טעון קיפוח 99: המצעד השנתי הטוב והרע של השנה

(בסרטון: דודו טסה שר "הגולה")

אתם מוכנים, אני מוכן, היקום כולו מוכן ולכן… מארש חרישי, כיבוי אורות, עליית מסך. אולפני "טעון קיפוח" גאים להציג, הפקתו של רועי בהריר-פרל בשיתוף "טושיבה" (מותג המחשב הנייד שבו הוא כותב): מצעד הפופ הים-תיכוני של ישראל לשנת תשע"ו.

אף על פי שהחג הגדול והמשמעותי יותר לעם היהודי - הן זה היושב בציון והן זה שבתפוצות - יחול רק בטור הבא (החג לרגל 100 טורים של "טעון קיפוח") - מצאתי לנכון לפנק גם את ראש השנה הקטן והטוב שלנו בטור מיוחד שמסכם את מה שאירע כאן, בין כתלי הז'אנר של המדינה, במהלך השנה האחרונה.

באופן טבעי, מדור שהמלחמה בקיפוח היא נר לרגליו לא יכול להרשות לעצמו לדרג רק סוג אחד של שירים שיצאו השנה - השירים הטובים - ולקפח, אגב כך, אוכלוסייה שלמה, נזקקת, מעוטת יכולת, של שירים גרועים. לכן יהיו שני מצעדים מקבילים, שילכו ויתקדמו יחדיו, זה לצד זה: אחד של עשרת השירים הטובים של תשע"ו, ושני של עשרת השירים הגרועים של תשע"ו. שנתחיל? יש מצב.

מה זה משנה, בעצם, מה אמיתי ומה לא, מה רציני ומה בקטע של דאחקה? כשהלחן מספיק טוב, שום דבר לא משנה. מה גם שהפארודיה של אסי כהן על הפופ הים-תיכוני היא בכלל לא פארודיה. הוא הרי לא מקצין ולא מגחיך שום דבר. להפך, דדי דדון הצדיק עושה פה חסד עם הז'אנר. יצאו כאן השנה שירים הרבה יותר דביליים מ"מתוקה מהחיים" - שיר קצבי ויפה שמספר על החיים.

שבועות ספורים לפני שהפך ללהיט החתונות של ישראל ושבועות רבים לפני שזכה בתואר שיר השנה של וואלה! תרבות, השיר הזה ביקר כאן בחטף וקיבל כוכב וחצי על הראש. חשבתי אז - ואני עדיין חושב - שהחיים שלנו היו יכולים להיות הרבה יותר תותים אילולא הוא.

רק פה, בביתנו החמים, הנעים והמרבה לפרגן, קיבלו האחיות כרקוקלי יחס כלשהו השנה - והוא היה, באופן מפתיע, חיובי. היציאה הארצישראלית הזאת מציגה הרמוניה קולית יפה ומזכירה קצת את ימי התום של "שוקולד מנטה מסטיק". מקום תשיעי קלאסי.

במהלך נסיעתו של קובי פרץ דרומה עם החבר'ה, אירעה תאונה מצערת. פרץ בסדר, אבל השיר הזה נפגע באורח קשה מאוד באזור המוח וכתוצאה מכך פגע אנושות בכל מי שהאזין לו.

לחן מוצלח, אווירת רטרו, גיטרה ספרדית והקול של אייל גולן. אי אפשר להפסיד עם שילוב כזה. אפילו כשעומד מולו כתם מהעבר הלא רחוק וכשהשיר מהווה פרומו לתוכנית ריאליטי לא ממש חשובה.

מה לא עושים כדי לנקות כתם מהעבר הלא רחוק? את זה, למשל.

נכון, זה לא ממש יפה לבזבז מקום של שיר מקורי על קאבר, אבל הים-תיכוניות הרכה והאלגנטית שליאור פרחי החדיר בקלאסיקה הזאת של שלמה ארצי יצרה את ההומאז' ה"מזרחי" הכי יפה שנוצר כאן לשיר "מערבי" לפחות מאז הביצוע של ישי לוי ל"מלנכולי".

מה שמעניין את הישראלים זה אולי בסים וסלסולים, אבל רק חסרי הטעם המוזיקלי שביניהם - כלומר, כמעט כולם - חשבו שזה שיר טוב.

קובי אוז מוכשר, אבל קל יותר לשים לב לכך כשהוא קצת פחות שר. טוב מאוד, אם כן, שהשנה גם הוא עצמו סוף סוף הבין את זה והציב לצדו בחזית - בהברקה ליהוקית של ממש - את הזמרת דניאל קריאף. ב"מי הפרובינציאל?" הסוחף והנהדר התברר שטיפקס היא להקה כמעט מושלמת כעת (בכל זאת, אוז עדיין לא לגמרי הפסיק לשיר).

מאז שחר ההיסטוריה לא תועד מקרה כה מובהק של שלם הקטן מסך חלקיו.

ברגע שעומר אדם הפסיק לבהות בנשים שרק רוצות לרקוד ולהיות ילד טוב בגוף של ילד רע, גם אנשים שהם לא ילדי נרגילות בני 15 וחצי באיה נאפה היו יכולים להתחיל להקשיב לו. זה קרה בבלדה האקוסטית הזאת, שהזכירה לי בשעתו את מוש בן ארי, קיבלה ממני רק שני כוכבים וחצי, אבל חדרה למעיי עם הזמן - והנה, עכשיו, אחרי כל השנים, היא כאן.

הפפיונים והכובעים של פרחי ירושלים הם יופי של דבר, ג'ורג' בר בחור נהדר - ורק השיר הזה רע ומר.

קצב הדיסקו של שנות השבעים יושב פונקט על דמותו הקופצנית והססגונית של ליאור נרקיס. הקרדיט על זה מגיע להנרי (עיבוד והפקה מוזיקלית) שערך שידוך בין השניים ותפר לנרקיס להיט פופ ים-תיכוני שמח, מגניב וחינני.

ציינתי בזמנו שזה השיר הכי טוב ששמעתי בחיים. זה היה בצחוק, כמובן. אוי, כמה שזה היה בצחוק.

רק דבר אחד חזק, משכנע ומטלטל יותר מלהקשיב לשיר טוב של עמיר בניון: להקשיב לשיר טוב של עמיר בניון, שמבוצע על ידו בלשון נקבה. האומץ של הגאון הזה מרשים ב"השגחה פרטית" לא פחות מהכישרון שלו.

דורון מירן וקובי שם טוב עשו השנה חאפלה אצלם בדירה. אני, במקום השכנים שלהם, כבר מזמן הייתי מזמין משטרה.

דיקלה שוב הוכיחה השנה שכשמשהו כואב לה, היא יכולה לגרום לכך שהוא יכאב לכולנו. אמנם לא ממש יפה מצדה לעשות זאת, אבל ככה זה אצל אמנים אמיתיים - כלומר, אצל 0.1 אחוז מבין אמני הז'אנר: אין להם ברירה אחרת. הם חייבים לרסק אותנו מבפנים. וזה מדהים.

החומוס של עוזי גינתי אולי סבבה, אבל השיר שלו, שסוקר כאן בשבוע שעבר, אינו ראוי למאכל אדם.

משהו גדול, עצום, קרה לדודו טסה מאז שהחליט להוריד את מינוני השפעות הגל החדש מהאייטיז ביצירתו ולשים דגש חד יותר - גם בעבודות הסולו שלו בלי "הכווייתים" - על כמיהה לשורשיו האזוריים. ב"הגולה" - אחד משיריו החזקים והיפים ביותר באופן כללי - זה בא לידי ביטוי בדרך מהדהדת, מסחררת, מוחצת. טסה הפך השנה למלך ים-תיכוני. מתאים לו, הכתר.

אוקיי, אז נדפוק עוד צ'ייסר. אם זה מה שילדים בני 16 וחצי שרים עליו עכשיו, בתשע"ו, באמת שאין ברירה.