הביטול הגורף של פרסי האמנות מצד שר התרבות הוא צעד שלומיאלי, וניכר שנעשה ללא כל מחשבה. נדמה שברגע של כעס או עלבון ילדותי על עולם התרבות, גזר השר על כל הפרסים בבת אחת, ולאחר מעשה שכח מכך לחלוטין ולא טרח להודיע לציבור. רק בדיעבד, כשנשאל על הנושא ישירות, הפטיר משהו על כך שהפרסים לא מייצגים את הדעות ש"רוב העם מחזיק בהם". אמירה כללית, לא מנומקת ולא ברורה, שמטרתה המרכזית היא לפלג. כלומר, לצבוע את עולם האמנות כולו, על כל זרמיו השונים, בתור איזה "הם" מפוקפק, אחר מדומיין, אויב כלשהו. הם: האליטות, השמאל, האשכנזים, התל אביבים, הבלתי נאמנים. לא משנה מה "הם" בדיוק, רק ברור שהם לא אנחנו, הרוב. במובן הזה, הצעד שלו הוא המשך ישיר של "חוק הנאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב, חוק שהיה ברור מראש שאין לו כל סיכוי לעבור במדינה דמוקרטית, וכל מטרתו היתה לצבוע את האמנים כולם כבלתי נאמנים.
בעיניי, ניסיונותיהם של שני השרים להכפיש את שדה התרבות ולנצל אותו ככלי לפילוג העם, חושפים חשש אמיתי מפני כוחו של עולם התרבות. שכן התרבות היא מרחב לא פוליטי, מרחב שבו נפגשים פלגי העם השונים בסביבה שמאפשרת שיח אחר, לא פוגעני, לא מפלג, שיח שחורג מהקטגוריות של "אנחנו" ו"הם". יותר מזה, יצירת האמנות פותחת מרחב של חלום ומשחק שמאפשר הרהור משותף על סיטואציית החיים המשונה, על הרגע ההיסטורי המבלבל, על הדבר הנורא שקרה לנו, ושעדיין ממשיך לקרות לנו. האמנות מאפשרת ניסוח מחודש של מכאובי המציאות ושל פצעיה, ויותר מזה, היא מאפשרת התחלה של החלמה. נדמה שזה הדבר ששר התרבות חושש ממנו יותר מכל. הוא לא חושש מקומץ האמנים החתרנים שיוצרים אמנות פוליטית, שכן אלה תמיד היו רק מיעוט קטן, אלא מהרוב הגדול של האמנים שדרך יצירתם האישית והאנושית מקדמים תרבות עברית משותפת, מאחדת, וחותרים תחת הפוליטיקה הפלגנית.
מספיק מבט כללי על שדה התרבות כדי להיווכח שאלו הם אכן פני הדברים. למשל, בימים הקשים שלאחר שבעה באוקטובר, כשהממשלה עדיין עמדה מבולבלת ומשותקת מול פני האסון הנורא, עולם התרבות התגייס בן רגע, וכבר בשבוע הראשון יצאו טובי המוזיקאים והשחקנים להופיע במלונות המפונים, וטובי הצלמים והבימאים יצאו לצלם ולתעד והפנו את כישוריהם גם לצרכי הסברה ברחבי העולם. זה היה רגע דרמטי, אבל בהחלט לא יוצא דופן. עולם התרבות רחוק מלהיות מנותק ומתנשא, כפי שהשר מנסה להציג אותו. כבר עשרות שנים שעולם התרבות שם דגש מיוחד על הפריפריה. כמה מהפסטיבלים הוותיקים והחשובים ביותר בישראל מתרחשים דווקא שם: פסטיבל מטולה לשירה, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, פסטיבל הג'אז באילת. וישנם גופים חשובים, איגודים ופורום ארציים וארגוני-גג ליוצרים, שלקחו על עצמם להפיץ את התרבות בכל רחבי הארץ, וישנם גם כמובן הרבה מוסדות תרבות ותנועות פואטיות חשובות שאי אפשר לחשוד שהן חלק מאותו "הם" מעורפל ששר התרבות מרמז עליו.
אך אם נחזור לצעד האומלל של ביטול הפרסים על ידי השר, נדמה לי שאין זה מקרה שהפרס הראשון שבוטל הוא פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער. מה רע עשה הפרס הזה? הרי מדובר בספרות ילדים, תחום שבבירור לא מכפיש את שם ישראל בעולם. ומדוע השר מבטל דווקא את שמה של הסופרת דבורה עומר? מי שכתבה את ספרי הילדים הפופולריים "הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת נילי", שמציגים את הנרטיב המשותף של החברה הישראלית, הנרטיב ההיסטורי המאחד. ואגב, במקרה גם מדובר בספרים ששני גיבוריהם, איתמר בן אב"י ושרה אהרונסון, היו שייכים דווקא לימין הפוליטי של תקופתם. הפרט הקטן הזה מסמל בעיניי היטב את כוונותיו הפלגניות של השר. אין כאן עניין של שמאל או ימין - האויב שעומד לנגד עיניו של השר הם דווקא הכוחות המאחדים, הבריאים, של החברה הישראלית.