הסרט הזה בנטפליקס מפתיע ומפעים. יש מצב שהוא ישנה לכם את החיים

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? ואם אדם עובר את ימיו בלי להותיר זכר, האם הוא באמת חי את חייו? את השאלות האלה שואל "חלומות רכבת", שעלה לאחרונה בנטפליקס. מה שבטוח, הסרט הזה כבר הותיר חותם משמעותי - הוא זוכה לביקורות מהללות מקיר לקיר, שמכתירות אותו כאחד הסרטים הטובים של השנה. הוא גם צפוי לככב בעונת הפרסים ולקבל שלל מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות המשמעותיות ביותר. הבמאי שלו, קלינט בנטלי, הפך מיידית משם אלמוני למדי לאחד הקולנוענים המדוברים בהוליווד - כזה שכנראה עוד נשמע עליו הרבה. הכל טוב ויפה, רק חבל שברוח הימים, יצירה כה מרשימה ויזואלית הסתפקה בסיבוב קצר במספר מועט של אולמות ואז דילגה ישירות למסך הקטן, שם רוב העולם יצפה בה, אם בכלל. מצד אחר, עלילת הדרמה העגומה הזו מוכיחה לנו שיש בחיים טרגדיות גדולות בהרבה.

בהתבסס על הנובלה המוערכת של דניס ג'ונסון, הסרט עוקב אחר חייו של חוטב עצים מאיידהו במשך שמונים שנה - משלהי המאה ה-19, ועד שלהי שנות השישים של המאה הקודמת. נכון, זה לא נשמע כמו משהו שבדרך כלל רואים בנטפליקס, אבל ככה זה: מדי פעם שירות הסטרימינג משתעשע באיכות, בשביל קצת יח"צ חיובי והכבוד של לקבל מועמדויות לאוסקרים.

גיבורנו, בגילומו של ג'ואל אדגרטון המצוין, מתגלה כאדם מחוספס ומהורהר, שהחיים בוחנים את קשיחותו ונותנים לנו סיבות רבות להרהר. בשעה שהוא מנסה לבנות לאמריקה ולעצמו חיים חדשים, המוות אורב לו בכל פינה ופוקד את הסובבים אותו. לעתים זה קורה בצורה רנדומלית - למשל תאונות עבודה בהם עצים נופלים על חוטבים אחרים, או שריפה שמובילה לאסון גדול במיוחד מבחינתו. לעתים ההרג הוא מעשה ידי אדם - למשל כשהוא צופה בחוסר אונים ברציחתם של מהגרים סינים על רקע גזעני.

כמו להיטים אמריקאים רבים מן העת האחרונה, בראשם "קרב רודף קרב" ו"חוטאים", גם "חלומות רכבת" עוסק בגזענות ובצורה שהיא מושרשת עמוקות בחברה האמריקאית. עם זאת, יש לציין כי מעבר לכך זה מסוג הסרטים האמריקאים הנדירים שיכולים למצוא חן בעיני קהל רפובליקאי, בשל הצורה שהוא מפאר את חייו של אדם לבן מ"אמריקה האמיתית" - וכנראה שגם זה חלק מהסיבה שנטפליקס גילו בו עניין.

"חלומות רכבת" ייחודי בנוף של נטפליקס, אבל לא בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. קלינט בנטלי מתגלה כאן כממשיך דרכו של טרנס מאליק, שבסרטים כמו "שבילי הזעם" מ-1973 פיתח את הסגנון הקולנועי של סרטים אכזריים אך פיוטיים המתרחשים בלבה של האמריקנה, ואחר כך עשה זאת גם ב"עץ החיים" ובפנינים מוערכות אחרות. בין ממשיכי דרכו הרבים אפשר גם לציין את ג'ף ניקולס, שאדגרטון כיכב ב"לאבינג" שלו לפני עשור. בכל מקרה, כל זה לא נאמר כדי להפחית מערכו של "חלומות רכבת" אלא להפך. כי לומר על סרט שהוא מזכיר את "שבילי הזעם" ואת "עץ החיים" זו מחמאה אדירה.


בנטלי מיטיב ליישר קו עם מאליק, ומיטיב גם לעבד את הנובלה ולשמר את האיכויות הספרותיות שלה, הוא ממסגר את הסרט עם קריינות של וויל פאטון, מי שגם הקריא את גרסת השמע של הספר. אנחנו זוכים לחוות את העולם הפנימי של הגיבור גם דרך הדיאלוגים, שהם מעטים אך מהותיים. הוא מנהל אותם עם דמויות המשנה, בהן זוגתו בגילומה של פליסיטי ג'ונס וחוטב מבוגר יותר שכבר ראה ושמע הכל, בגילומו של וויליאם ה' מייסי. חלק מחילופי הדברים עוסקים בסוגיות ברומו של עולם וחלק בענייני דיומא, אך גם אלה מתגלים בסופו של דבר כפילוסופיים. הרי כפי שמוכיחה הקושיה שבה התחלנו את הטקסט הזה, גם שאלה פשוטה על עץ יכולה להיות הרהור על האין ועל היש.

בנטלי ושותפו, הצלם אדולפו ולוסו, מחיים את הטקסט הספרותי ובעבודה קולנועית מפעימה, משכילים להעניק לנו תחושה של זמן ומקום וממחישים את יופיו ואת עוצמתו של הטבע. הצילום ממעוף הציפור שבו הם משתמשים פעם אחר פעם ממחיש את המסלול שעובר הגיבור, שתוהה מהי תכלית היקום ומהי משמעות הקיום ומבין לאט-לאט שגם הוא, קטן ככל שיהיה, חלק מהתמונה הגדולה.

כיאה לממשיך דרכו של מאליק, בנטלי מתגלה כאן כהומניסט גדול. הוא מאמין באלוהים אך מאמין גם באדם, בכל יצור חי ובכל צמח. הרי כולנו בסופו של דבר חלק מן היקום - האדם, העצים שהוא חוטב, הנייר שעליו מדפיסים את הביקורות על הסרט הזה, וגם הדגים שיעטפו בסופו של דבר בנייר הזה. המוות אולי רנדומלי, אבל החיים לא. "חלומות רכבת" מיטיב לשכנע אותנו בכך, ורק שאלה אחת נותרת - מי יישארו כאן אחרונים, אנחנו או העצים.

"רצח כתוב היטב" יצא בסביבות התאריך הזה לפני שש שנים, והציג את דמותו של דניאל קרייג כבלש סטייל הרקול פוארו של אגאתה כריסטי. מאחורי המצלמה עמד התסריטאי-במאי ריאן ג'ונסון, ולהפקה היה אחראי שותפו הקבוע, המפיק הישראלי-האמריקאי רם ברגמן. בעקבות הפופולריות של המותחן השנון ועטור הכוכבים, נטפליקס רכשה את המותג. הפרק השני עלה לפני שנתיים והתגלה כמוצלח ומצליח עוד יותר מקודמו, ועכשיו מגיע הפרק השלישי - "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת". כרגיל, לפי המודל מאז שענקית הסטרימינג רכשה את סדרת הסרטים, הוא עולה לסיבוב קצר באקרנים לפני שיתיישב בנטפליקס בעוד שבוע - אל תחכו, שכן מדובר ביצירה קולנועית מרהיבה, ויש לראותה על המסך הגדול.

"רצח כתוב היטב: התעורר איש מת" הוא הסרט הכי שאפתני עד כה בסדרה, שתמיד התאפיינה ברמה גבוהה של כתיבה, משחק, הפקה ועשייה קולנועית. כמו כמה מן היצירות הבולטות של העת האחרונה, בראשן "קרב רודף קרב", "אדינגטון" ו"שעת הנעלמים", נראה שהוא מבקש להתייחס לרגע הנוכחי ובעיקר למי שמכתיב אותו, טראמפ כמובן. העלילה עוסקת בכומר פופוליסט וכריזמטי, שבגילומו של ג'וש ברולין לא קשה להבין למי הוא משמש אלגוריה, ובלהקת החסידים השוטים שלו. מי שמשבשים את ההרמוניה הם כומר צעיר ומחוספס, בגילומו של ג'וש אוקונור שמאז "מתחרים" רואים אותו בכל מקום, וכמובן גם תעלומת רצח, אותה חוקר מיודענו הבלש. הצוות כולל עוד כמה שמות מהסוג שצצים לאחרונה תחת כל עץ רענן, מאנדרו סקוט ועד קיילי ספייני וגם גלן קלוז, ג'רמי רנר, מילה קוניס ומי שתרצו.

הביקורות גומרות את ההלל על הסרט והוא אכן מסעיר, מרתק, עשוי לעילא ורלוונטי לאללה, וגם לישו ולמשה רבנו. על פני 140 דקות, "רצח כתוב היטב" החדש סוקר שלל סוגיות תיאולוגיות ופוליטיות ואפילו מזכיר את המילה ישראל פעם אחת. מיותר לציין שאפשר לעשות לו עיבוד מחודש שבו דמות של רבי קיצוני מחליפה את הכומר. עם ובלי קשר, הסרט צפוי לככב אצלנו בראש טבלאות הצפייה של נטפליקס בעוד שבועיים, אבל עד אז יש לכם הזדמנות לראות אותו במקום שאליו הוא נועד - המסך הגדול.

קצת מוזר להגיד את זה, אבל "זוטרופוליס 2" מתחרה ב"רצח כתוב היטב" על תואר הסרט השאפתני שלהזמן האחרון. גם הוא פוליטי, רחב יריעה ואסתטי - כיוון שמדובר באנימציה, אפשר אפילו לומר שמדובר בהישג גדול עוד יותר, תלוי מה נקודת המבט שלכם. בכל מקרה, הסרט עלה לאקרנים בשבוע שעבר בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת לעברית. הוא הפך כצפוי לשובר קופות עצום, וצפוי להישאר באולמות זמן רב.

בכל מקרה, גם כאן מדובר בהמשכון כמובן, והפעם של "זוטרופוליס", להיט האנימציה של דיסני שריסק שיאים קופתיים וביקורתיים. הוא הציג בפנינו אוטופיה זיאולוגית שבה חיות שונות חיות בהרמוניה בלי לטרוף ולרדוף, משהו שאנחנו בני האדם לא מסוגלים לעשות. שתי החיות שעמדו במרכזו הן שוטרת-ארנבת והשועל שהופך לשותפה המקצועי, ויחד הם מגלמים שני הפכים שהופכים לצמד חמד שלא ראינו חמוד ואפקטיבי ממנו מאז "נשק קטלני".

ב"זוטרופוליס 2" הם חוזרים כדי לפענח תעלומה המסבירה למה נפקד מקומם של הזוחלים מאוטופיית החיות. התוצאה היא הסרט הכי פרו-נחשים שראינו אי פעם. מעבר למסר הספציפי הזה, להיט האנימציה מבקש לנסח גם מסרים כללים יותר נגד גזענות והדרה, ובעיקר נגד הניסיונות להסית ולשסות, ולסמן גורמים מסוימים כמו אויבים. ממש כמו "רצח כתוב היטב", "מרשעת 2" ולמעשה כל סרט מהעת האחרונה, גם הוא יוצא נגד התנועה הפוליטית-חברתית-דתית שזוממת להפוך את אמריקה לסגורה יותר ופתוחה פחות.

האם המסר הזה ישכנע מישהו? לא בטוח, אבל אין ספק שהסרט יהיה שובר קופות עצום, ולו רק בגלל שהאנימציה בו כל כך מדהימה ומענגת שנותרתי פעור פה מולה. מה שכן, יש לומר כי לא פעם נראה שהוא פונה למבוגרים יותר מאשר לילדים - בגלל התסריט המסובך למדי שגם כולל כמה רגעים מבהילים, התייחסות לקלאסיקות כמו "הסנדק", המסרים המורכבים, ההקשרים הפוליטיים וגם דמות חדשה של ראש עיר שנראה כמו בן דוד של בוג'אק הורסמן. זה לא בדיוק מתאים לעוללים, אבל בכל זאת אם אתם הולכים איתם, החדשות הטובות הן ש"זוטרופוליס 2" קצר מ"מרשעת 2" בארבעים דקות - אורכו כשעה וארבעים.

"היא היתה אימא שלי" עולה אצלנו לאקרנים אחרי שרשם הצלחה קופתית נאה בצרפת, שם מכר מעל מיליון וחצי כרטיסים. גם אצלנו יש לו סיכוי להצליח, גם כי הוא יפה ומעורר השראה, וגם כי הוא יהודי עד מאוד, ויש בו יותר התייחסות לאמונה היהודית ולקדושים כמו הבאבא סאלי מאשר ברוב הסרטים הישראלים.

הסרט מבוסס על סיפור חייו של רולן פרז, עורך דין ואיש תקשורת צרפתי-יהודי מוכר, שהשתתף בכתיבת התסריט של "היה היתה אימא שלי". הוא נולד עם מוגבלות שמנעה ממנו לעמוד. הרופאים הרימו ידיים, אבל אימו סירבה לוותר ויצאה למאבק כדי שיוכל ללכת, ואז לרוץ - ואז לעוף ולהגיע לפסגות אותן כבש בסופו של דבר. בזמן שהיה מרותק לבית, רולאן הצעיר פיתח אובססיה לזמרת הצרפתייה סילבי ורטאן, שקולה עזר לו למצוא את הכוחות. אגב, כיום השניים בקשר קרוב, והיא גם מופיעה בסרט.

צוות השחקנים כולל שלל שמות בולטים בתעשייה הצרפתית, בראשם ליילה בקטי המוסלמית שמגלמת את האימא היהודייה - תזכורת שרב הדומה על השונה בינינו ובין בני דודנו. והנה הריאיון המלא שלנו עם רולן פרז, שמתגלה כחובב ישראל גדול.

סאגת "מרשעת" היא אחת התרמיות השיווקיות הגדולות של דורנו. ההחלטה לקחת את המיוזיקל הבימתי ולחלק אותו לשני פרקים קולנועיים מתגלה כלא יותר מתעלול כלכלי, חסר הצדקה אמנותית, כזה שנועד לגרום לנו להוציא פי שניים על פופקורן, חנייה וכל השאר, כולל כרטיס לסרט כמובן (ולמען הסר ספק - שילמתי על הכרטיס שלי בעצמי). בזמנו, לא חילקו את "חלף עם הרוח" לשניים, ואת "עשרת הדיברות", ארוך ככל שהיה, לא עצרו ב"כבד את אביך ואת אמך" ואז יצאו לפרסומות. כיום, אנחנו חיים בעידן של ציניות ותאוות בצע ללא גבולות.

במקום לעשות סרט אחד שיהיה טוב וחזק, עשו שניים. הראשון, "מרשעת 1" היה בעייתי ובכל זאת לא רע, עם שני נאמברים מוזיקליים אגדיים. למרבה הצער, המומנטום הולך לאיבוד ב"מרשעת 2", שמתגלה כנפילה. הנה הביקורת המלאה שלנו עליו.