בצד סרטים קונבנציונליים יותר שמוצגים בפסטיבל השנה, בתחרות הבינלאומית של דוקאביב מסתתרת יצירה הרבה יותר ניסיונית. "הולופיקשן", סרטו של מיכל קוסקובסקי הפולני, הוא מעין וידאו-ארט ארוך ואינטנסיבי, נטול מילים לחלוטין, שעוסק באחת השאלות הקשות ביותר בתולדות הקולנוע: איך הקולנוע העלילתי יכול להציג את השואה כפי שהיא, ולתאר את הבלתי ניתן לתיאור.
קלוד לנצמן, האיש מאחורי הסרט המונומנטלי "שואה", גרס שזו משימה בלתי אפשרית ואסורה מיסודה, וזעם על סרטים כמו "רשימת שינדלר". התומכים בגישה זו מאמינים כי עצם הניסיון הוא עלבון, זילות של השואה והכפפת הזוועה לבידור מסחרי. אלא שבין אם לנצמן רוצה או לא, השואה והנאציזם הם נושאים מרכזיים מאוד בקולנוע העלילתי העולמי, עוד מהימים שהם היו סוגייה אקטואלית. מ"הדיקטטור הגדול" ועד "אזור העניין", דרך כל ז'אנר אפשרי, במאים ניסו לקחת על עצמם את האתגר הזה, ולנסות לייצג את הקטסטרופה בכלים שלהם.
עוד סקירות מפסטיבל דוקאביב
היא הייתה הכוכבת הישראלית הגדולה מכולן. דווקא בארץ היא זכתה ליחס עוין
עם הרבה אהבת אדם, הסרט הזה גרם לי להתאבל על אישה שמעולם לא הכרתי
מה שקוסקובסקי עשה ב"הולופיקשן" הוא לפרק את מאות הסרטים (ומעט הסדרות) האלה - בכמה פרסומים כתוב 3,000, אך מעקב אחר רשימת הקרדיטים מעלה תהיות בקשר למספר הזה - לדימויים. אז מתגלה דבר מדהים: התמונות חוזרות על עצמן בעוד סרט ועוד סרט ועוד סרט. קוסקובסקי טוען בעצם שהדימויים החוזרים האלה, שמוצגים לשניות ספורות על המסך בצד כיתוב קטן של הסרט שבו הם מופיעים, יוצרים את הזיכרון הקולקטיבי של השואה ואת האופן שבו אנחנו מדמיינים אותה. למשל: סצינות של סגירת קרונות הרכבות, או אנשים הולכים בדרכם האחרונה ומנופפים בידם בפעם האחרונה, או נאצים משפילים יהודים ושולחים כלבים לעברם. חלק מהדימויים כל כך ספציפיים, ובכל זאת חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, משוכפלים עד אין קץ.
זהו קולאז' מהפנט לצפייה ומלא כוח, ולרגעים כמעט בלתי נתפס. השכפול החוזר הזה נושא איתו כמה משמעויות ומטענים רגשיים. בראש ובראשונה הוא פורץ מגבלה: סרט עלילתי יכול להתמקד באמת רק בסיפור אחד, ואילו שכפול הדימוי ממחיש את המשמעות המבהילה של היקף תעשיית הרצח הנאצית. התמונה היא אולי אותה תמונה, אבל אלה עוד פנים ועוד פנים ועוד פנים. ולעתים, באופן משונה, הפנים הם אותן פנים אבל התפקיד הפוך. קוסקובסקי מעמיד זה לצד את זה סצינות עם רייף פיינס וכריסטוף וולץ, למשל, שגילמו כל אחד נאצים איקוניים בקולנוע - לצד תמונות מסרטים אחרים שבהם הם מגלמים קורבנות של הנאצים. הדמויות מביטות אחת על השנייה, וגם בזה, אולי, חבוי איזה מסר אוניברסלי.
חלק מהדימויים נושאים איתם משמעות עמוקה, גם אם החזרה עליהם הופכת בסופו של דבר לקלישאה. לשימוש בכלי נגינה, למשל, יש תפקיד סמלי בסרטים האלה - ההיאחזות בנפש האדם ובתרבות מול התגלמות הברבריות הרצחנית. דימויים אחרים נדמים שוליים. האם זה משנה שברבים מהסרטים מהאלה מופיעות סצינות עם גרמופונים או רדיו? לא בטוח, אבל הקולאז' מוכיח שהן אכן שוב ושוב שם. מפני שהוא מסתפק בלהראות זאת, קוסקובסקי פוטר את עצמו מלענות על השאלה הזאת, כמו גם על שאלות רבות אחרות: איפה הקו האדום, כלומר איזה טאבו לא מוצג בסרטים האלה? ומה לגבי הזירות האחרות של השואה: רבים מהסרטים האלה מתארים מחנות ריכוז, אבל מה באשר לשואת הכדורים בשטחים הסובייטים? מתי מראים במפורש שהקורבנות יהודים ומתי מטשטשים זאת? האם הסיפור שמתקבל מההצטברות הוא אכן הסיפור האולטימטיבי של האירוע?
וישנה גם שאלת הסוגה. הרי הבמאי לא משתמש רק ב"הבריחה מסוביבור" ו"בחירתה של סופי", או אפילו "ממזרים חסרי כבוד". לצד החשודים המיידיים, הוא נעזר בקולאז' שלו גם בסרטים כמו "אקס מן: ההתחלה", "קברט", "האחים בלוז", "איירון סקיי", "הירושימה מון אמור" ו"סאלו או 120 הימים של סדום" - סרטים מאוד שונים זה מזה בתוכן, בסגנון ובזירה שבה הם מתרחשים, ואף אחד מהם אינו בדיוק מה שמכונה "סרט שואה". האם יש היררכיה? הבדל בין פרודיה לסיפור אמיתי? האם זה משנה?
התיאור הבנאלי של הרוע
לצד כל השאלות שמעלה הקולאז' האילם והארוך הזה - הסרט נמשך לאורך כשעה ועשרים, ולאחריו רשימת הסרטים שמתפרסת על פני זמן רב נוסף - קשה לקבוע כיצד הוא מכריע את הדיון לשלמו התכנסנו. מצד אחד, הא מוכיח שישנה שפה קולנועית שיכולה לבטא את האירועים, ושיש אפילו לא מעט אנשים שדוברים אותה. מצד שני, הוא גם מוכיח עד כמה השפה הזו יכולה להיות לעתים מוגבלת, רפטטיבית ומלאת קלישאות, עד כדי תיאור בנאלי של הרוע, וסליחה על הקלישאה.
ושתי מחשבות אחרונות לסיכום: האם יכול להיות שההתמקדות במשותף מחמיצה את דווקא את יוצא הדופן, את הדרכים החריגות באמת לתאר את החורג מן ההיגיון? והאם יכול להיות שהסרט שיצליח באמת במשימה הזאת - פשוט עדיין לא נעשה?
"הולופיקשן" ישודר בהמשך בערוץ הוט8.