דמות של ציפור חומה קטנה חוזרת ומופיעה ב"ברנינג מן", סרטו של איל חלפון שזכה בפסטיבל חיפה האחרון. זהו הזנבן, סוג של ציפור שיר חמודה וארוכת זנב. לאורך הסרט הם נראים מקפצים, מזמרים, מציצים מהעץ ומנשנשים פירורים של בורקס מסביב ליונה (שי אביבי), שבנו החייל משרת בבסיס צבאי הסמוך לאזור המחייה שלהם. יונה הוא, בעגה בלתי מקצועית, אבא מסוג "טיפוס". דעתן, דברן, שנון גם כשזה לא מתאים, מתעצבן בקלות וגם נכנע בקלות לגחמות, למשל כשהוא מתנדב להסיע את בנו במשך שעות לבסיס בלי שזה אפילו ביקש.
אותה גחמתיות גורמת לו להשתכנע שהפרידה מהבן היא סימן מבשר רעות, אז הוא מחליט להישאר בסביבה עד שירגיש אחרת. כלומר, במחנה מאולתר מחוץ לבסיס צבאי. לא מהדברים שצה"ל אמור לקבל בשלוות נפש, אפילו בחור בדרום (נוכחות הזנבנים מרמזת על אזור הערבה וים המלח), אבל על זה הסרט אז ניאלץ להאמין. מאותה נקודה והלאה יונה מנצל כל הזדמנות לשיחת נפש מזדמנת: עם נהג משאית, עם צעירה שמארגנת מסיבת טבע, עם חייל מרדן ולפעמים גם בטלפון, עם אשתו לשעבר או עם מתווך נדל"ן שקצת נחוש מדי למצוא לו דירה. בכל זאת, אדם לא בורח למדבר רק בגלל שה"ביי" של הבן שלו לא היה מספיק משכנע.
לא קל לעשות סרט שמבוסס כמעט בלעדית על רצף של מפגשים ושיחות, הרי אחד העקרונות הבסיסיים של הקולנוע הוא "להראות ולא לספר". כאן זה עובד, רוב הזמן, כי יונה עושה עוד דברים חוץ מלחטט לעצמו ברגשות (גם אם ניכר שהוא אוהב). עוד מסייע להצלחה הוא אוסף של שחקנים שכיף איתם: אביבי כבר מיומן בתפקידי אבות מתוסבכים ונוגעים ללב, נווה צור גונב את ההצגה ולא בפעם הראשונה, ויש גם הופעות משנה חינניות של שחקנים כמו חיים זנאתי, בני אבני או סוזנה פפיאן.
הרעיון של אדם שנמלט לזמן בלתי ידוע באמצע המדבר מעלה אסוציאציה רוחנית - נקודת מפגש בין סיפורי התנ"ך, הפסטיבל משם הסרט וריטריטים יקרים לבורגנים. "ברנינג מן" הוא לא סרט שמי יודע מה מתעניין ברוחניות, אלא בקשרים בין אנשים ובשיחה ככלי לריפלקציה וריפוי, מה שמחזיר אותנו לזנבנים. חיילת חובבת טבע מתארת אותם ליונה כיצורים אלטרואיסטים שחיים בקהילה סולידרית, ואם להאמין לוויקיפדיה, פרט שעוזב את הקבוצה שלו יתקשה לשרוד לבדו בטבע. זה גם הרעיון שמוביל את הסרט: אנשים הם יצורים חברתיים, וכשפרט בקבוצה צריך עזרה - יקומו מי שיתנו אותה. אפילו אם הוא אדם לא קל כמו יונה, ואפילו כשהוא זר מוחלט. ברגעיו הפחות אמינים התסריט לוקח את זה לנקודת קיצון ושוכח ששאר הדמויות הן לא רק עזרים לגיבור שלו, אבל לפחות יונה טורח לעזור גם לאחרים כשיש לו הזדמנות.
ברמה פחות אישית ויותר לאומית, "ברנינג מן" הוא מעין אח ל"חמצן" בבימוי נטעלי בראון, שזכה בתחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים. שניהם עוסקים בהורה שהדאגה לבן אהוב מובילה אותו או אותה למעשים קיצוניים, כל אחד בדרכו. האם שמגלמת דאנה איבגי ב"חמצן" משווה את ההורות לאהבה נכזבת וב"ברנינג מן" יונה מתפייט על האהבה המיוחדת שלו לבן הזקונים שלו - והאובססיביות הזו היא לא מקרה פרטי או עדות אופי. היא מתחברת למשבר גדול יותר בחברה הישראלית, שכבר יותר מ-70 שנה שולחת את הדור הצעיר שלה לשדה הקרב ועדיין לא רואה את הדרך החוצה.
בלי לחשוף יותר מדי מהסיום, הרגע הכי חלש ומיותר ב"ברנינג מן" מתרחש ממש בסופו, כשהעיסוק ב"מצב הישראלי" נמלט מהסאבטקסט ועובר לקדמת הפריים. במקום להוסיף לסרט חיבור אקטואלי, יש כאן פנייה חדה לכיוון שהסרט לא עסק או יעסוק בו ורק גורמת לכל מה שקרה עד אז להיראות פחות חשוב או רלוונטי.
גרסה מוקדמת של הביקורת, בשינויים קלים, פורסמה במסגרת סקירת פסטיבל חיפה ב-12 באוקטובר 2026.