1. "נביא השקר" (Trust Me: The False Prophet, נטפליקס)
כחובב מושבע של סדרות וסרטים מז'אנר הפשע האמיתי, התכנים שאני כנראה הכי נהנה מהם הם אלה שמורכבים מתיעוד בזמן אמת של הפרשות המוצגות בהם. מבלי להוריד מערכם של ראיונות עם אנשים שחוו את המקרים על בשרם, יש משהו עוצמתי ושונה לגמרי כאשר אנחנו, הצופים, עדים לפשעים ב"שידור חי". "נביא השקר", סדרת דוקו-פשע חדשה בת ארבעה פרקים, היא בדיוק כזו, והיא מספקת מבט נוסף, עוכר שלווה ומזעזע על כת ה-FLDS.
למי שאינם מכירים, ה-FLDS הם הזרם הפונדמנטליסטי של הכנסייה המורמונית, הידועה בקיצור LDS (כלומר Latter-day Saints, "קדושי אחרית הימים"). מה ש"מייחד" את המאמינים בזרם/כת הזאת היא האמונה בנביא אחד שמחליט הכל לגבי חייהם: החל ממה ילבשו ומה יאכלו, ועד לשאלה עם מי יתחתנו.
התפיסה המרכזית בכת, ומה שבעצם גרם למאמינים להתפצל מהכנסייה המורמונית, גורסת כי גבר אחד יכול להינשא למספר בלתי מוגבל של נשים, מה שהופך את ה-FLDS לכר פורה למנהיגים מטורללים ולסיפורים מזעזעים ומסמרי שיער על מאות נשים שחיות תחת שלטון טרור של גברים ערלי לב. אפשר לומר שעבור הנשים בכת, צפייה ב"סיפורה של שפחה" או בסדרת ההמשך "העדויות" לא רק שלא מרגישה כמו חוויה דיסטופית, אלא מציגה מציאות פחות איומה מאלה שהן מכירות.
המנהיג הקודם של ה-FLDS, וורן ג'פס, מרצה מאסר עולם ולשמחתנו לא צפוי לצאת מהכלא בחיים. סיפורן של קורבנותיו תועד על ידי הבמאית רייצ'ל דרצין בסדרה המצוינת "נופת צופים: מתפללים ושותקים" (Keep Sweet: Pray & Obey", גם היא זמינה בנטפליקס), שהביאה עדויות מנשים שחיו תחת נחת זרועו האיומה.
כעת, דרצין חוזרת ומתחקה אחר מי שניסה להפוך ליורש של ג'פס, בחור בשם סמואל בייטמן. ההבדל העיקרי, מלבד היותו של בייטמן מנהיג כושל למדי ביחס למפעל הסיוטים העצום שיצר ג'פס, הוא הגיבורה של הסדרה: כריסטין מארי. מארי, בעצמה ניצולת כת ואישה עם סיפור חיים שיכול לפרנס סדרות פשע רבות, מחליטה לעבור יחד עם בן זוגה הצלם, טולגה, להתגורר בסמוך לכת של בייטמן באזור יוטה ולהתחבב עליו, על נאמניו הגברים ועל נשותיו. הכל, כמובן, כדי לחשוף אותו ואת מעלליו.
כריסטין מארי וטולגה בן זוגה עושים עבודה כה טובה בבניית הקשר עם בייטמן ונשותיו - משפט בלתי נתפס כשמגלים שחלק מהנשים האלה הן בנות תשע בלבד - עד שהוא פשוט מתוודה בפניהם על מעשיו הבלתי חוקיים ואף מנסה להעלים ראיות בנוכחותם. למרות שהפשעים המתוארים בסדרה בלתי נתפסים, וכוללים הפיכת ילדות צעירות לרכוש של גברים מבוגרים שאף אונסים אותן במה שהם מכנים "מימוש הנישואים", ההובלה של כריסטין מארי, לצד כמה מהנשים שמתחילות להתפכח מהשפעתו של בייטמן, הופכת את "נביא השקר" לחוויית צפייה מעצימה למדי. זוהי יצירה שבה האנשים הרעים באים על עונשם ונחשפים בעליבותם הגדולה.
הסדרה גם מעלה את השאלה מה גורם לכל כך הרבה אנשים בכת הזאת לפעול כך - גברים ש"נותנים" את נשותיהם ובנותיהם בכל פעם לנביא אחר, והופכים לצייתנים נטולי מחשבה עצמאית. אך ככל הנראה, כדי לענות על זה יש לצלול לשאלות פסיכולוגיות עמוקות יותר על נפש האדם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "האישה המיניאטורית" (The Miniature Wife, יס)
כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה - למרות שבמקרה הזה אולי נכון יותר לומר: כקוטן. "האישה המיניאטורית", הדרמה הקומית החדשה של רשת פיקוק, מציגה על פניו סיפור שאמור לגרום לכל צופה ללחוץ פליי.לס ולינדי הם זוג נשוי - הוא מדען סביבה נרקיסיסט החולם על פרס נובל, והיא סופרת זוכת פוליצר ומרצה הנמצאת במשבר כתיבה ממושך. השניים חווים שחיקה בחיי הנישואים שמובילה למריבות בלתי פוסקות, עד שבשיאו של ויכוח, המצאה של לס שאמורה להפוך כל אובייקט לקטנטן (ואחר כך גם להחזירו לגודלו המקורי), הופכת את לינדי לאישה בגובה של 15 ס"מ בלבד (מי אמר גברת פלפלת ולא קיבל?).
מת'יו מקפדיין ("יורשים") מגלם את לס ליטלג'ון - וכן, יש כאן אינספור משחקי מילים סביב השם "ליטל" - ואת לינדי מגלמת השחקנית והבמאית אליזבת' בנקס ("משחקי הרעב"). שניהם כנראה כל כך התאהבו בסיפור הקצר של מנואל גונזלס שעליו מבוססת הסדרה, עד שהם משמשים כאן גם כמפיקים בפועל, וקשה לומר שהם הבעיה בסדרה. הזוגיות של הליטלג'ונים, לפני ואחרי ההקטנה, היא תיעוד סטנדרטי למדי של זוג עייף בעשור החמישי לחייו, אלא שהגימיק המרשים ויזואלית של ההקטנה לא מצליח להוסיף דבר חדש לסיפור, מלבד הומור פיזי שאינו מצחיק מספיק.
לצדם מופיעה גלריית דמויות לא רעה בכלל, הכוללת את ריצ'י (או-טי פגבנלה, "סיפורה של שפחה"), קולגה של לס המאוהב בלינדי וחולם לברוח איתה (גם במחיר של להפוך את עצמו לקטנטן); בתם המשותפת לולו (סופיה רוזינסקי), שאינה מחבבת במיוחד את אמה; וטרי (שאן קליפורד, "פליבג"), העורכת הספרותית של לינדי המאוכזבת תמידית. מכיוון שהסדרה עוסקת במובנים מסוימים במדע, אפשר לומר שיש כאן את כל המרכיבים ליצירה שאמורה להפוך ל"פצצה", אבל "האישה המיניאטורית" פשוט לא קורית.
בפועל, הדבר היחיד ש"מחזיק" את הסדרה הוא האפקטים. אין ספק שמי שגדלו, כמוני, על סרטים בסגנון "מותק, הילדים התכווצו", ישמחו לראות כיצד הטכנולוגיה מאפשרת לסיפורים פנטסטיים כאלו להיראות כמעט ריאליסטיים. בנוסף, מקפדיין ובנקס הם כמובן שחקנים נהדרים, אם כי מי שציפה לראות ממקפיידן צד חדש - יתאכזב; הוא מגיש דמות כמעט זהה לזו של טום מ"יורשים" - גבר פסיבי-אגרסיבי שלא יודע להתמודד עם אנשים חזקים ממנו ובוחר בדרכים נכלוליות למדי.
הבעיה הגדולה ביותר של "האישה המיניאטורית" היא התחושה שהיוצרים, ג'ניפר איימס וסטיב טרנר, לא השכילו לפתח את הסיפור הקצר לכדי סדרה של ממש. הדמויות אינן עוברות תהליך משמעותי והעלילה אינה שואפת להגיע לשום מקום מעבר למובן מאליו (לינדי קטנה והיא חייבת לחזור להיות גדולה). חבל, כי נראה שאפשר היה לספר סיפור הרבה יותר מוצלח על האנשים האלה.
3. "נשים לא מושלמות" (Imperfect Women, אפל טיוי)
כשלוקחים שחקניות בסדר הגודל של אליזבת' מוס ("סיפורה של שפחה"), קארי וושינגטון ("סקנדל") וקייט מארה ("בית הקלפים"), מוסיפים להן תסריט המבוסס על רב-מכר (מאת ארמינטה הול) ויוצרת עם ותק טלוויזיוני (אנני וייסמן, "פיזיקל", מפיקה ב"עקרות בית נואשות") - אפשר לצפות מסדרה שתהיה לכל הפחות מהנה. אבל אחרי צפייה בחמישה מתוך שמונת הפרקים של "נשים לא מושלמות", התחושה היחידה שנותרתי איתה היא של סדרה שלא ברור בכלל מדוע יצאה אל הפועל. מי ביקש סדרה שתיראה כמו האחות הפחות מוצלחת והיותר גנרית של "שקרים קטנים גדולים"? כנראה שאף אחד, אבל באפל מישהו חשב שמדובר בכסף המונח על הרצפה, אז הנה.
במרכז העלילה עומדות שלוש נשים שהן חברות עוד מימי הקולג', וחייהן עוברים טלטלה בעקבות פשע מזעזע. נשמע כמו לפחות עשר סדרות שכבר ראיתם, נכון? אל תצפו ליותר מקוריות מכאן והלאה. אלינור (וושינגטון) היא בת למשפחה עשירה המנהלת ארגון הומניטרי (אם להתבסס על סדרות אמריקאיות, זה מקצוע שכיח לפחות כמו עריכת דין), בעוד ננסי (מארה) קצת פחות מאופסת על חייה, שמתרכזים בעיקר בבריחה ממערכות יחסים רעילות ובמציאת גברים בעייתיים אחרים, כמו למשל רוברט (ג'ואל קינמן, "הארי הולה"). מרי (מוס) היא עקרת בית עייפה הנשואה לאקדמאי שלא מצליח למצוא עבודה (קורי סטול התמיד-מצוין, "בית הקלפים"). השלוש אמורות להיפגש כדי לחגוג את יום הולדתה של מרי, אך ננסי לא מגיעה וגופתה נמצאת מתחת לגשר.
כאן, ממש כמו ב"שקרים קטנים גדולים", אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך חקירת רצח שמדלגת בין ההווה לעברן של הנשים וחושפת בכל פרק טוויסט גדול אחד. מובן שמלבד החוקרים, גם אלינור ומרי מנהלות חקירה עצמאית במטרה לגלות מי ביצע את המעשה, וישנם חשודים רבים - כולל הן עצמן.
שום דבר כאן לא באמת פורץ דרך, אלא אם כן לא ראיתם אופרת סבון מימיכם. נקודת המבט של הסיפור עוברת בכל פעם בין אחת הנשים, ואנו אמורים להיחשף לפערים בדרך שבה כל אחת מהן חוותה את הסיטואציה. לטובת מי שטרם צפו בסדרה, אנסה להימנע מספוילרים, אבל אתם יכולים לסמן "וי" על כל קווי העלילה הצפויים: משפחות עשירות שלא רוצות להכניס אליהן זרים, נשים שנראות כצדיקות ומתגלות כהרבה פחות תמימות, כסף ישן מול כסף חדש, והרבה מאוד העמדת פנים.
אפילו שלוש השחקניות הראשיות לא מבריקות כאן; הן מביאות איתן את כל הפאתוס והדרמה שראינו מהן בעבר, אך אלו לא מרגישים מותאמים לעלילה שחסרה מעוף באופן קיצוני. מכיוון שלא קראתי את ספרה של הול, קשה לקבוע אם מדובר בחומר מקור חסר השראה או בעיבוד בעייתי, אך בתקופה של שפע טלוויזיוני כזה, קשה להבין מדוע לצפות ב"נשים לא מושלמות" במקום, למשל, לחזור לצפייה חוזרת בעונות הראשונות והנהדרות של "עקרות בית נואשות".