זוכרים את הגרפים מימי הקורונה? תארו לעצמכם אם היו מפרסמים כאלה עכשיו כדי לעקוב אחר כמות הקרנפים ואומרי ה"הן" למיניהם, בטח בעולם התקשורת, התרבות והקולנוע. הגרף היה מרקיע שחקים. "כן", סרטו המדובר של נדב לפיד, עוסק באנשים האלה - ולא, הוא לא עושה להם הנחות.
אפשר היה לקרוא לסרט גם "ללקק ת'תות", כשם סרטו האגדי של אורי ברבש, שגם הוא עלה לכותרת השבוע. לפיד מציג כאן את סיפורם של מלחכי פנכה, במובן המילולי של המילה - בתחילה אנו רואים אותם מלקקים אוזניים, אחר כך גם נעליים. מה לא יעשו בשביל כסף?
לגיבור קוראים י', ממש כמו ב"הברך", סרטו הקודם של לפיד (ולפני כן לגיבורי סרטיו קראו יואב). מגלם אותו אריאל ברונז עתיר הכריזמה ועז המבע, שחקן ואמן שבמציאות מתריס שוב ושוב נגד השלטונות ומסתבך איתם, למשל בתקרית המפורסמת בה תקע את דגל ישראל בישבנו. כאן הוא מוזיקאי ג'אז שמוכר את גופו ואת נשמתו לעשירי הארץ, אותם הוא מבדר במסיבות ראוותניות הממשיכות להתנהל גם בחודשים שאחרי השבעה באוקטובר. הוא עושה זאת יחד עם זוגתו ואם בנו, אותה מגלמת אפרת דור, שהפילמוגרפיה שלה עד כה לא בדיוק הצביעה על כך שיום אחד תשחק בסרט של נדב לפיד, והנה כאן היא עושה עבודה מושלמת. עוד הוכחה שאין לשפוט את הקנקן אלא רק את מה שיש בתוכו.
י', כמו ג'ים קארי ב"יס מן", אומר כן למה שמציעים לו. הנטייה הזו מקבלת משמעות לאומית, כשפונה אליו אוליגרך ומציע לו לכתוב המנון חדש לישראל החדשה של אחרי השבעה באוקטובר - המנון של הניצחון המוחלט והנקמה המוחלטת. נחשו מה גיבורנו עונה לו? נכון! הוא מסכים לכתוב ולהלחין המנון קליט, אך גם פסיכוטי. אגב, שמעתי שלפיד עבר לגור בפריז - שמישהו יציע לו לבדוק את המילים של המרסייז. הוא יגלה שגם הן שותתות דם.
ההמנון ב"כן", למרבה הזוועה, מתבסס על שיר שארגון ימין קיצוני ישראלי אכן כתב וביצע על פי "שיר הרעות" של חיים גורי, לדאבון ליבה של משפחתו של המנוח. הוא כולל מילים כמו "על חוף עזה יורד ליל הסתיו - מטוסים מפגיזים הרס הרס - הנה צה"ל חוצה את הקו - לחסל את נושאי צלב הקרס". הכתיבה שלו מעמתת את י' עם הטראומה והפוסט-טראומה של השבעה באוקטובר, ובין השאר הוא נוסע דרומה אל זירת הפשע כדי לקבל השראה. הוא עושה זאת יחד עם האקסית שלו מהתיכון, מוזיקאית שמגדירה את עצמה כ"אכזבה הכי גדולה של החיים שלה" וכיום עובדת בשירות ההסברה הישראלית הבינלאומית, שיננה היטב את הכל בשש שפות, ותדע לתרגם את הזוועות של החמאס לפורטוגזית גם אם תעירו אותה באמצע הלילה. מגלמת אותה נעמה פרייס, זוגתו במציאות של הבמאי, וכאן לא תמים ההקשרים האישיים. י', אכול רגשות אשם על כך שהסכים למכור כך את נשמתו לשטן, מנהל דיאלוג פנימי עם אמו המנוחה שמתה מסרטן אלים לא מזמן - ממש כמו אמו של היוצר, הקולנוענית המוערכת ערה לפיד.
י', שמכיר את ערכיה ואת אמונותיה, יודע שהיא היתה מתביישת בו ובמילים שכתב. האימא הזו נמצאת בשמים, ומלווה את העלילה כמו כוכב הצפון - היא המצפן המוסרי שלה, בעולם שאיבד כל מידה של מוסר.
"כן" נמשך לא פחות משעתיים וחצי, מה שהופך אותו לאחד הסרטים הארוכים בתולדות הקולנוע הישראלי, והוא מנצל את הזמן כדי לעסוק בשלל נושאים - טראומה, נקמה, אשמה, והמחויבות שיש או לא לכל אחד למולדתו, לביתו, למשפחתו וכמובן גם לעצמו. זה הסרט העלילתי הארוך החמישי של לפיד, הישג יפה בפני עצמו בתעשייה שבה רוב הבמאים זוכים לעשות סרט פעם בעשור, אם בכלל.
הסרט עולה בארץ אחרי בכורה בפסטיבל קאן וכשהוא מככב במצעדי סיכום השנה של שלל כלי תקשורת מובילים. קל להגיד שזה רק בגלל שהבמאי מכר את סבתא שלו ומלכלך על ישראל בחו"ל, כך שהשיקולים הם פוליטיים. בדרך כלל מי שאומר את זה לא טרח לצפות בסרט. ברור שאף פעם אי אפשר להפריד את הדברים, אבל "כן" ממחיש שלפחות בכל הקשור למבע, לפיד ניצב בחוד החנית של הקולנוע האמנותי העולמי בימינו.
סביר להניח שאם לא היה נציג של הקולנוע הישראלי, שלמרבה הצער מוחרם רק מבית וגם מבחוץ, הבמאי היה זוכה להערכה גדולה עוד יותר. עבודת הבימוי כאן יצירתית, סוחפת, מקורית, וירטואוזית וגם עומדת באתגר הכי קשה בימינו - היא מצליחה לחדש, ולהפתיע. בניגוד לגיבורו, לפיד לא מנסה להתחנף או למצוא חן בעיני אף אחד, וכבר מתחילתה, התוצאה פרובוקטיבית, מתריסה, לעתים מעוררת קבס ולא תמיד ברורה, אבל תמיד מרתקת ומסעירה.
לפעמים זה קורה במעמדים אינטימיים, לדוגמה כשלפיד וצלמו הקבוע שי גולדמן משחקים באופן יפהפה עם התאורה בסצינת סאונה בה רוחצים י' וזוגתו- ולפעמים ברגעים דרמטיים. למשל, כשהגיבור פוגש אדם העובד בשירות ההסברה הישראלי, בגילומו של שרון אלכסנדר הנהדר, וזה מסביר לו על מלחמת הדימויים ומציע לו לצפות בסרטוני זוועות מהשבעה באוקטובר, ואז מטלטל את ראשו עד שהוא הופך למסך טלוויזיה. זה קטע שנראה לקוח מ"סקובי דו" או כדומה, ומגיע משום מקום. יש פה עוד הרבה רגעים כאלה. צריך הרבה אומץ לעשות כך היום, בטח בתעשייה שנלחמת על חייה. במקום ללקק את סוליות הנעליים כפי שמבקשים ממנו, לפיד מתיר את השרוכים ומשליך לנו את הנעל בפרצוף.
מה בעצם הסרט הזה רוצה מחיינו? צריך לומר שהפרויקט, כפי שתיעדנו כאן בזמנו בריאיון עם לפיד על "הברך", התחיל בצורה קצת שונה לפני השבעה באוקטובר - סיפור על אמנים המוכרים את נשמתם, אבל בלי הקשרים פוליטיים ומלחמתיים בהכרח. כשהטבח אירע והמלחמה פרצה, הכל השתנה וגם התסריט השתנה איתו, ואז התפתח וקרם עור וגידים באופן אורגני.
"כן" משקף את הטראומה אבל גם מעוצב בידיה. הכאב בו גולמי, וגם המחשבות - איך זה שהאדם אכזר כל כך, באיזה רשות הולידו אותנו לעולם כה נוראי, ומה עושים עם כל האימה הזו? לא במקרה, לפיד מציג כאן את ההרהורים הללו בצורה נאיבית ותמימה. זה הרי סרט שנעשה מנקודת המבט של ילד שמבקש מאימא שלו את התשובות, אבל היא כבר לא כאן כדי לענות. כמונו גם הוא, חסר אונים.
הסרט משקף, לא מתעד, את החברה הישראלית אחרי השבעה באוקטובר - וכן, "כן" היה יכול להיות יותר נדיב. את האזעקות, הפחד, החרדה לחטופות שנאנסות בשבי והזעם על הממשלה מחליפים כאן סנטימנטים אחרים לחלוטין. אך מי שחושב כי היצירה של לפיד, שברור כי אינה דוקו, מהווה נשק בידי שונאינו, פשוט חסר מושג שלא מכיר את השיח העכשווי.
ישי קיצ'לס ואבנר על "כן", "מרטי סופרים" ו"עוזרת הבית"
"לפיד" חודר כאן לקרביה של החברה הישראלית ומצביע על חוליה ועל מה שרקוב בה, אבל לא מכחיש את מה שעבר עליה ולא מערער על זכות קיומה. הוא אפילו לועג לקולות הרדיקלים שעושים זאת. במציאות הגרוטסקית שבה ארגון מיינסטרימי יחסית כמו "Jewish Voices for Peace" הנתעבים מפרסם פוסטים שבהם הם מכחישים את האלימות המינית בשבעה באוקטובר, "כן" אפילו ניצב מימין לשיח על ישראל. לא פלא שכמה צופים אירופאיים עתירי זעם קדוש אף ביטלו אותו או יצאו ממנו באמצע כי הוא מעז שלא להזכיר את המילה "קולוניאליזם" מספיק פעמים לטעמם, וכי הוא מעז להנכיח את הזוועות שעברו על הישראלים בשבעה באוקטובר.
"כן" עושה זאת יותר מכל סרט בינלאומי או מקומי אחר בשנתיים וחצי שחלפו מאז הטבח, ובסצינה שהיא אולי החשובה והמדהימה בקולנוע הישראלי. זה קורה כשאהובתו לשעבר של הגיבור, בגילומה המונומנטלי של פרייס, נושאת מונולוג מטלטל על הזוועות האיומות ביותר שהתרחשו באותו יום, ולא חוסכת ממנו או מאיתנו דבר. כמו ב"קרב רודף קרב", גם כאן זהו רגע שיא שמגיע בזמן נסיעה בכביש מדברי, המקום שבו אף אחד לא שומע אותך צועק, אבל הזעקה פה חודרת לנשמה.
י' צועק לאמו שהוא מפחד שהיא מתביישת בו. ערה לפיד בוודאי לא מתביישת בילד שלה, שעשה כאן סרט מלא גאווה, לכבודה ולמען מי שעוד נותר לחיות בעולם הארור הזה. מי יודע איפה נהיה בעוד כמה שנים, אבל אם נרצה להבין מה עבר עלינו בזמנים האלה, "כן" יהיה קפסולת זמן רבת ערך. אפשר ללמוד ממנו גם דברים אחרים. למרות שמו, זה בעצם סרט המוכיח כי הפריבילגיה הגדולה ביותר שניתנה לאדם היא הזכות לומר "לא". השבוע הראשון של 2026 היא נקודת זמן מצוינת להתחיל לעשות זאת.