מהם שירי הפופ הכי טובים של 2012?

זאת לא היתה שנה מדהימה עבור מדונה, שהוציאה עוד אלבום לא מרשים ויצאה לטור שנוי במחלוקת. אבל כל מי שהיה בהופעה שלה ברמת-גן יודע כשכמדונה שרה "Its So Erotic", גם אחרון הסנובים קופץ. בני בנאסי הרים לה, וביחד איתו מדונה לקחה את "Girls Gone Wild" לקוטב הכי ממכר שלה, הקוטב הפרחי- עוצמתי, נטול הקבלה ועמוס האטיטיוד. ניצחון.

מדונה באלבום "MDNA": לא ברמה של מלכת הפופ

כשהיא מפסיקה לעוף על האקסטרווגנזות של עצמה וחוזרת להתמקד במוזיקה, ניקי מינאז' נזכרת שבעצם היא היתה אמורה להפשיר את הראפ הנשי מהקיפאון שלו. שירים כמו "Beez In The Trap" מוכיחים שאם יום אחד היא תרצה בכך, מינאז' תצליח לעשות הרבה יותר מלצבוע את השיער לורוד.

ניקי מינאז' באלבום החדש: איבדה קשר למציאות

בעוד שאף מבוגר לא יודה בכך שהוא אוהב שיר של וואן דיירקשן, דה וונטד הם בוי בנד שגם לאנשים מבוגרים מותר לזמזם. בטלנובלה של התחייה המחודשת והמשמחת של להקות הבנים, "דה וונטד" הם שחקני הכדורגל האשכנזים: יש בהם משהו קצת ערסי, קצת מושך ומאוד כיפי. גולסטאר.

מתוך אלבום בכורה עמוס בשירים לא טובים (אך שהניב הרבה להיטים), "Next To Me" הוא שיר יוצא דופן, שיר שמבהיר למה אמילי סנדה כל כך פופולרית באנגליה. להיט מלא נשמה,שמזכיר מדוע הוכתרה סנדה כהבטחה הגדולה של 2012. אם כל השירים שלה היו נשמעים כמו זה, אולי היא גם היתה הבטחה שהתממשה.

בשנה בה שלטו Psy ו-LMFAO, להיטי דאנס ראויים היו לא קלים לאיתור. אבל די.ג'יי פרש ממשיך לעשות את הבלתי אפשרי ולשגר אל ראש המצעד הבריטי המנוני דאנס שהם אינטנסיביים לא פחות משהם מגניבים. השילוב בין די.ג'יי פרש לאיט גירל ריטה אורה, הווקאליסטית הנכונה של השנה, התגלה כמושלם.

לא פשוט להיות הילדה הכי מוכשרת במיינסטרים, אבל המשימה הזו, כך נדמה, לא עושה רושם על טיילור סוויפט. נכון, יש לה שירים מרשימים מאלו ב"Red", אלבומה האחרון, אבל אף אחד מהם לא כיפי כמו זה. שיר שהונדס עבור כפתור הריפיט, פורקן טינאייג'רי מלוטש ומזוקק .

"Red" של טיילור סוויפט: אלבום ענק של יוצרת מוכשרת

סנטיגולד ממשיכה להלך על קו התפר שבין אינדי למיינסטרים, כשהיא שייכת ולא שייכת לשני הצדדים. "Desperate Youth" הוא המיזוג המושלם בין שני הצדדים שיש בה: הביט והטקסט שלו שייך לאינדי, אבל התוצאה הסופית קליטה ונוחה לעיכול, מתאימה לרדיו ואפילו לפרסומת של חברת בגדים ישראלית. לדעת איך לשחק בשני המגרשים היא חוכמה לא קטנה, שסנטיגולד ממשיכה להצטיין בה.

לפחות בארץ, ומבחינת אהבת הקהל, "Diamonds" הוא שיר המיינסטרים המנצח של השנה. "Diamonds" הוא גם אחד השירים הטובים של ריהאנה. החיבור עם סיה הוליד המנון אפקטיבי אך לא זול, שעשה לריהאנה טובה גדולה כשהצליח להוציא אותה ממקום מוזיקלי ומתחנף והצעיד אותה קדימה, לעולם של להיטי פופ בשלים יותר.

ריהאנה באלבום החדש: יורה לכל הכיוונים ופוגעת

אי שם בשלהי האביב אמר מבקר מוזיקה אחד על "Get Free" שהדבר שהכי מעצבן בו הוא שהוא שיר כל כך טוב. הוא צודק. דיפלו (וגם סוויץ', אבל בעיקר דיפלו) מייצר ג'אנק כל הזמן ומפיק, בלי להסס, קטעי פח לכל ג'סטין ביבר שמתדפק על דלתו. ואז, משום מקום, תחת מטריית מייג'ור לייזר, הוא מגיח עם ההמנון האוורירי והמרגש הזה, שעומד בניגוד לכל המוזיקה המתלהמת והנוסחתית שדיפלו מתפרנס ממנה. עם הסולנית של הדירטי פורג'קטורז על הווקאלז, "Get Free" הוא שיר שלא משנה כמה פעמים הוא ינוגן, הוא ירגש בכל פעם כאילו הוא מתנגן בפעם הראשונה. כמו שאמר המבקר: "כשהם רוצים, הם יכולים". ועוד איך.

"Orange Crush" של פרנק אושן הוא אחד מהאלבומים השאפתנים והמוצלחים שיצאו השנה, והוא מועמד ודאי לתואר אלבום השנה ברוב הרשימות החשובות. אחרי שדגדג את המיינסטרים מהדלת האחורית עם אוד פיוצ'ר, אושן נכנס השנה למיינסטרים מהדלת מהדלת הקדמית, עם יציאה מתוקשרת מהארון, אלבום נמכר ומועמדויות לגראמי. "Thinking About You" הוא התמצית של מה שטוב באושן. הוא כל מה שהופך את אותו לאמן של דלת אחורית וקדמית בו זמנית - קטע יפה, רגיש, נגיש, חכם ולא מתפשר.

קניה ווסט התמקד השנה בשני פרויקטים עיקריים: הראשון הוא קים קרדשיאן. ומאחר וק"ק היא פרויקט שגוזל הרבה זמן, ווסט נותר בלי זמן לאלבום חדש והסתפק בשחרור אוסף של הלייבל שלו, "גוד מיוזיק", ובו תצוגת תכלית של הכישרון שהוא אסף סביבו בשנים האחרונות. בסינגל המוביל, "Mercy", ווסט חובר לביג שון ופושה טי מהלייבל שלו, ולנער הזהב טו צ'יינז (שחתום בדף ג'אם) ומדגים, כהרגלו, שגם אם על פניו הוא הפך לדמות בריאליטי של החברה שלו, כשזה מגיע למוזיקה החושים שלו הם עדיין הכי חדים, הכי מדויקים והכי נכונים. שיר נהדר מתוך אוסף נהדר, ומועמד מוצדק לגראמי בקטגוריית שיר הראפ של השנה.

האלבום של קניה ווסט ו-G.O.O.D Music: שואו מהוקצע ומתוקתק

בזכות אלגנטיות, קצב ממכר וקליפ צבעוני הפך "Losing You" לשיר שכולם אוהבים לאהוב, להיט אלגנטי ולא צפוי. ההשוואות בין סולאנג' למדונה של תחילת האייטיז, שפוזרו לכל עבר, היו אולי מעט מוגזמות - הכריזמה של סולאנג' לא מדגדגת את זו של מדונה וגם לא את זו של אחותה, ביונסה. ועדיין, משירים מקסימים ונוטפי סטייל כמו "Losing You" יכולות שתי הדיוות רמות הדרג ללמוד הרבה.

כשקלווין האריס ופלורנס וולש נפגשים הם תמיד עושים טוב אחד לשני: פלורנס ממתנת את הערסיות הממוחזרת ומלאת היוהרה של האריס ואילו האריס מוציא מוולש איכויות פופיות שחסרות בה. ב"ספקטרום" המפגש הזה הגיע לשיא, כשהאריס לקח את המקור, אותו הפיק פול אפוורת' הגאון, ודילל את כל מה שמתוחכם בו – את החספוס, את העיבוד המורכב, את התיזמור העשיר. הוא השאיר את הווקאל החד פעמי ואת המלודיה, שאותה בצדק זיהה כמלודיית ניצחונות, והרים אותה עם קלידים תעשייתיים ואפקטיביים. התוצאה? שיר השנה, כמעט.

ושאר האלבום של קלווין האריס? התמסחרות מוגזמת

גריימס, שאחראית לאחד האלבומים הטובים והמדוברים של 2012 (ואלבום השנה שלי באופן אישי) היא האמנית שכוכבים בסדר הגודל של קנייה ווסט מאזינים לה בבית, ואז מבינים שככה נשמעת מוזיקה חדשה ומאתגרת, ומיד מחפשים דרכים לשלב את היצירה שלה בפופ שלהם. "Oblivion" הוא ההווה והעתיד של הפופ - מוזיקה נשית, מסקרנת, ולא מקובעת. מוזיקה שנותנת תחושה שלמרות ששמענו כבר הכל, עוד לא שמענו כלום.

איזה שיר עשה לכם את השנה? ספרו לנו בפייסבוק