מפומפם, ואשכרה, לא סתם

כסאטירה פוליטית ערכה אפסי, אבל אין זה מונע מ"ארץ נהדרת" לתפקד כתוכנית הכי חמה, שוברת שיאי רייטינג ומצחיקה של 2004. קיציס מושחז, פרידמן מופרע, עלמה זק מהממת, מריאנו קורע ואורנה מוכיחה אחת ולתמיד כי יש בה הרבה יותר מסתם איזו לימור אחת.
יונתן שגיב

למי שמכיר את הקומיקאי האמריקני סטיבן רייט קצת קשה עם ליאור שליין, ששאב ממנו לא מעט השראה (התספורת, למשל). ועדיין, שליין הוא כיום האיש עם הלשון הכי חדה בטלוויזיה, שיוצאת מתוך פני הפוקר הנצחיים שלו (עוד טריק של רייט, אגב). בפריים טיים של יום שישי, הארס של שליין הוא הדבר הכי טוב שיכל לקרות לערוץ השני.
רונן ארבל

כאשר בכניסה לאולם כנסים אקדמיים שמו ראש חוג בתור סלקטורית, היה כבר ברור שבאטלר היא לא עוד הוגה פמיניסטית מארצות הברית. המיניות היא מעשה חיקוי פרפורמטיבי, ולצד המטרוסקסואל התקבע מגדר חדש בעברית: קוויר.
חיים פינקלמן

ללא כל ספק הלהקה המגניבה ביותר בתולדות המוזיקה, הלכה לגן עדן עם הקופים וחזרה עם כרס בשביל לאסוף עוד קצת דולרים. היה תענוג לנקות את האבק מהתקליטים, נתראה באיחוד הבא.
ערן מחלו

זו לא רק האנימציה מעוררת ההשתאות של פיקסאר. זה גם התסריט החכם, הדיוק בקולות (שרה ואוול, שמדובבת את הילדה ויולט היא קומיקאית ודוקטור לספרות ושירה אמריקאית), המודעות וההומור הפנימי, או במלים אחרות, "משפחת סופר על" כל מה ששרק 2 לא היה.
רונן ארבל

את הקולנוע המעניין ביותר בעולם כיום עושים מחוץ להוליווד, ולאחר שנים של תסיסה פעילה מאד בזירה האסייתית, נוצר כאן לבסוף הייפ מוצדק להפליא המביא צדק פואטי מתבקש. בעוד הוליווד גוססת, הקולנוע האסייתי זורח על מסכינו באיכותו ובמקוריותו הרעננים.
ג'ק פאבר

לכאורה אין נושא שחוק יותר מאותה בלונדינית ששמה מרילין מונרו, אך תערוכת הצילומים המצוינת והמקיפה של מוזיאון תל אביב הצליחה לחדש, לרגש ולהציג את מרילין האישה, הטרגדיה, האגדה והדימוי, ובעיקר לשרטט את הפער והקשר הבלתי נתפס בין אדם בשר ודם לאייקון תרבותי.
יונתן שגיב

זו הייתה השנה של הפריק פולק. של ג'ואנה ניוסם, ושתי בוניאן וחברי אנימל קולקטיב. אבל אמן אחד התחיל אותה עם אלבום שהושפע "מאישה שחורה שמביאה קץ למגיפה אחרי זיון עם שדה תירס", וסיים עם שני אלבומים מצוינים, אוסף, ומעמד של סופרסטאר. נראה כמו טיוהר, מוכשר כמו ניק דרייק, ומתמסטל ממבט על בננה.
רביב גולן

כל כך הרבה חמלה יש במלודיות של אייר, בשירים הקטנים והמושלמים שלהם, שמעוררים געגועים לאהבה וחום שמעולם לא היו. "Talkie Walkie", הוא יהלום נוצץ, מלוטש אך בטוב טעם, שהמעבר שלו למרכז לא הוריד מערכם, אלא היה דוגמה לצדק פואטי - רעל מתקתק שטפטף וחדר למיינסטרים, שלא יכל להתנגד לו.
רונן ארבל

גם במותו הוציא לנו הראיס את הנשמה. המוות של מי שיותר מפגע בנו, עשק את עמו שלו, עשוי לעורר מחדש את תהליך השלום האזורי. יורשיו הם בוודאי אנשים הגונים וראויים ממנו להוביל את עמם לעצמאות. עכשיו, יותר מבעבר, חובת ההוכחה היא עלינו.
רונן ארבל

אחת ההתרחשויות המזוויעות המבקשות להראות לנו את עומק השחתתו של הכיבוש, בגופתה מנוקבת הכדורים של איימן אל-חמיס בת השלוש עשרה. האם זה הייפ? כן, כשמופיעים בתוכנית של יאיר לפיד להגנת פושע מלחמה זה הופך לעוד מוצר בידור, תחליף קל ונוח לעיכול לועדת חקירה ממלכתית.
ג'ק פאבר

בתחילת השנה יצא אלבום הבכורה "לנשום בספירה לאחור", שהתעלה על כל הציפיות שהתאספו בעקבות שנים של הופעות. בעידן של כוכבים של נולדים ומרעישים, קינן עוררה הייפ ו"דיבור תעשייתי" אדיר, והרוויחה אותו בהרבה עבודה, יזע וכשרון. מהמוצדקות בזמרות ארצנו.
יניב חלפון

במהלך מזהיר עקפה לסלאו את צביקה פיק בסיבוב, והוכתרה למלכת הקאמבקים החדשה. סבתא זאפטה וגרושת בני בלוך הפכה לביץ' מיתולוגית: נעמי שחר מ"השיר שלנו" ומנחה ב"החולייה החלשה", והיד עוד נטויה.
נוגה הורוביץ

בניגוד לכוכבני חנוכה סתמיים שמתמחים בעיקר בבריחה מהפפראצי, נינט מחזיקה גם בקול מהמם, יכולת משחק בלתי מבוטלת ומבנה גוף נורמלי, שנותן תקווה גם לממוצעות בינינו. מחכים לתקליט, מאמי.
נוגה הורוביץ

אפילו האלבום המחורבן של רדיו 4 לא הצליח לגרוע מהPאנק Fאנק להמשיך ולהיות המרענן הרשמי של הרוק ב-2004. הרגעים היפים באלבום של !!!, האוסף של DFA, ההפתעה שהגיעה מכיוון 2 לון סורדסמן והסנוניות הראשונות מהאלבום של LCD סאונדסיסטם, מראים שהגיטרות שרוצות לרקוד כאן כדי להישאר.
רונן ארבל

מסוג הלהקות שעונות על הקלישאה האהובה "אם הם לא היו קיימים, היו חייבים להמציא אותם". למרות שהכל נשמע אצלם כל כך נכון – גיטרות עצבניות, מקצבי דאנס וטקסטים שצועקים "אני אינטיליגנט" – ממש כאילו זיקקו אותם במעבדה, הם עדיין אמיתיים. פרנץ פרדיננד כאן כדי להישאר, ומצדי שהליברטינז ילכו להזריק עד מחר.
רונן ארבל

אלה שהאשימו את אינטרפול בהעתקה של הצלילים שרוברט סמית העתיק בעצמו, או בבזיזת המורשת של איאן קרטיס, לא לקחו בחשבון דבר אחד: לאינטרפול יש יכולת מוצקה לכתיבת שירים. אז נכון, "אנטיקס" לא הציג משהו שלא שמענו, אבל היו בו שירים טובים של לובשי שחורים. וזה המון.
רביב גולן

לא לשווא מככב כמעט שנה "צופן דה וינצי'" של דן בראון בראש רשימות רבי המכר של ישראל. קשה להתנגד לתמהיל המדויק של מתח, הורמונים, אמנות ומיניות המגולמת בפרשת רצח של אוצר, ביצירה של דה וינצ'י ובגיבור בשם רוברט לנגדון, שהנו סוג של אקדמאי מעונב, שיודע גם להחטיף פה ושם איזו סטירה בריאה.
יונתן שגיב

תגליתם של הפרופסורים הרשקו וצ'חנובר, פעם ראשונה פרס נובל בכימיה לישראלים, תרמה רבות למדע וגם לתדמיתה של ישראל בעולם. התקשורת, שאוהבת אירועים, הראתה שגם היא יכולה לתרום מילים כשהיא רוצה.
נוגה הורוביץ

רבים כבר שכחו את הפרובוקציה הפוליטית הפארטצ'ית הזאת, אבל אנחנו זוכרים את היום שבו הופיעה האמנות על עמודים ראשיים ובמהדורות טלוויזיה בהייפ סוער, עם טיעון מוצלח שחשף שבישראל, התייחסות תקשורתית לאמנות הוא תוצר של אלימות ואווילות.
ג'ק פאבר

סקסי בטירוף, איכותי ויכול לאחסן מה שעשרה מדפים עמוסים בדיסקים מתקשים לעשות, וכל זה בכיס של המעיל. אה כן – ועכשיו גם אתם יכולים להגיד שיש לכם מקינטוש.
ערן מחלו

רק עוד כמה שנים נצליח לדעת מה הנזק שנגרם, כל הדרך מתעלות האף ועד לאונות עצמן, אבל עד אז אפשר לשחק אותה סופרמן – להזדיין כמו שפנים, לא לישון יומיים ולדבר מלא שטויות. ואם תהיתם איך מתרגמים חגיגת לאנגלית, אז הנה : ספיד.
ערן מחלו

מילא מילקשייק, אבל לא יכלו להזהיר מראש שכל שיר באלבום המופת "Tasty" הוא פצצת אטום מוזיקלית שמתלבשת מיידית על האוזניים, הלב והתחת? סקסית, מתוחכמת, עם קול מחוספס ועתיר שכבות, אין לחמניות כל כך חמות בשוק כמו צמד עופריה של קליס.
יונתן שגיב

לפעמים גם פרסי הגראמי ו-MTV צודקים. במקרה הזה, ההצלחה וההכרה המסחרית שווסט קיבל, הולכים טוב עם הכשרון שלו להפקות היפ הופ. הסוס המנצח של ווסט – לסמפל קטע סול ולהשמיע אותו במהירות גבוהה – ממשיך לייצר ביטים סוחפים ומרגשים, שמתעלים מעל הראפ החביב ותו לא שלו.
מעוז דגני

קטפה הבמאית הצעירה פרס בפסטיבל קאן, וההדים לא פסקו מלהישמע. "אור", סרט הביכורים מהפך הקרביים שלה, הוא עילה מצוינת לרעש ציבורי. ידעיה, שנראית בעצמה כדמות מסרט אפל, טיפלה בנושא הזנות בישראל ברגישות שעוד לא נראתה כמותה.
יניב חלפון

אמנם סרטו של ערן ריקליס לא אינטנסיבי ומדויק כמו זה של ידעיה, אבל בעזרתם האדיבה של חברות הפקה מצרפת, "הכלה הסורית" פרץ דרך בתחום הפרודקשן. סרט ישראלי מושקע מאין כמוהו, שמשביח את הפירמה, ומצדיק כל פרס שזכה בו. יש על מה לדבר.
יניב חלפון

יוסי סידר ושולי רנד שטפו את המסך הגדול, שי גבסו סחף עם אלבום בכורה, חוה מונד דגמנה ארמאני, ובתקשורת ידידיה מאיר, סיוון רהב, קובי אריאלי, אורית נבון ושאר החברים, התחילו להשמיע קול של ממש. הכיפות הסרוגות והחצאיות הארוכות היו הדיבור התרבותי של השנה. הגיע הזמן באמת.
יניב חלפון

ספרו המצוין של מארק האדון על נער עם תסמונת דמוית אוטיזם, שיוצא לגלות מי רצח את הכלב של שכנתו, הוא אחד מאותם סיפורים מידיים שמצליחים לרגש באופן אינטליגנטי כל אדם בעל לב פועם ויכולת קריאה מינימלית.
יונתן שגיב

בריאן ווילסון יודע איך נשמע הנצח, ודי למי שהקשיב להרמוניות הקוליות של "God Only Knows" כדי להבין. באיחור אופנתי של 37 שנה הוא הקליט מחדש את "Smile", יצירת מופת חסרת זמן, והראה לכולנו איך נשמע פופ פסיכדלי במיטבו. אלבום השנה בכל שנה.
רונן ארבל

כנראה שתסמונת האלבום השני לא קיימת עבור מייק סקינר ודיזי רסקאל, משוררי הרחוב של לונדון הצעירה, שהוציאו השנה תקליטים טובים יותר מהבכורות הפנומנאליות שלהם, עם אינטרפרטציות ייחודיות לתרבות ההיפ הופ. ורק אצלנו בני עשרים פלוס ממשיכים להישמע יותר זקנים מההורים שלהם (מי אמר דניאל סלומון ולא קיבל?)
רונן ארבל

יותר מדי אנשים מעקמים לאחרונה את האף כשהם שומעים את המלה האוס. התשובה שלי אליהם בדרך כלל היא "לכו לשמוע מתיו דיר ונדבר אחר כך". מלבד דיר, גם ברוקס, מתיו ג'ונסון, טיפשוורץ, אנשי סופר דיסקאונט ועוד רבים וטובים המשיכו להרחיב את הגבולות הז'אנריים של ההאוס. הילד אמנם בן 20+, אבל הוא נשמע טוב מאי פעם.
רונן ארבל