הליגיונרים שלנו בהוליווד חוגגים סוף שבוע עמוס במיוחד: "בידיים של דנטה" בהשתתפותה של גל גדות עולה בנטפליקס ברחבי העולם, ו"המכוון" בהשתתפותו של ליאור רז עולה אצלנו באולמות, כמה שבועות אחרי שכבר זכה להפצה בארצות הברית. תיהנו מהרגע, כי באקלים הנוכחי, לא בטוח עד כמה ישראלים יקבלו הזדמנויות מעבר לים גם בעתיד.
האמת שגם את הרגע הנוכחי צריך לקחת בפרופורציות: "בידיים של דנטה" קיבל ביקורות קטלניות במיוחד כשהוקרן בפסטיבל ונציה בקיץ האחרון, גם בלי קשר להשתתפותה של גדות, ובהיותו סרט יומרני של הבמאי האמנותי ג'וליאן שנאבל, לא צפוי לככב בטבלאות הצפייה. "המכוון" דווקא קיבל ביקורות מעולות, אבל כיאה לדרמת אינדי בימינו, נהנה מהישגים קופתיים צנועים למדי. מי יודע, ייתכן שאילולא ההופעה של רז אפילו לא היו מפיצים אותנו אצלנו.
את דרמת המתח הזו כתבו יחד רוברט רמזי ודניאל רוהר, שגם ביים. הוא יהודי עם משפחה בישראל, ולפני כמה שנים זכה באוסקר על הדוקו "נבלני". "המכוון" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו, ובעולם לא מציגים אותו בכותרת "בכיכובו של ליאור רז", שכן מככבים בו שמות בינלאומיים גדולים יותר. את הגיבור מגלם ליאו וודול, שפרץ בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", ולאחרונה גם הופיע ב"נירנברג". למרבה האירוניה, אז הוא גילם את הגיבור היהודי היחיד בסרט (אף שאינו כזה בעצמו), וכאן הוא פחות או יותר הגוי היחיד בעלילה.
הישראלי הא-פוליטי המכוער
גיבורנו היה עילוי כפסנתרן בצעירותו, אבל נאלץ לפרוש בגלל רגישות יתר לצלילים. אוי האירוניה! לכל הפחות הוא מוצא פרנסה כמכוון פסנתרים ברחבי ניו יורק, תחת חסותו של אגדה בתחום, בגילומו של דסטין הופמן. במסגרת עבודתו הוא גם פוגש כוכבת עולה בשמי הפסנתרנות, בדיוק כפי שהוא היה פעם, ובמקרה היא גם נראית כמו ונוס בציור של בוטיצ'לי, והשניים מפתחים קשר רומנטי. מגלמת אותה הוואנה רוז ליו, המשכנעת בתור פסנתרנית בשם רותי בדיוק כפי שליאור רז היה משכנע כמרלן דיטריך.
כאן, רז מגלם ישראלי שחי באמריקה ומנהיג כנופייה של פורצי כספות - גם שני העובדים שלו ישראלים כמוהו. גם אותם פוגש המכוון במהלך עבודה שגרתית, והם מגלים כי חושי השמיעה המחודדים שלו יכולים לעזור להם בפריצות. כיוון שהוא זקוק לכסף, גיבורנו מסכים לשתף איתם פעולה, מה שכמובן מתגלה כטעות חייו.
לדמות שמגלם רז קוראים אורי, ולמרות השם החיובי, הוא על תקן הבהמה בסרט - אחד שלא אכפת לו מפסנתרים או מחוקים, רק מכסף. הוא לבוש אחרת מכל היפים והיפות בניו יורק, לא שולט באידיומים באנגלית כמו "פארקבול", ולא מחייך. הוא תכלס ודוגרי מהצד הלא נכון של החוק. הוא מעין טרקטור שרומס פרחים עדינים כמו המכוון וכמו רותי. זו דמות גסה וחסרת מורכבות, ולכן גם אין מה להרחיב בנוגע לתצוגה של השחקן הישראלי. זה לא שיש לו הרבה מה לעשות כאן חוץ מלהחצין מול המצלמה את "הישראלי המכוער".
את הרושם השלילי שמותיר אורי מאזנים קמעה שני פקודיו הישראלים, שמתגלים כאנושיים הרבה יותר ממנו. מגלמים אותם גיל כהן וניסן סקירא, שלדמויות שלהם יש יותר ניואנסים ולכן אף שזמן המסך שלהם מצומצם, התצוגות שלהם יותר מרשימות ומעניינות מזו של רז.
מה שבכל זאת מעניין בדמות של אורי זו הא-פוליטיות שלו. כן, הוא ה-נבל כאן, אבל למרות האקלים בימינו, התסריט לא מחבר זאת לזהותו. אורי הוא ישראלי ומניאק, אבל לא מניאק בגלל שהוא ישראלי, ורוהר לא מחבר זאת לשירות שלו בצה"ל וכדומה. חברי הקונגרס החדשים מניו יורק ודאי יטענו ש"המכוון" לא רדיקלי מספיק ואפילו ציוני, שכן הוא מציג את הישראלים כבזויים ונתעבים, אבל לא מאשים אותם ברצח עם, קולוניאליזם, השפעה פסולה על הקונגרס וכדומה.
הישראלים האלה איבדו כל כיוון
יותר מאשר שהוא סולד מיהודים ישראלים, נראה שהסרט מאדיר יהודים צפון-אמריקאים: לא מפתיע, שכן רבים מיוצריו הם כאלה בעצמם (הבמאי רוהר יהודי-קנדי, חלק מן המפיקים והשחקנים יהודים אמריקאים).
יש ב"המכוון" הרבה דמויות של יהודים, שאת חלקם מגלמים שחקנים יהודים אגדיים כמו דסטין הופמן שגם הזכרנו וגם טובה פלדשו, שזו כבר לפחות הפעם המיליון היא מגלמת את דמותה של האימא היהודייה. כולם מוצגים כאן כאנשים ישרים, טובים, מוכשרים, עדינים ואיכותיים, ועומדים בניגוד מוחלט לדמות כמו אורי, שבשלב מסוים מתברר כי אפילו מהשואה לא אכפת לו. אז אם צריך לזקק את הסרט למשפט אחד, אפשר לומר שהוא גורס: "הישראלים האלה כל כך איבדו את זה, שאפילו זיכרון השואה לא מזיז לתאוות הרצח והדם שלהם". ובמילים אחרות, "המכוון" אומר - "יהודים-אמריקאים זה יופי, ישראלים זה פויה", שזה בערך המסר הכי פופולרי היום ברחובות ניו יורק ובטיקטוק.
ונגיד שהייתי צופה מטימבוקטו, בלי שום עניין בעניין היהודי והישראלי? בסך הכל, הסרט מהנה לצפייה, ובעיקר מרענן. זה מסוג הסרטים שכמעט כבר לא עושים היום, ובטח לא מפיצים בקולנוע: דרמה לקהל בוגר, שמבוססת על תסריט מקורי, ואין בה אפקטים מיוחדים או שום דבר בומבסטי או גרנדיוזי. הסיפור עתיר תפניות, כך שהוא לא משעמם לרגע, ורוהר צולח היטב את המעבר לקולנוע העלילתי ומציג בימוי מיומן. ליאו וודול עתיר כריזמה, והמעלה הכי גדולה של הסרט היא יכולתו לתת תחושה של זמן ומקום, גם אם מדובר במרחבים ספציפיים ביותר: ברנז'ת הפסנתרים וברנז'ת פריצת הכספות, שכאן מצטלבות.
הבעיה היא כזו: התסריט כה מהודק, עד שהוא נראה מהודק מדי. הכל כאן עתיר אירוניה וסימבוליקה באופן מלאכותי. כל דמות ומהלך עלילתי לא רק מקדמים את הסיפור, אלא גם מסמלים משהו. אף אחד כאן לא יכול פשוט להיות, שום דבר כאן לא פשוט קורה - הכל נושא על גבו קיטבג של משמעויות. יש ב"המכוון" משהו שמזכיר קולנוע ישראלי: גם בגלל האזכורים היהודיים, גם כי ראינו כאן לא מעט סרטי פסנתרים, למשל "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"אלוהי הפסנתר", ובעיקר בגלל הכתיבה שלו.
ההידוק המוחלט והשימוש המופרז בסמליות מאפיין מאוד את הקולנוע המקומי שעושים כאן, לפחות מאז תחילת שנות האלפיים: כזה שעובר אינספור שכתובים בידי מנטורים בחוג לקולנוע ובסדנאות למיניהם, ואז בידי הלקטורים בקרנות, הדואגים שהכל ישרת משהו ותמיד יהיה ברור מה כוונת המשורר. למרות ש"המכוון" סולד מישראלים ומציג אותם כחסרי תרבות, הרי שאם לא היינו יודעים אחרת, היינו עלולים לנחש שזה סרט של בוגר סם שפיגל.