מהווים את אחד מן הצמדים הכי מצליחים בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות. מדובר במפיק הישראלי-אמריקאי רם ברגמן ובשותפו הקבוע, התסריטאי-במאי ריאן ג'ונסון. הם פרצו לפני כעשרים שנה עם "בריק", שהיה להיט אינדי מוערך. אחרי הכישלון השאפתני של "האחים בלום" הם חזרו בגדול בתחילת העשור עם "לופר" בכיכובו של ברוס וויליס, מן הסרטים האמריקאים האחרונים שהיו גם מקוריים וגם מצליחים. ההצלחה הזו נתנה להם את המפתחות לסדרת "מלחמת הכוכבים" וב-2019 הם הפתיעו עם מותג שיצרו בעצמם, אם כי בהשראת אגתה כריסטי - סדרת סרטי המתח הקומיים "רצח כתוב היטב", עם דניאל קרייג בדמותו של בלש סטייל הרקול פוארו.
"רצח כתוב היטב" היה שובר קופות אדיר, מה שהוביל את נטפליקס לרכוש את המותג, ואפשרו לו לשמור על הפורמט של תקציבים גבוהים, ערכי הפקה מרהיבים ואנסמבל עטור כוכבים. כך היה בפרק השני "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" וכך גם בפרק השלישי, "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת". הוא עלה בסוף השבוע לסיבוב של שבועיים באולמות, ובסוף השבוע הבא יתמקם בשירות הסטרימינג, ומן הסתם יכבוש את צמרת טבלאות הצפייה.
כמו כמה מן היצירות הבולטות של העת האחרונה, בראשן "קרב רודף קרב", "אדינגטון" ו"שעת הנעלמים", נראה כי הפרק השלישי של "רצח כתוב היטב" מבקש להתייחס לרגע הנוכחי ובעיקר למי שמכתיב אותו, טראמפ כמובן. העלילה עוסקת בכומר פופוליסט וכריזמטי, שבגילומו של ג'וש ברולין לא קשה להבין למי הוא משמש אלגוריה, ובלהקת החסידים השוטים שלו. מי שמשבשים את ההרמוניה הם כומר צעיר ומחוספס, בגילומו של ג'וש אוקונור, שמאז "מתחרים" רואים אותו בכל מקום, וכמובן גם תעלומת רצח, אותה חוקר מיודענו הבלש. "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" הוא הפרק הכי שאפתני בסדרה, שתמיד התאפיינה ברמה גבוהה של כתיבה ועשייה.
"מבחינתי, החלק הכי מסובך בעבודה הוא הכתיבה. העשייה עצמה היא כיף - הכתיבה קשה", אומר ג'ונסון בריאיון זום משותף עם ברגמן לרגל עליית הסרט אצלנו. "מה שהיה מסובך זו לא תעלומת הרצח המפותלת, אלא העובדה שהסרט עוסק באמונה - נושא שהוא מאוד אישי בשבילי, ויש לי רגשות מסובכים לגביו. היה מסובך לאזן בין דיון רציני בנושאים האלה, ותעלומת רצח גדולה ומבדרת. לא ידעתי אם זה יעבוד. לשמחתי, רם הופך את החיים שלי לקלים, ואיתו הכל פשוט ואפקטיבי".
אם אפשר לשאול, למה אמונה היא נושא כל כך אישי מבחינתך?
ג'ונסון: "הייתי מאוד מאוד נוצרי עד תחילת שנות העשרים לחיי. לא קתולי כמו הכומר בסרט, אלא אוונגליסטי. בכל מקרה, אני כבר לא אדם מאמין. בחרתי להציב כומר במרכז העלילה כדי לאמץ מחדש את נקודת המבט של אדם שמאמין. הייתי כמו שחקן שנכנס לדמות. ידעתי שאני הולך לחקור דברים שלא אהבתי לגבי החוויה בכנסייה, והבנתי שחשוב לעשות את זה מנקודת המבט של מישהו שחי מבפנים. כך גם יכולתי להציג תמונה מאוזנת יותר, שכוללת היבטים חיוביים יותר של החיים כאדם מאמין".
הייתי אומר שזה סרט פרו-אמונה אבל נגד פנאטיות ופופוליזם, של הדת המאורגנת ובכלל.
ג'ונסון: "אני מסכים. פנאטיות זה משהו מאוד ספציפי שהיה חלק מהחוויה של לגדול אוונגליסט בשנות השמונים, אבל זה תקף להרבה דברים - לא רק לדת, אלא גם לפוליטיקה. זה הרעיון הזה של 'זה אנחנו מול הם', הרעיון שצריך לבנות חומה ולבנות מבצר, כי הם באים אלינו לכלותנו. אלה רעיונות שמנוגדים לנצרות. הרי ישו לימד אותנו לאהוב את האויב שלנו ולשרת את העולם ולהיות אדם טוב יותר. רציתי לדבר על המתח הזה, בין העקרונות הטהורים של הנצרות והמקום שאליו מנהיגים מסוימים לוקחים אותם".
אנחנו פה שני יהודים בחלון הזום הזה, ואני מרשה לעצמי לומר שאפשר לעשות עיבוד מחודש לסרט שבו הכומר הפופוליסט הוא רבי.
ברגמן: "אני מסכים לחלוטין, זה יכול להיות על רבי. זה יכול להיות על יהדות או על כל דת אחרת לצורך העניין".
מי משחק בסרט? מי לא. הזכרנו כבר את דניאל קרייג כבלש, את ג'וש ברולין ("שעת הנעלמים") בתור הכומר הוותיק וג'וש או'קונור בתור הכומר הצעיר. הצוות כולל עוד כמה שמות שבשנים האחרונות רואים אותם בכל מקום - אנדרו סקוט ("פליבג"), קיילי ספייני ("פרסיליה"), וגם ג'רמי רנר, גלן קלוז, מילה קוניס ואחרים.
"לא היו קרבות אגו או משהו כזה. אני באמת מאמין כי ברגע שמתחילים לצלם, אין שום חשיבות לשאלה עד כמה שחקן מסוים מפורסם או לא. בזמן של עבודה אינטנסיבית, קשה לזכור אם מישהו כוכב או לא", אומר ג'ונסון. "זה סרט אנסמבל במהותו, אז אם מישהו מסכים להשתתף בו, זה כי הוא רוצה להיות בלהקה. זה כמו להצטרף לקבוצת תיאטרון. אף אחד לא בא לסרט כזה כדי להיות כוכב במופע סולו, אלא כדי לעבוד בצוות".
ספייני מגלמת את אחת החסידות של הכומר הכריזמטי - צ'לנית הסובלת מכאבים כרוניים המקשים עליה לנגן ולחיות בכלל. "היא מייצגת את החלק בי שזקוק לאמונה - זה צורך כמעט פיזי, שתהיה בך אמונה ושתוכל להגדיר איזושהי תמונה גדולה שנותנת משמעות להכל. זה משהו שאני יכול להזדהות איתו", מסביר ג'ונסון. "רציתי לגלם את הצורך הזה במישהי שסובלת מכאבים פיזיים כדי שהוא יהיה מוחשי ככל האפשר. זו מישהי שמחפשת שחרור מהכאב הפיזי היומיומי. הכאב גוזל ממנה את הייעוד שלה - הנגינה. אני נהנה לעקוב אחרי נגני ונגניות צ'לו באינסטגרם. אני אוהב לראות אותם מנגנים בכלי הזה שדורש מגע פיזי מלא. הנגינה בו היא כמו ריקוד. קיילי למדה לנגן בצ'לו לצורך הריקוד".
האם ג'וש או'קונור למד להיות כומר?
ג'ונסון: "אני עצמי לא קתולי, אבל הדודים שלי שאני מאוד קרוב אליהם קתולים. הם חיברו אותו לכומר שלהם, שהפך למעין יועץ טכני של הסרט וניהל עם ג'וש שיחות זום ארוכות. הם דיברו על מה זה להיות כומר היום ועל אמונה. אז זה לא שהוא ישב והתאמן כמו קיילי, אבל ג'וש לקח את זה מאוד ברצינות".
ריאן, אתה גדלת כנוצרי ורם גדל כיהודי. אתה חושב שהרקע השונה שלכם מוביל לאיזושהי סינרגיה? בכלל, הרקע משנה משהו?
ברגמן: "אני לא יודע אם זה נקודתית הרקע, אבל אני מהגר באמריקה, ואני חושב שמהגרים תמיד רעבים יותר. הם חושבים מחוץ לקופסה, כי אין להם ברירה. הם לא יכולים ללכת על בטוח".
ריאן, תוכל להאיר את עיניהם של הקהל בישראל שגאה ברם ובהצלחה שלו, ולהסביר מה הופך אותו למפיק כל כך טוב?
ג'ונסון: "בשמחה אביך אותו במחמאות. אני יותר מאשר בר מזל שמצאתי אותו. לא הייתי עושה סרטים אילולא רם. אני מכיר הרבה אנשים שהתחילו באותה נקודת זמן כמוני, אבל לא היה להם את רם, ולכן הם לא הגשימו את עצמם באותה מידה. יש לרם את היכולת הפלאית לדעת איך לגרום לדברים לקרות, ובו בזמן להיות אמן אמיתי. הוא תמיד חושב אך ורק על העבודה, איך לשרת אותה ואיך ליצור את הדבר הכי טוב. אני בוטח בו לגמרי. כולם תמיד מדברים על במאים ועל שחקנים, ולא מדברים מספיק על מפיקים".
חשבתם שסדרת "רצח כתוב היטב" תהפוך לכזו מפלצת?
ברגמן: "ממש לא. עשינו את הסרט הראשון אחרי 'מלחמת הכוכבים' וחשבנו שננצל את המומנטום כדי לפעול בז'אנר שאנחנו ממש אוהבים, אבל רוב האנשים רואים כמיושן ומאובק. אמרנו לעצמנו שננסה, ואז נראה אם זה מצליח. חשבנו שרק קהל בוגר ילך לראות את הסרט, אבל כשהתחלנו לשמוע שגם ילדים באים לאולמות, הבנו ש'רצח כתוב היטב' נהיה משהו גדול. יש לי שני ילדים, אז אני יודע שילדים כבר לא הולכים לסרטים, אבל הם והחברים שלהם כן חיכו בקוצר רוח לסרט הזה".
ריאן, אתה כמובן לא זוכר, אבל דיברנו לפני 16 שנה, בעכבר העיר עליו השלום, לכבוד צאת "האחים בלום". אמרת לי אז משהו שלא אשכח - שמדי לילה היית צופה ב'שמונה וחצי' של פליני. הסברת כך: "אמרתי לעצמי שזאת תהיה תרפיה חיובית. הרי מה עושה במאי בזמן העבודה על סרטו? מסתכל מדי יום במוניטור קטן ומביט בשברירי קטעים שעדיין לא מתחברים לשום דבר. כשחיים ונושמים כזאת לוגיסטיקה מעצבנת ורזולוציה נמוכה, קל לשכוח את התוצאה הסופית שמחכה לך בסוף הדרך. לפיכך אני ממליץ לכל במאי להרגיע את עצמו מדי ערב מול סרטים שהוא אוהב ולהיזכר במה שהוא עומד לקצור בהמשך הדרך". מה שרציתי לשאול - אתה עדיין עושה את זה?
ג'ונסון: "וואו, ממש מגניב שאתה זוכר שאמרתי את זה. כן, אני עדיין עושה משהו דומה. אני חוזר למלון או מה שזה לא יהיה, ומסתכל בסרטים קלאסיים. אני לא צופה בהם בשלמותם, אבל אני צופה בחלקים מהם. אני לומד אותם או לומד מהם, אבל אני מקבל השראה, ונזכר שהנגרות על הסט הולכת להיתרגם למשהו יפה".
בשבוע האחרון כל מיני אנשים ביקשו ממני המלצות צפייה לסרט קלאסי לכל המשפחה שאפשר לראות ביחד בחג ההודיה. יש לך המלצה?
ג'ונסון: "אני חושב ש'מוות על הנילוס' עם פיטר יוסטינוב מ-1978. זה העיבוד הכי טוב לאגת'ה כריסטי. תעלומה נהדרת, שחקנים נהדרים, וצפייה כיפית לקהל רחב".
מכל העיבודים לאגת'ה כריסטי, אני הכי זוכר את "The Mirror Crack'd". זה הפחיד לי את הצורה כילד.
ג'ונסון: "כן, וואו, זה סרט אפל מאוד. הוא ממחיש שכריסטי ניסתה כיוונים שונים".
ריאן, אתה כבר מדבר קצת עברית אחרי כל הזמן איכות עם רם?
ברגמן: "הוא לא יודע וטוב שכך, כי ככה אני יכול לדבר עליו בלי שיבין".