העלבון המאיים ביותר - אבל גם הכי שחוק - לסרט תיעודי הוא לכנותו "עמוד ויקיפדיה". סרט שמסומן בתווית זו מואשם שאיננו מחדש דבר ורק לועס ופולט החוצה מידע מוכר, או בהיותו נעדר אמירה, ייחוד או פרשנות מעבר להצגה יבשה של סיפור או ביוגרפיה על פני ציר זמן. לפעמים זאת אפילו לא אשמתו של הסרט אלא תוצאה של העדפה, אישית או קולקטיבית, לסוג מסוים מאוד של תיעוד - חוויתי או סנסציוני או אקטיביסטי יותר, כזה שמציג תיעוד התרחשות בזמן אמת ולא מבט לאחור, ואם כבר מסתכלים אחורה, שיחפור עמוק-עמוק עד לזהב נסתר כלשהו.
ולמרות שהמשיכה ל"גריזלי מן" או ה"ג'ינקס"ים של העולם ברורה לי, יש בעיניי ערך לא קטן גם בסרטי כרנולוגיה שכאלה. אני גם נהנית לפעמים לקרוא ערכים בוויקיפדיה, אולי זה קשור. קודם כל יש פה ערך חינוכי, כי לסכם ולהסביר למתעניינים מבחוץ ולדורות הבאים זה חשוב, ואם זה נעשה היטב ובמידת הפירוט וההעמקה הראויות - נהדר, למה לא. שנית, כי אפילו גם בדוקו מהסוג הזה יסתתרו לא פעם רגעים מעניינים, דמויות שמעלות חיוך, זיכרונות שההיסטוריה יכולה הייתה לשכוח ופרטים שאף ערך אנציקלופדי לא היה טורח להתעכב עליהם. אנשים הם דבר מרתק, אפילו כשהם מצטלמים לסרטים שנשכח בעוד שבוע. יצא ששלושת הסרטים שתפסתי מתוכנית פסטיבל דוקאביב השנה הם מהסוג שנמצא בקבוצת הסיכון להאשמה הנ"ל, גם אם בעיניי אף אחד מהם לא באמת ויקיפדי עד הסוף.
פסטיבל דוקאביב 2026 - לכל הסקירות בוואלה תרבות
התיאור הבנאלי של הרוע: הסוד המפתיע מאחורי אינספור סרטי שואה
עם הרבה אהבת אדם, הסרט הזה גרם לי להתאבל על אישה שמעולם לא הכרתי
היא הייתה הכוכבת הישראלית הגדולה מכולן. דווקא בארץ היא זכתה ליחס עוין
הסרט המועדף עליי מבין השלושה, שזכה גם לאהבת השופטים כשקטף את תואר הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית השנה, הוא "האישה בלבן". הסרט הזה נכשל מראש במבחן מתחילת הטור כי עמוד הוויקיפדיה האמיתי של הגיבורה שלו פשוט מבלבל מדי. טיפ ליוצרים דוקומנטריים - אם עמוד בוויקיפדיה גרם לכם למלמל "רגע, מה?" לפחות שלוש פעמים זה כנראה חומר לסרט.
אותה אישה בלבן היא תמר גולן, שעל פי הפרטים היבשים הייתה עיתונאית, דיפלומטית ואשת אקדמיה עם מומחיות במדינות אפריקה. משם מתגלגל סיפור מרתק, מוזר ולרגעים משוגע לגמרי על אישה שאף אחד, כולל היא עצמה, לא היה בטוח איך להגדיר. הבמאית עמנואל מאייר אפילו מואשמת בו לרגע מצד מרואיינת שהיא לא משאירה מספיק מקום לצדדים המורכבים שבאישה אותה היא מתעדת. ברור גם למה: סרט תיעודי הוא יצור כלאיים שהוא בו זמנית מסמך היסטורי, יצירת אמנות ומוצר. כלומר - הוא צריך להיות גם מעניין ומבדר, גם להיות מוקדש למשהו "חשוב" ורצוי גם שיבטיח משהו חדש, ראשוני, נסתר מהעין הנחשף לראשונה. או בלשון התקציר באתר הפסטיבל: "שמה מעולם לא נכנס לרשומות הרשמיות". בינגו.
מאייר ניגשת לתעד את הסיפור על אישה שההיסטוריה פספסה כמעט לגמרי מזווית אישית - היא עצמה שוחחה עם גולן פעם אחת, בטלפון, כשעבדה על סרטה הראשון. "דיברנו בסך הכל עשר דקות אבל השיחה הזו שינתה את חיי", היא מספרת בתחילת הסרט. החום והאהבה שהעניקה לה אישה שהייתה עד אז זרה מוחלטת הספיקו כדי להציל אותה ממשבר יצירתי. אך כמה חודשים אחר כך, כשהתקשרה לעדכן אותה בהתפתחויות, התברר לה שגולן שמה קץ לחייה זמן קצר אחרי שיחתן הקודמת.
חבריה של גולן איפשרו למאייר לנבור ביומנים והתיעודים שהשאירה אחריה הדמות המסתורית הזו, וגם שמחו לדבר ולספר עליה ועל חייה המפתיעים. בסיפור של אחרים היא נתקלת שוב באותן תכונות שחוותה בעצמה בשיחה האחת שלהן: הפתיחות והסבלנות שאיפשרו לה להקשיב לאחרים וליצור איתם קשר אישי עמוק, נטול ציניות וחוצה גבולות והגדרות. היכולות האלה הפכו אותה לדמות גדולה מסך מאפייניה או הכובעים שחבשה, יהיה זה כתבת המסקרת את הנעשה באפריקה, דיפלומטית בשירות המדינה או שגרירת רצון טוב מטעם עצמה. דמות שבכל סיפור מסומנת כמפתיעה ובלתי ברורה, ונותרת חידתית גם כשרוב התמונה כבר פרושה בפנינו.
"האישה בלבן" לא רק מנסה לפצח את חידת דמותה של גולן, הוא גם שואל דרכה שאלות גדולות על היסטוריה ומנהיגות, על מורשת לאומית ואישית, על הדמויות שאנחנו תופסים ככאלה שראוי לזכור ולמה. האם גולן באמת הצליחה לקשר ולהשפיע מאחוריה הקלעים על פניה של המדינה, או שמדובר בדמות טראגית שעשתה כמיטב יכולתה רק כדי ליפול על קרקע המציאות? מאייר לא בהכרח משיבה על אף אחת מהשאלות האלה ומשאירה לצופה הרבה מקום לפצח ולהשיב עליהן בעצמו או בעצמה. אך היצירה שלה מזכירה שאנשים הם יותר מסך הישגיהם, הם גם עולם שלם של רעיונות, עקרונות, החלטות ונסיבות. ועם כל הכבוד לחשיבות היסטורית, אין דבר יותר מעניין מזה.
המתח שאינו מתפוגג
סרט נוסף שהוקרן בפסטיבל הוא "הסודות של לאשה", שישודר בהמשך החודש בהוט 8. הסרט שיצרו אנה סומרשף ואורית מרלין רוזנצוייג הבטיח שדרך סיפורו של גדול עיתוני הנשים בישראל ייחשף גם הסיפור של איזשהו קונצנזוס נשי או של מעמד האישה בישראל וכיצד הוא השתנה מהגיליון הראשון ב-1947 ועד היום. זו מטרה שאפתנית גם אם היה מדובר בסדרה בת 5-4 פרקים, ודי בלתי אפשרית בסרט של בקושי שעה.
הסרט קופץ מתקופה לתקופה ובין ראשים מדברים (בעיקר מדברות, מטבע הדברים) שמציעים גישות שונות לעיתונות ובפרט למושג העמום "עיתונות נשים": התחלה פוריטנית עם טיפים לעקרות בית, השנים הנשכניות שכללו תחקירים ופוליטיקה לצד המון סליז, שינוי התדמית הפמיניסטי אך גם בורגני-משהו של שנות התשעים והאלפיים וקצת על המגזין בימינו אנו. המתח המרכזי הוא תמיד האיזון בין תוכן קליל וכיפי שיקרוץ להמונים לבין עיתונות מהסוג החשוב והכבד, אותו מתח שהפציע קלות גם ב"שטן לובשת פראדה 2" לאחרונה וכאן מטופל מעט יותר ברצינות.
גם ההגדרה לתוכן "מושך" משתנה מתקופה לתקופה בתולדות העיתון, כשבשנים מסוימות מדובר במתכוני עוגות או בראיונות מרגשים ובאחרים באירוטיקה על השער ובמכירת שטח פרסום למין בתשלום. מעל כל אלה מרחף צילו של תת-המותג "תחרות מלכת היופי" - שעל פי הסרט לא בדיוק נפל קורבן לרגישויות חדשות אלא היה שנוי במחלוקת, גם בקרב חברות המערכת, מרגע היווסדו. גם כשמגיעים להווה ולעבר הקרוב יותר המתח איננו מתפוגג ולא מוצגת תמונה מושלמת של מגזין שפיצח את הנוסחה. כך, למשל, בסצנה שהוקדשה לשער נוקב שנצבע כולו שחור ונשא רק את מספר הטלפון של מוקד חירום לנפגעות אלימות, מובהר לצופות כי שערים כאלה הם אלה שנמכרים הכי פחות בפועל.
מצד שני, כשמצרפים לסיפור ההיסטורי גם תכנים שהתפרסמו לפני שנים ספורות קורה משהו קצת מוזר: עיתון פעיל מסכם את עצמו כמעט בזמן אמת. זה המקום שבו פורמט הראיונות פלוס ארכיון מונע מהצופה סרט מעניין יותר ובעיקר חי יותר - הרי "לאישה" הוא לא מוצג מוזיאוני, אלא מערכת עיתון שעדיין פועלת ואפשר לצפות בה בפעולה, או להפגיש בין הנשים שיוצרות את המגזין היום למי שהיו שם לפניהן. כל זה לא סותר את העניין הרב והסיפורים המרתקים שמספקות המרואיינות כל אחת בתורה. אציין בפרט את ברוריה אבידן בריר, אישה גם אם הייתה מצולמת במשך ארבע שעות יושבת על כיסא ומדברת, בלי שום תוספות או אפילו תנועת מצלמה, עדיין הייתה מצדיקה עבורי את מחיר הכרטיס.
ומכרונולוגיה של תופעה לביוגרפיה של דמות תרבותית - עוד סוג נפוץ למדי של "דוקו-ויקי", אבל גם כזה שלרוב מתקבל בסלחנות במידה ולמושא התיעוד יש מספיק מעריצים. "הדבר היה ככה" הוא מעין מבוא לתולדות חייו של מאיר שלו - כסופר, פובליציסט וכאושייה תרבותית, אבל גם כאיש משפחה וגנן נלהב. הרבה מהזמן זה קולאז' של קטעי ראיונות וכתבות, ציטוטים מספרים או טורים וכן הלאה, שגם זה בעצם אחלה דבר. הרי שלו היה בעצמו איש טלוויזיה כריזמטי עם יכולת מרשימה להשיב באופן זכיר ומשעשע גם לשאלות הגנריות ביותר.
עם זאת, יש כאן משהו קטן נוסף שמספק נגיעה אינטימית ואישית יותר לכל העניין. הגישה שקיבלה הבמאית עדי ארבל לארכיון שלו היא לא רק אנקדוטה בהודעה לעיתונות אלא עולה לדיון כחלק מהסרט. ארבל פוגשת את ילדיו, נכדיו ואלמנתו של שלו והמצלמה תופסת אותם נזכרים בו ובעיקר ממיינים את החומרים שהותיר אחריו בהתאם להוראות שהשאיר - מה יזכה הציבור לראות ומה יושמד כדי לא להיחשף בדרמטיות שנים אחר כך. למעריציו האדוקים כנראה שהסרט לא יחדש הרבה, ומי שמעולם לא קרא אותו כנראה לא ילמד כאן איזה מין סופר הוא היה. אבל זה לא בדיוק דיוקן של "סופר", אלא של הטיפוס שמאחורי הפרסונה, שכיאה לנושא שלו כולל נגיעות של התפייטות וציוריות - וגם לא מעט צחוקים.