דאנקן פארק הוא דושבג. הוא הנבל, המניאק, האפס, כל מה שרע בעמק הסיליקון ובתאגידי הטכנולוגיה. הוא כל מנכ"ל טק מושחת שאי פעם כיכב בכתבה מביכה במגזין כלכלי, כל טיפוס בערך-מפורסם שראיתם את המלט-דאון שלו מתרחש בזמן אמת ולא הבנתם איך מישהו עוד טורח לעשות איתו עסקים. לא צריך לראות את כל שמונת הפרקים של "החוצפה" (The Audacity, שנשלחה כולה מראש לביקורת), הסדרה החדשה של AMC שמציבה את פארק במרכז הבמה, כדי להבין את זה. בהשאלה מרמי הויברגר ז"ל ב"מבצע סבתא", הוא מתחיל את הסדרה הכי דוש שלו ומפרק לפרק הוא מגביר.
פארק, בגילומו החינני של בילי מגנוסן ("תפוס את שורטי"), הוא רק חולייה אחת בקולקציה שלמה של יצורים נאלחים המאכלסים את עולמה של הסדרה הזו ותת הסוגה האופנתית שהיא משתייכת אליה. נו, אתם יודעים, טלוויזיה וקולנוע על אנשים עשירים לפחות קצת פתטיים שסובלים, מתענים ולפעמים ממש מאבדים את זה.
המפגש בין הון, שחיתות וסבל הניעו בשנים האחרונות את "הלוטוס הלבן", "סירנות", "עשיר רצח", "משולש העצבות", "רצח כתוב היטב", "מי שעומד מאחוריי", "פרזיטים", "התפריט" ועוד היד נטויה (ועטויה צמיד בציפוי פלטינה שעלה יותר מהבניין שאתם גרים בו).
הרלוונטית ביותר למקרה שלנו היא "יורשים" כיוון שג'ונתן גלצר, שהיה בין כותביה של הדרמה המופתית של HBO, הוא היוצר שחתום על "החוצפה", גרסת הזנב לאריות שלה. גם זו דרמת אנסמבל שמתרחשת בעולם תאגידי אפור, לא מתביישת להראות את גיבוריה ברגעים נמוכים מאוד, מנסה להעניק להן גם עומק רגשי ואנושיות שיפצו על היותן, ובכן, כל מה שרע. את כל זה היא ממסגרת בפרקים של בערך-שעה הכוללים בעיקר אנשים בחליפות בתוך מבנים יפים, כשמדי פעם יש גם שוט קצת מושקע יותר כדי שנזכור שזה לא רימייק של "דאלאס" אלא טלוויזיה נורא איכותית.
בין הגאונות להתרסקות
אותה חוצפה מהכותרת מגיעה לפני השטח כשפארק מסביר לפסיכולוגית שלו, ג'ואן (שרה גולדברג מ"בארי" עם קארה מטופש), שגאונות היא רק חלק ממה שצריך כדי להצליח בענק. החלק השני הוא להיות מספיק בלתי מאוזן כדי ללכת עד הסוף. לא כמו בסרט ילדים שיעודד את הצופה להיות העצמי הכי אותנטי שלו, אלא כמו סופר-נבל בקומיקס. להעז לעשות את מה שכולם חושבים שכנראה עדיף שלא לעשות, ובצדק, אבל אם נחליט שזה דווקא בסדר יהיו כמה אנשים שיעשו מזה המון כסף.
"החוצפה" חיה על קו התפר של בחינת הגבולות הנצחית הזו. כשפארק חושש לעתיד החברה שלו הוא פוצח בקריסה טוטאלית, עם עצירה במסעות פסיכדליים כושלים, ניצול לרעה של כל קשר אישי שהוא אי פעם יצר, סחיטה של הפסיכולוגית שלו וחיזור אחר שותף פוטנציאלי חדש, מיליארדר אקצנטרי (זאק גאליפנאקיס בתפקידו הטוב ביותר כבר תקופה) ששונא את כולם בעמק הסיליקון אבל במיוחד אותו.
כששום דבר לא מביא אותו לתוצאה שהוא רוצה, פארק מתחייב כצעד מיתוגי לדמות הנבל המניאק אפס וכו' ומתחיל תקופת "שוברים את הכלים ולא משחקים", עם יוזמה עסקית שמתיימרת לרסק סופית את השמירה על פרטיות המשתמשים - כולל מידע רפואי חסוי - למטרות בצע כסף.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
גלריה של דמויות דוחות
פארק הוא אולי הכי חצוף - או הכי אמיץ וכן בחוצפתו, אם תשאלו אותו - אבל כל הדמויות בסדרה אפלות, מגעילות או סתם מעוררות רחמים. הוא נשוי לאשת חברה תככנית שכמו נשלפה מעונה גנוזה של "הלוטוס הלבן" (גנבת ההצגה לוסי פאנץ'), אבל מתעניין הרבה יותר באנושקה (מייגן רת'), שהיא עבורו יריבה עסקית, שותפה לפשע, מאהבת או קולגה, תלוי מתי בדקתם.
שניהם טיפוסים עם ערכים גמישים מאוד שמחפשים בעיקר לשרוד ולשגשג בסביבה עסקית צינית ורקובה במיוחד, אבל ככל שהוא מאמץ את זהותו כטק-ברו מרושע היא מאמצת ערכי מותג של שימוש אתי ואחראי בטכנולוגיה. בזמנה הפנוי היא מתעלמת מבעלה (סיימון הלברג, הווארד מ"המפץ הגדול"), שבתורו מתעלם מהבת המתבגרת שלו לטובת הורות ליישות וירטואלית שהוא מתעקש שהיא בעלת תודעה אמיתית, הכל באמתלה של פיתוח מערכת שתסייע לבני נוער בודדים.
קארל (גאליפנאקיס) הוא הכאוטי מבין כל הנ"ל, טיפוס מעורער למדי אבל גם עם צדדים אנושיים ורכים, שלא ברור אם הוא המבוגר האחראי בכל הסיפור הזה או בדיוק האדם הבלתי מאוזן מספיק כדי לחרבן הכל לגמרי מההסבר של פארק.
כל האדונים נפגשים באיזשהו שלב בקליניקה של המקבילה של הסדרה הזו למשרתים - זוג הפסיכולגים ג'ואן וגארי (פול אדלשטיין, "מרפאה פרטית"). בסדרה אחרת אולי היו המצפן המוסרי אבל כאן הם מניעי עלילה שחדר הטיפול שלהם רחוק מלהיות מרחב בטוח.
ג'ואן ספציפית היא הדרך שבה הסדרה מחדדת ששחיתות ועליבות זה לא קטע של עשירים אלא של בני אדם. היא מעין מראה לדאנקן ולכן גם הדינמיקה שלהם אקסטרה מעניינת - היא אינטרסנטית לא פחות ממנו, חכמה ומתוחכמת יותר, אבל גם מוגבלת במה שהיא יכולה ורוצה להשיג, בין היתר כי היא עוד חצי זוכרת איך אנשים רגילים אמורים להתנהג. לג'ואן יש גם ילד בן 15, אורסון, שנגרר איכשהו לכל הסיפור ומספק מעין גרסת דיאט של "התבגרות" עבור הצופה ששמע משהו על תופעת האינסלים והמנוספרה אבל מתעניין בזה רק מספיק בשביל סצנה-שתיים בפרק.
מספיק קרוב כדי לתסכל
הבעיה של "החוצפה" היא לא הדימיון המסוים שלה ל"יורשים" או הפליק-פלאקים ברמה של קרקס מדארנו שהיא עושה כדי להישאר קיצונית יותר מהמציאות המקצינה תמידית. הבעיה היא שהיא פשוט לא טלוויזיה טובה מספיק כדי להיות "סדרת אירוע" מהסוג שהיא כל כך מנסה להיות. היא מכוונת גבוה מדי ומגיעה קרוב מספיק למטרה בשביל שכל פספוס שלה - כל עלילה חצי אפויה או דמות שהייתה יכולה להיות אימייל - יהפוך אפילו יותר מתסכל.
אם מישהו היה מעז פשוט לוותר על חלק מנפתולי העלילה המרובים מאוד שלה (יש אפילו עוד סיפורים שלא הגעתי להזכיר פה), היינו נשארים עם מקום לנשום. מקום בשביל, נו, כל הדברים האלה שצריך כדי ליצור טיפוסים מורכבים שאנחנו אוהבים למרות חטאים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ככה מתאהבים בטוני סופרנואים, וולטר ווייטים או קנדל רוים של העולם - לא עם פטיש חמש קילו שמפרק כל סטטוס קוו מדי חצי פרק, אלא עם סצנות "בלתי יעילות" שבונות את העולם לפני הפירוק.
לכו תפתחו חיבה חצי מביישת למישהו כמו דאנקן פארק כשבכל רגע נתון נאבקות על תשומת הלב שלכם עוד חמש תת-עלילות שלא כל כך אכפת לכם לאן הן יובילו, אבל בטח תיהנו לקרוא את כל מאמרי הדעה שמסבירים איך הן משקפות סוגיה אקטואלית חשובה וטרנדית כלשהי.
פרק חדש של "החוצפה" עולה מדי יום חמישי ביס, הוט, סלקום טיוי, נקסט טיוי ופרטנר טיוי.