התפקיד הנועז של אמה תומפסון, בר-מצוות והנקודה הישראלית: סיכום פסטיבל סאנדנס

הסרט הכי מדובר הוא גם הסרט הכי יהודי, התפקיד של אמה תומפסון מביא אותה לשיא והסרטים שמכריחים אותנו להסתכל בראי - סיכום פסטיבל סאנדנס, רגע לפני טקס חלוקת הפרסים

27/01/2022
טריילר הסרט "נבלני" (CNN)

פסטיבל סאנדנס יגיע לסיומו בסוף השבוע, כשביום שישי יתקיים טקס חלוקת הפרסים. אז גם נדע אם "טנטורה", הסרט התיעודי המוערך ומעורר המחלוקת של אלון שוורץ, ייצא מהאירוע עם פרס, שעשוי לתדלק עוד יותר את האש סביבו.

כך או כך, אפשר כבר לסכם. הפסטיבל סיפק השנה לא מעט כותרות, בעיקר הודות לסדרה התיעודית על פשעיו של ביל קוסבי, או הסרט התיעודי שבו אוון רייצ'ל ווד חשפה כי מרילין מנסון אנס אותה בצורה מזעזעת, אותם כבר סיקרנו כאן בעבר. מבחינה אמנותית-קולנועית טהורה, לעומת זאת, לא היו הרבה בשורות, אבל בכל זאת אפשר היה ליהנות מכמה מציאות.

נחסוך מכם את יומן הצפייה המלא שכולל עשרות סרטים, ונסתפק באלה המדוברים ביותר, שסביר להניח כי עוד יעוררו שיח ער במהלך השנה הקרובה. אלה יצירות שעוד יגיעו להקרנות בישראל בעתיד, בצורה זו או אחרת, אז נסתפק גם בחוות דעת קצרה עליהם, ונשמור עודף להמשך.

עוד בוואלה!

הסרט שמוכיח: אנחנו הרגנו את הנסיכה דיאנה

לכתבה המלאה
ההפך מ"אישה יפה". מתוך "Good Luck to You, Leo Grande"(צילום: פסטיבל סאנדנס/ניק וול)

"Good Luck to You, Leo Grande"

מעל הכל, פסטיבל סאנדנס הוא בסופו של דבר שוק, שבו סרטים שהופקו באופן עצמאי נחשפים לראשונה ועומדים על המדף למרבה במחיר. השנה, אחד הסרטים המבוקשים ביותר היה "Good Luck to You, Leo Grande", שבסופו של דבר נמכר לאולפני סרצ'לייט תמורת שבעה מיליון דולרים וחצי, הסכום הכי גבוה עד כה בפסטיבל השנה, וסכום גבוה יחסית לתעשיית האינדי, בטח בתקופת הקורונה.

האולפנים, כך דווח, חוזים גדולות ונצורות לסרט ובעיקר לכוכבת שלו אמה תומפסון, אותה הם מתכוונים להריץ לאוסקר 2023. השחקנית הבריטית הוותיקה מגלמת כאן אלמנה טרייה, שבמהלך חייה קיימה יחסי מין עם גבר אחד בלבד - בעלה המנוח, איתו שכבה בתנוחה אחת בלבד, תנוחה מיסיונרית. לאחר מותו, היא שוכרת את שירותיו של ג'יגולו צעיר ומצויד היטב, שמלמד אותה לראשונה את תענוגות הגוף, וגם לה יש כמה שיעורים חשובים בשבילו.

בעידן שבעקבות ה-MeToo, התרבות הפופולרית כולה והקולנוע בפרט מחשבים מסלול מחדש בכל הקשור לייצוג של גברים, נשים ומה שביניהם. הפתרון של סופי הייד, התסריטאית-במאית האוסטרלית שחתומה על הסרט הזה הוא לעשות הכל הפוך.

להיטים קודמים, למשל "אישה יפה", הציגו דמויות של נשים שעובדות בתעשיית המין? אז היא תציג דמות של ג'יגולו. הסרטים שלפניה תיארו כיצד גבר מנהל רומן עם אישה צעירה ממנו? אז כאן נחזה במין בין אישה בשנות השישים לחייה וגבר בשנות העשרים לחייו. התרגלנו להחפצה של נשים? אז כאן המצלמה מתעכבת שוב ושוב על גופו התמיר של הגבר, להוציא סצינה אחת, שוודאי עוד תעורר הדים, בה תומפסון עומדת מול המראה בעירום מלא.

אמה תומפסון משוחחת על הסרט

גם זו נקודה מעניינת: הפסטיבל הקרין השנה שלל סרטים העוסקים במיניות של נשים צעירות, ובכולן המצלמה הקפידה שלא להציג את גופן הערום של הגיבורות. "Good Luck to You, Leo Grande", לעומת זאת, נהנה לחשוף את גופה של תומפסון, מאותה סיבה שצוינה לעיל. הרי התרגלנו כבר לסצינות עירום של בנות עשרים, אז עכשיו שישים זה העשרים החדש. ככה זה בהוליווד של היום: הכל בהתרסה, הכל בהיפוך.

ומעבר לכך, איך הסרט עצמו? זו דרמה קאמרית, שמתרחשת ברובה בחדר מלון, עם שתי דמויות ראשיות, ומלבד תומפסון אנחנו נאלצים לסבול את הנוכחות הבלתי נסבלת של דריל מק'קורמק בתפקיד נער התענוגות. מעבר להיפוך התפקידים, אין כאן יותר מדי, אבל בימינו גם זה מספיק כדי להפוך לסחורה מבקשת. כך או כך, הדרמה הקומית הזו נרכשה להפצה גם אצלנו, כך שעוד תהיה הזדמנות לדוש בה.

"Cha Cha Real Smooth"

עוד אחד מן הסרטים העלילתיים הכי מדוברים בפסטיבל, שנרכש בידי פלטפורמת הסטרימינג של אפל תמורת סכום גבוה עוד יותר של כ-15 מיליון דולר. במקרה או שלא במקרה, מדובר גם בסרט הכי יהודי בסאנדנס, ויש אפילו קשר ישראלי: אודיה רש, מקסימה כתמיד, מככבת בו.

הסרט הוא המחשה נוספת למשיכה ההוליוודית ארוכת השנים לבת/בר מצוות. הגויים מתים על זה, כי בנצרות אין טקסי התבגרות כיפיים שכאלה (הרי בהטבלה נוצרית אין כיבוד ואי אפשר להזמין תקליטן); והוליווד מתה על זה, כי בת/בר מצווה היא הזדמנות להכניס בתוך חלל אחד שלל דמויות, התרחשויות ומוזיקה, וזה בסיס טוב לדרמה ולקומדיה.

קופר רייף כתב וביים את הסרט וגם מככב בו, בתור צעיר יהודי מניו ג'רזי שהופך למרקיד במסיבות בת ובר מצווה. כך הוא פוגש גם אישה בגילומה של דקוטה ג'ונסון, שזה אחד משני סרטים שלה בפסטיבל. הוא פורש את חסותו על בתה שנמצאת על הספקטרום וממלא את החלל שמותיר ארוסה, עורך דין העסוק בנסיעות עבודה. בדומה לסרט הקודם שהזכרנו, גם כאן יש מוטיב של פערי גיל, אך הפעם הקשר לא מפתח בצורה מינית - ובכל זאת יש לו השלכות דרמטיות על חיי הדמויות.

אפשר להבין למה הסרט מקבל חיבוק כל כך חם: הוא אמנם סוחט דמעות, אבל בניגוד לרוב המתחרים בסאנדנס, אלא לא דמעות של ייאוש מוחלט ושל רצון לחתוך ורידים. זו דרמה קומית מהנה לצפייה ומלאת שמחת חיים, שמותירה שביב של תקווה להמשך ומוכיחה שגם אם זה לא קרה לך בגיל 12 או 13, אף פעם לא מאוחר להתבגר.

ארבע בר-מצוות ומילפית אחת. מתוך "Cha Cha Real Smooth"(צילום: פסטיבל סאנדנס)

"Palm Trees and Power Lines"

לא אופתע אם זה יהיה הזוכה בפרס הראשון בתחרות העלילתית האמריקאית. גם אם לא, הרי שמבחינתי זה הסרט העלילתי הכי טוב שראיתי בסאנדנס, אז מאיתנו לפחות הוא כבר קיבל פרס.

מדובר בסרטה הארוך הראשון של הבמאית האמריקאית ג'יימי דק, והוא מבוסס על סרט קצר שלה בשם זהה. התגלית המהממת לילי מקלנרי, שקשה להתעלם מהדמיון שלה לאבישג סמברג, מגלמת כאן צעירה מרקע כלכלי-חברתי נמוך ומשפחה לא מתפקדת, שמנהלת קשר רעיל עם גבר מבוגר ממנה.

יש סרטים שקשה להסביר מה טוב בהם. הם פשוט כאלה. "Palm Trees and Power Lines" לופת את הצופה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אין בו יותר מדי בשר, אבל גם אין בו עצם אחת מיותרת או תנועה אחת לא נכונה. ג'יימי דק מפגינה שליטה ומיומנות באמצעי המבע העומדים לרשותה, ובהמשך לשאלות שהזכרנו קודם לכן, נמנעת מפתרונות קלים כשהיא מציגה סצינות של מין וניצול מיני. אנחנו עוד נשמע גם עליה וגם על הסרט הזה.

עוד נשמע עליו. מתוך "Palm Trees and Power Lines"(צילום: פסטיבל סאנדנס)

"נבלני"

בתזמון מושלם עם רוחות המלחמה בין ארצות הברית ורוסיה, צורף לפסטיבל ברגע האחרון הסרט התיעודי הזה. הוא נקרא בשמו של אלכסיי נבלני, האופוזיציונר הבולט ביותר לפוטין, שיושב כעת בכלא הרוסי ורגע לפני הפרמיירה גילה כי הקרמלין הכניס את אחיו לרשימת המבוקשים שלו.

הסרט הוא הפקה משותפת של HBO ו-CNN, ועומד מאחוריו דניאל רוהר. הבמאי הקנדי עוקב אחר נבלני בשעה שהוא מנסה ומצליח להוכיח כי פוטין עמד מאחורי הניסיון להרעיל אותו, שרק בדרך נס לא הסתיים במותו.

המזימה לחיסולו של נבלני והדרך בה חשף אותה הם חומרים לסדרת להיט של נטפליקס, אך הסרט לא מוציא מהם את המיטב, אלא להפך. האשמים בכך הם הבמאי אבל גם מושא התיעוד שלו, שמתקשה להחזיק את הדוקו הזה על כתפיו. מבלי לגרוע חלילה מחשיבותו הפוליטית, לפחות בתור גיבור קולנועי הוא מתגלה כאישיות קרה, מתנשאת ולא כריזמטית. נוסף לכך, כפי שלוחם החופש מודה בעצמו, הוא מתקשה לנהל שיחה באנגלית. ייתכן שאם הסרט היה נעשה בשפת אמו, התוצאה היתה סוחפת יותר.

מתוך הסרט "נבלני". CNN,
"האזרח מספר 4" זה לא. מתוך "נבלני"(צילום: CNN)

מי שמתגלה כגיבורה האמיתית זו דאשה, בתו של נבלני, הלומדת כרגע באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, ויש לה את הכריזמה, החן והכישורים הרטוריים שחסרים כאן לאביה. סביר להניח שיום אחד עוד יקדישו לה סרט נפרד.

"האירוע"

קולנוע הוא מראה של החברה, בטח בפסטיבל פוליטי ומודע חברתית כמו סאנדנס. הדיון סביב חוקיות ההפלות עומד במרכז השיח בארצות הברית בשנים האחרונות, וכיאה לכך גם במרכזו של הפסטיבל. לפני שנתיים, הזוכה הגדול בו היה "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שעסק בצעירה ענייה הצולחת מסע חתחתים כדי לעבור הפלות, והשנה הוצגו בו שלושה סרטים בנושא.

בניגוד ל"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", שהתרחש בימינו אנו, שלושת הסרטים הטריים תקופתיים ומתרחשים בשנות השישים. בשניים מן המקרים מדובר בסרטים אמריקאים, העוסקים בארגון המחתרתי The Janes, שעזר לנשים אמריקאיות לבצע הפלות בתקופה שבה הן היו אסורות לחלוטין לפי החוק. "Call Jane", שבו כבר דנו, הוא דרמה בכיכובה של אליזבת בנקס; "The Janes" הוא סרט תיעודי, שיש בו עודף של ראשים מדברים ובכל זאת מעניין לצפות בו, וגם הוא ודאי יהיה מאוד מדובר.

השלישי הוא "האירוע", שבניגוד לכל הסרטים הקודמים שהוזכרו, לא הוצג בסאנדנס בהקרנת בכורה עולמית. הוא הגיע לפסטיבל האמריקאי לאחר שכבר הוקרן בפסטיבל ונציה, בו קטף את הפרס הראשי, אריה הזהב.

את הסרט ביימה אודרי דיוואן, והוא מבוסס על ספרה בשם זהה של אנני ארנו - אחד הספרים הצרפתיים הטובים ביותר של דורנו. על פי סיפורה האישי, ארנו הציגה בו את סיפורה של צעירה בת מעמדת הפועלות בצרפת של שנות השישים - תקופה שבה לנשים צרפתיות היה אסור לפתוח חשבון בנק בלי רשות מבני זוגן, הפרדה מגדרית במערכת החינוך היתה מותרת בחוק, והפלות לעומת זאת היו אסורות. מי שעברה הפלה הסתכנה במאסר במקרה הטוב, ובמוות במקרה הרע - כי ההפלות הלא חוקיות נעשו לרוב בצורה פיראטית ופרימיטיבית

משתחרר מהצל של הספר. מתוך "האירוע"(צילום: באדיבות פסטיבל סאנדנס/סרטי IFC)

דיוואן לקחה על עצמה משימה מאתגרת - להביא אל הבד את הספר המופתי והקאנוני. הפתרון שלה, היה לברוא יצירה משל עצמה. סיפור המסגרת אמנם דומה, אבל מזמן לא ראינו עיבוד קולנועי שכל כך שונה מהמקור הספרותי, הן בפרטי העלילה והן בסגנון. הספר בנוי כהרהור על העבר; הסרט, לעומת זאת, מתרחש בהווה של הגיבורה והוא כל כך אינטנסיבי, שאין לה זמן להרהר.

ברגע שמשתחררים מהצל של הספר, מבינים עד כמה עבודת הבימוי של דיוואן מותירה חותם, כולל מה שהן כנראה שתיים מהסצינות הקשות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות; עד כמה מחשמלת תצוגת המשחק בתפקיד הראשי של התגלית אנה-מריה ורטולומי; ועד כמה הסרט, בדיוק כמו המקור הספרותי, מיטיב לדון בהצטלבות הכה צרפתית שבין מגדר, מעמד ושררה, ובמערכת ההשכלה הגבוהה הצרפתית, מנגנון שימור האליטות הכי יעיל בצרפת, ולמעשה הדבר היעיל היחיד בצרפת.

ברגע השיא של הסרט, הגיבורה חוזרת לשיעור אחרי הפסקה ארוכה מסיבות ברורות. היא מבטיחה למרצה שתשלים את החומר. בספקנות ובחוסר אכפתיות, הוא שואל אותה לאן נעלמה. "היתה לי מחלה", היא מסבירה. "מחלה שתוקפת רק נשים, ומסלילה אותן להיות עקרות בית".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully