פגעו וברחו: מפחי הנפש הגדולים של 2016 בטלוויזיה

זוכרים כיצד בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים הפכה "תיקים באפלה" לכמעט-פארודיה על עצמה בשעה שכולנו התקדמנו הלאה? איך המיתולוגיה בבסיסה התקשקשה עד כדי כך שכבר אי אפשר היה לעקוב אחריה? ושכוכביה הראשיים, דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסון, נדמו כבויים וחסרי חשק (עד שלבסוף דוכובני אכן נטש)? בדיוק כך נראית גם העונה החדשה, שהגיעה 13 שנה אחרי ירידת הסדרה, רק עם מאלדר וסקאלי מבוגרים יותר. בניגוד אליהם הפתיח נשאר בדיוק כמות שהוא, ללא ספק כדי לנגן על מיתרי לבנו, אבל בפועל הוא נראה כמו שריד אנכרוניסטי שלא ברור איך נקלע ל-2016. נדמה שאפילו לא טרחו לשפר את הרזולוציה שלו ל-HD כך שתתאים לשאר הפרק.

חלק משמעותי ממורשתה של "תיקים באפלה" טמון בקשת העלילתית שלה, במיתולוגיה שהיוותה את המנוע של הדמויות - אחות שנחטפה על ידי חייזרים, ניסיון ליצור התיישבות זרה על כדור הארץ, חיילי על, משני צורה, האיש המעשן, אלכס קרייצ'ק. המרכיבים האלה צפים במלוא מופרכותם כבר בפרק הראשון, ישר לפנים שלנו, בלי שום עידון וכקשר נוסף לפלונטר הבלתי ניתן להתרה של הסדרה המקורית. בהמשך הדרך ולאורך העונה החדשה מגיעות סצנות מביכות ששוברות שיאים שליליים של כתיבה, בימוי, עריכה ומשחק. זה עצוב כי גם אנחנו רצינו להאמין, אחרת לא היינו חוזרים אל "תיקים באפלה", אבל האמת - שתכל'ס מלכתחילה היתה אי שם - היא שנוסטלגיה היא מטבעה עניין בוגדני. אנחנו אנושיים ומתגעגעים לעצמנו הצעירים, היפים, המתפקעים מפוטנציאל, כש"סיינפלד", "חברים", "ER" ו"תיקים באפלה" שודרו בטלוויזיה. ואז אנחנו מקבלים את מבוקשנו וחוזרים למציאות.

אם חושבים על זה, הלהקה הפיקטיבית שבמרכזה של "ויניל", נאסטי ביטס, מהווה שיקוף מדויק לסדרה של HBO המאכלסת אותה. זוהי להקה שמנסה להפוך את העוצמה והפוטנציאל הגולמי שבבסיסה ליצירה בועטת וסוחפת, אך סובלת מכוכב ראשי חיוור שהוא כאילו-כוכב (ג'יימס ג'אגר, הבן של, שחקן גרוע ונפוטיזם במרעו), קלישאות של רוקסטאר, התפזרות וקשיים למצוא את הכיוון היצירתי המתאים למרות שהוא אמור היה להיות שם ממש מנקודת הפתיחה. כשכבר יש כיוון יצירתי שאמור לפתור את הבעיות, הוא רוכב במלאכותיות על מוזיקה שחורה ומשקף מינימום רעננות ומקסימום בנאליות.

קשה לומר ש"ויניל" איומה. יש בה לא מעט רגעים נחמדים שדואגים להזכיר שמאחוריה עומדים אנשים שסיפרו סיפור או שניים בחייהם (בהם כידוע מרטין סקורסזה וטרנס ווינטר, שכבר שיתפו פעולה ב"אימפריית הטיילת"), אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שהרובד הבולט ביותר שלה הוא מעין תאונת דרכים שקשה להתיק ממנה את המבט. כמעט כל דבר בסדרה לא באמת עבד. עלילות ה'מתח', ההתמכרות, היחסים, המוזיקה, הדמות הראשית (בגילומו הפומפוזי של בובי קנאבלי) - קלישאות על גבי קלישאות בכל חזית. כלומר, אם עוד פעם נראה את שוט ההסנפה עם המבט למעלה והמצלמה המתרחקת, מצב סביר שנשבור את הטלוויזיה באמצעות הגיטרה. שוו בנפשכם עד כמה מעניינת "ויניל" היתה יכולה להיות אם במקום להתעסק שוב בגבר הלבן במשבר היינו עוקבים אחרי הדמויות ביותר בסדרה, כמו הצעירה המנסה לעשות את דרכה בדרגות החברה, או זמר הסול שהפך למנהל בעל כורחו. אבל "ויניל" היא שריד של טלוויזיה שעבר זמנה, וכך היא גם נראית.

"צער גידול בנות" המקורית, ואפילו מבעד לעיני ילד, היתה סדרה שהתבססה על הומור דלוח ונעדר תחכום, רגעי "אווווו" דביקים ובלתי נסבלים, רפליקות שחוקות, גגים חוזרים והסתמכות חסרת בושה על חמידות ילדים וג'ון סטיימוס. אבל נראה שדבר לא יכול היה להכין אותנו לחידוש. "Fuller House" מתבוססת בנוסטלגיה כמו בבוץ טובעני עד שאפשר כמעט לדמיין את הדמויות שלה מדשדשות עם מגפיים על המסך. כל קאצ'פרייז זכור ומיותר מהעבר מגיח גם הפעם, שוב לקול תשואות. הסחיטה הזו מדהימה בפאתטיות שלה ובחוסר הנוחות שהיא מסבה. כלומר, מה העניין, האנשים האלה המשיכו לדבר בדיוק אותו דבר מאז 1987 ועד 2016? איזה בלתי נסבלים.

העובדה ש-"Fuller House" אפילו לא טורחת להסתיר את מה היא מחשיבה כערך המרכזי שלה, הנוסטלגיה האגרסיבית, מזנה לבדה את עצם קיומה. גם עם הרוח הרחמנית של הנוסטלגיה המתפרצת מדובר בסיטקום שנראה כמו נטע זר באקלים הטלוויזיוני של ימינו. אנכרוניסטי, קרטוני, שמאלצי, מביך לעתים קרובות, המשתמש בלי הרף במוסכמות הכי שחוקות של ז'אנר הקומדיה המשפחתית עד שהוא הופך את שיר הפתיחה לאירוני; "מה קרה לדברים הצפויים?", שואלת בו קרלי ריי ג'פסן. ובכן, שום דבר. כולם כאן, דהויים ועכורים בסדרה שלא לגמרי ברור למי היא נועדה, מוכיחים פעם נוספת עד כמה מיותר חלק הארי של האיחודים וסדרות ההמשך.

ג'אד אפאטו עשה טלוויזיה מעולה בעבר ("פריקים וגיקים", "סטודנט חופשי") והתמחה בקומדיות רומנטיות שהתאפיינו בטייק אנושי וחכם יותר, כזה שמנסה לשבור את המוסכמות המתישות של הז'אנר ולהפוך את הדמויות לבני אדם אמיתיים ככל הניתן. אבל מרכיב מהותי נוסף שניכר אצלו לעתים קרובות הוא הנטייה להתפזר, להאריך כשצריך לקצר. כמה וכמה פעמים לאורך הצפייה ב- "Love" של נטפליקס, קשה להימנע מהמחשבה שהסדרה היתה עדיפה בהרבה כקומדיה קולנועית בת שעה וחצי.

אפשר לטעון ש-"Love" מבולגנת כשם שהאהבה עצמה יכולה להיות כאוטית, בלתי עקבית ולא תמיד ניתנת להסבר, אבל בכך אנחנו נותנים לסדרה הנחות שהיא לא הרוויחה. מה שעומד לזכותה של הסדרה הוא גיליאן ג'ייקובס בתפקיד הראשי. בידיים אחרות דמותה עלולה היתה להפוך בלתי נסבלת, אבל היא מצליחה להפוך את האישיות המסוכסכת והאנוכית הזו, שעושה לא מעט דברים חסרי רגישות ואחריות, לנוגעת ללב ולכזו שאיכפת לנו מה יעלה בגורלה. כשמיקי אומרת בפרק הראשון שהתקווה לאהבה הרסה את חייה, או כאשר פרטנר שלה נוזף בה ביסודיות ומבהיר לה עד כמה פגעה בו, ובעוד שלל הזדמנויות נוספות שהופכות אותה לעגומה ואומללה ועדיין מצחיקה - היא מעבה פעם אחר פעם את "Love". אבל לא מספיק.

כשמחפשים את הסיבה לכשלונה של "Crisis in Six Scenes" של אמזון, הסאבטקסט המאוד לא מעודן של אלן קופץ מיד. הסדרה עוסקת בתסריטאי שמפתח רעיון לסדרה חדשה, אך מאוד לא מתלהב מהעיסוק במדיום ובסופו של דבר מחליט שכל הרעיון רע מיסודו. הטריק הזה של מי שמתמרמר על עצם יצירתו לא פוטר את אלן מאחריות לאחת הסדרות הבנאליות, הצפויות והמשמימות שנראו על המסך בשנה האחרונה. לכל דבר ועניין מדובר בסרט שחולק לשישה מקטעים, ויתרה מכך מדובר בסרט שהוא למעשה לקט מיצירותיו של הבמאי. שוב אלן מלהק את עצמו בתפקיד הנעבעך ההיפוכונדר והבכייני, שוב הוא עוסק בבורגנות שבעה, מנותקת ולבנה שלא מצליחה להבדיל בין הרקולס לאדיפוס או להבין את הסיבות ליציאה למלחמת וייטנאם או לפענח את המסרים החבויים בכתביו של קפקא, אבל נורא מתלהבת מעצם העיסוק בנושאים "אסורים" כמו טקסטים של מהפכנים קומוניסטיים. הדמויות שלו מלהגות בלי הרף וללא כל תרומה להתפתחות העלילה, לעתים קרובות נדמה שהן שם רק כדי למלא את הדקות החסרות בדף.

כל המאפיינים האלה זכו לביקורות כבר כשהופיעו בסרטיו האחרונים, אבל איכשהו המעבר שלהם לפורמט טלוויזיוני רק מחמיר את הדברים. המבנה הקולנועי מאפשר לאלן למלא את המסך באסתטיות שמקהה מעט את כאב הראש מהברברת האינסופית של דמויותיו. הוא עשה זאת בניו יורק וברומא ובפריז - מקומות שבהם הנופים והמונומנטים, האווירה הרומנטית והפולקלור, הוסיפו לדמויותיו תחושה של עצבות ונוסטלגיה ועזרו לקרב אותן אל הצופה. ב-"Crisis In Six Scenes" עיקר ההתרחשות מתקיימת בתוך ארבע קירות ביתם של המאסינגרים, וככזאת היא מונוטונית ואפורה. דמויות יותר מאתגרות או פיתולי עלילה שנגזרים מדיאלוגים שנונים, היו יכולים להחזיק את השעתיים וקצת הכוללות של משך ששת פרקי הסדרה בקלות. אולם על אף שנבנתה כולה כדי להוות בינג' קליל ולא מזיק, התחושה שהיא מותירה כבדה ומייגעת. הדמויות בה לא חינניות ולא מעניינות, הדעות שלהן והתמורות בחייהם לא מרתקות מספיק כדי להתמודד עם כמות המידע הלא נדרש שהן יורות בכיווננו. וגם מיילי סיירוס, בבקשה אל תשחקי יותר לעולם.

דרמת ההיפ-הופ של נטפליקס היתה אמורה להיות על הנייר אחת מהסדרות הבולטות של השנה, אבל הכיוונים שבאז לורמן משך אליהם הפכו אותה ליציר כלאיים משונה. תכופות גישת הפנטזיה שמעורבת בסיפורי אמת של "The Get Down" הזכירה את "סיפור הפרברים", בעיקר כי בכל רגע נדמה כי העבריינים הבלתי מאיימים שלה עומדים להקיש באצבעותיהם באיום זה נגד זה. מלבדו גם עולות על הדעת "שיר אשיר בגשם", "פוטלוס", "שיגעון המוזיקה" ועוד ועוד השראות ניכרות יותר או פחות. על כל אלה ישנו תיבול נדיב מדי של סרטי קונג פו שהיו פופולריים בעת התרחשות העלילה, 1977, וכמתבקש מהנושא - בלאקספלויטיישן. "The Get Down" לא מוסיפה עליהם דבר. אפילו להפך, נדמה שהיא יוצאת מגדרה כדי להשתמש רק באלמנטים מוכרים, כמו כדי לגרום לנו לתחושה נוסטלגיה חמימה, והאירוניה הגדולה היא שבכך חותרת בדיוק תחת מה שהיא מעלה על נס: חדשנות, רעננות, חלוציות. גם כשכבר יש לה מדי פעם כמה רגעים טובים, גם כשתחושת החמימות אכן יוצרת חן וקסם, הם אובדים בים של הגזמה צבעונית, דמויות פלקטיות, מלודרמה קריקטורית וטקסטים נטולי כל סאבטקסט.

במקום סיפור ממגנט ומעורר השראה על נקודה אדירה במקום ובזמן, קיבלנו עוד יצירה המגוללת סיפור סינדרלה לא מעניין במיוחד על אמנים כישרוניים שעולים לגדולה, מהסוג שראינו המון כמוהו וגם את הפארודיות עליו. "עכשיו שימו לב ותקשיבו לזה", מסביר גרנדמאסטר פלאש לנערים על הגט דאון ומשמיע להם פזמון של שיר דיסקו: "זה החלל של כלום-חסר-תועלת, המעפנוּת. אבל הנה זה" - הוא משמיע את קטע התופים שבאמצע השיר - "זה החיים והגורל. זה הביט של הגט דאון". כך, באירוניה גדולה ובחוסר מודעות עצום, מנסחת "The Get Down" את כל מה שהיתה צריכה להיות - מסעירה ופורצת דרך; ואת כל מה שהיא בפועל - יצירה מאכזבת שסופה להישכח.

הדרמה הקומית של וויל ארנט בנטפליקס היא עוד אחת מהסדרות האלה שבחזיתן גבר לבן פגום בואכה חרא, כמו "קליפורניקיישן", רק אוורירית וריקה אפילו יותר. כל מי שאינו הדמות הראשית - ובעיקר אם מדובר בדמויות הנשיות - הוא קישוט נטול נפח הנמצא שם כדי להקרין על מי שבמרכז: הגבר. זו תמצית שמעידה על הבעיות של הסדרה: מקום שבו נורמלי שאישה בת 27 תפגין עניין משמעותי בגברים בני עשור ועשרים שנה מעליה, שהדמות הראשית בו מתרפקת כל כך על הפשטות של פעם עד שאין לה טלפון סלולרי, ושבחורות צעירות בבגד ים עוגבות על אוצר-יין. במילים אחרות: פנטזיה בלתי מושגת של גברים בגיל העמידה.

הבעייתיות של "Flaked" מתקשרת שוב לאופן שבו נטפליקס עובדת, ליד החופשית שמעניקים קברניטיה ליוצרים, ותכופות התוצאה היא יצירות שהיו יוצאות נשכרות עם הידוק של הרסן. עם מישהו שיבוא ויגיד, "שמעו, אולי כדאי ליצור דמות נשית מרכזית עם קצת יותר משקל סגולי. או בכלל", ו"יופי שיש בינג' והכל, אבל אולי ננסה להדק ולוותר על האוויר החם שמביא אתכם לכדי יותר משלושים דקות כל פרק". כנראה שלא במקרה חלק גדול מהסדרות שמנינו כאן שייך לנטפליקס. אבל אל דאגה, היא תפגין נוכחות מרשימה גם במצעד הסדרות הטובות של השנה.