מצעד סדרות השנה 2016 של וואלה! תרבות: מקומות 41-50

בסרטון: הטריילר לעונה השנייה של "UnREAL"

הסדרות הכי טובות שלא שודרו בישראל

מפחי הנפש הגדולים של 2016 בטלוויזיה

עשר הסדרות הגדולות של 2015

פעמים רבות שומעים את המושג "תור הזהב של הטלוויזיה" בהקשר של האקלים הנוכחי בה וברור מדוע זה קורה. במאי וכוכבי קולנוע ממשיכים לנהור אל המדיום, הטלוויזיה מאפשרת להם להתנסות ולספר סיפורים בדרכים שהקולנוע - הנעשה יותר ויותר בומבסטי ופופוליסטי - כמעט כבר לא עושה. היא מלאה פלטפורמות וערוצים שרק מבקשים לשפוך כסף ולבדל את עצמם עם סדרות איכות שישימו אותם על המפה. עמוסה בז'אנרים נישתיים המאפשרים ליוצרים חדשים לפרוח (אחת מסנסציות השנה, "דברים מוזרים", נוצרה על ידי האחים דאפר, בעלי רזומה דליל במיוחד) וליוצרים ותיקים להתנסות. לפעמים בהצלחה גדולה (ג'ונתן נולן ב"ווסטוורלד") ולפעמים בכישלון מהדהד (מרטין סקורסזה ב"ויניל").

אלא שעם כל הדברים האלה, ועם כל כך מעט זמן לצפות במאות הסדרות העומדות לרשותנו ורק רוצות שנשקע בהן, קשה לנער את התחושה שאף על פי שיש יותר סדרות טובות ומעניינות מאי פעם, רוב רובן לא מצליח להתעלות ולהיות יותר מזה. משהו מדהים באמת, רעידת אדמה, ציון דרך. אולי יש כאלה בפתח, אין ספק שכמה מהסדרות הטובות של השנה חיכו ממש עד לשלב האחרון בה כדי לבוא ולשנות את תמונת המצב, אבל כרגע ריבוי התוכן הטלוויזיה מרגיש לא פעם כמו מלאכה מייגעת. הדיפה מתמדת של "אתה חייב לראות את הסדרה הזו" ותחושה מנקרת שאנחנו מפספסים משהו שכולם מדברים עליו.

ועדיין, יש כמות מוגבלת של שעות ביממה, וגם אנחנו, שלושת מדרגי המצעד שלפניכם, לא באמת הצלחנו בינינו לצפות בכל 500 ומשהו הסדרות הזרות שעלו השנה על המסכים, אף שבהחלט ניסינו. כך או כך מדובר ברשימה שלוכדת את מה שקרה בטלוויזיה בשנת 2016, בדירוג המבוסס על משמעות אובייקטיבית של הסדרות, על איכותן ועל האהבה שלנו אליהן.

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: FX (שודרה בישראל ב-yes).

השנה נפרדנו מ"הרודן" בתום שלוש עונות די מחרידות אך מהנות. סאגת משפחת אל-פאייד ששולטת באבודין הגיעה לשיא מופרך חדש העונה כשחצי מהקאסט מצא את מותו בדרכים אכזריות ואלה ששרדו כמעט לא שרדו. עם זאת, ראוי לציין כי למרות מופרכותה, "הרודן" עשתה צעד אמיץ בכך שעסקה בצורה ישירה בנסיונותיה של אישה להיבחר לתפקיד ממשלתי במדינה מוסלמית. הביצוע, כאמור, היה לוקה בחסר אבל הכוונה היתה נפלאה ובסופו של דבר, צריך לזכור שטלוויזיה נועדה - לפני הכל - לבדר את הצופים ולגרום להם לחשוב.

סביר להניח ש"הרודן" תיזכר כאפיזודה מביכה בקריירה של גידי רף אבל עדיין, כמה אנשים יכולים לומר שהצליחו לשגר למסך שלוש עונות של סדרה שעוסקת במתרחש במדינה בדיונית במזרח התיכון?

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: ABC (משודרת בישראל בנטפליקס).

"Designated Survivor" היא מהיצירות שבהן הרעיון לבדו חזק ומצית את הדמיון, וכדי להימנע מכישלון כל מה שנדרש זה שהביצוע לא יהרוס אותו: קיפר סאת'רלנד מככב במוקד מותחן פוליטי, שבו הוא מגלם חבר קבינט זוטר בממשל ארה"ב המושבע לנשיא אחרי מתקפה קטלנית על וושינגטון. החדשות הטובות הן שהביצוע עושה זאת רוב הזמן בהצלחה, למרות החיבה הרבה של הסדרה לקיטש אמריקאי פטריוטי. ההתמודדות של הנשיא הטרי עם המצב הבלתי אפשרי הזה, כמו גם עם היותו נבחר שאף אחד לא בחר בו, הופכת את הסדרה למעניינת במיוחד. קשה לא להזדהות עם הנשיא ולחבב אותו, וסאת'רלנד עושה עבודה טובה בלהעביר את המורכבות.

הסדרה כולה מהווה גם אנומליה מסקרנת בעונת הטלוויזיה הנוכחית. מצד אחד רייטינג מכובד לסדרת ברודקאסט על נשיא ליברלי ושקול בבית הלבן, כשבמציאות נכנסה אל אותו משכן תמונת המראה המוחלטת שלו. מה בעצם אומר הדיסוננס הזה על נטיית לבו של העם בארה"ב? אולי העובדה שהילרי ניצחה בכל זאת בסך כל הקולות מהווה סוג של תשובה.

(עידו ישעיהו)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: Showtime (משודרת בישראל ב-yes).

ייאמר לזכותה של "מיליארדים" שהיא הצליחה במקום שבו הרבה סדרות נכשלות בו: למכור את עצמה כאיכותית יותר ממה שהיא באמת. אולי זאת הנוכחות של פול ג'יאמאטי ודמיאן לואיס, אולי המסר הרלוונטי על הקשר בין הון ושלטון והריקבון של הממסד הכלכלי, מה שבטוח הוא שב"מיליארדים" אין הרבה מעבר למעטפת החיצונית שלה. וזה, אגב, בסדר גמור. מכיוון שכסדרת פאן, עם דיאלוגים אובר דרמטיים וגלריית דמויות שרובן המוחלט הוא קריקטורה של אנשי כלכלה וממסד, היא לגמרי עובדת.

המתח בין השאפתנות הפוליטית של צ'אק רודס והרעבתנות לניצחון בכל מחיר של בובי אקסלרוד, יוצר מאבק שעושה טוב לטלוויזיה שלנו. הוא גם מוסיף עוד שכבה לז'אנר סדרות הממסד ("בית הקלפים", "Veep", "בוס") שלימד אותנו כמה המערכת מפוררת, וכמה אופורטוניסטים בעלי תושייה יכולים לנצל אותה לטובתם. ייאמר עוד לזכותה של "מיליארדים" שהיא מכירה במקומה בז'אנר הזה, כמי שמהלכת בין הקצוות: לא הרצינות התהומית כמו "בית הקלפים" ולא הגרוטסקה הפוליטית של "Veep". מקום טוב באמצע.

(אילן קפרוב)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: במקור מאיסלנד (משודרת בישראל ב-yes).

"לכודים" לא מחדשת יותר מדי. כבר ראינו בעבר סדרות וסרטים מסוגה. אפילו סדרות נורדיות מהז'אנר שלה ("הגשר" למשל). רק שהיא עושה את העבודה ממש טוב. כל דמות משחקת את תפקידה באופן כמעט מושלם, כל סצנה מצולמת בצורה שגורמת לפרצי קלסטרופוביה והתסריט כולל טוויסטים והפתעות שלא היו מביישים את "אבודים", אבל לא כאלה שמכבידים על העלילה והופכים אותה למופרכת. מכל אלה, נדמה שהקניית תחושת החנק היא ההישג הגדול של "לכודים". כזה שנובע, בין היתר, מההבנה שבכל מקום קטן מסתתר רוע שרק מחכה להזדמנות להתפרץ, ושכל חיבוק קהילתי אוהב עלול להפוך במהירות לחניקה קבוצתית מרושעת.

איזה סוג אנשים מבצע פשעים מזוויעים? הסוג הרגיל. סופת השלגים חושפת, אם נרצה, את כל הרוע שהסתתר מתחת לפני האדמה. במישור הפחות רוחני, הקלסטרופוביה מגיעה כשההזדהות עם הדמויות משתלטת וגורמת לצמרמורות בזמן הצפייה: אם ביצירותיה של אגתה כריסטי הדמויות היו לכודות בבתי מלון וברכבות - מקומות שאליהם משקיף הצופה - ב"לכודים" הצופה לכוד בביתו כשהוא מנסה להבין מי האחראי לשורת הפשעים בעיירה, ובדיוק כמו דמויות הסדרה, ברגע שהוא חושב שמצא את התשובה שנראית ברורה והאופק מתבהר, מתברר שהאמת הפוכה לגמרי.

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: ערוץ ההיסטוריה (שודרה בישראל ב-yes).

"שורשים" החדשה מהותית לא פחות מאשר המקורית, עבור דור חדש שעדיין נאלץ להתמודד עם גזענות כלפי אפריקאים-אמריקאים ובצלו של קמפיין "חיי שחורים חשובים". הדיסוננס הקשה בין הגזעים צף ועולה כל הזמן, כמו למשל כאשר קונטה קינטה רואה סביבו את הלבנים העולצים כאשר מסתיימת מלחמת העצמאות שלהם. "אנחנו חופשיים!", הם קוראים בשמחה, בעוד הוא עצמו יושב כפוי בתפקיד העגלון של בעליו. הברוטליות נמצאת בשפע גם בסדרה החדשה, כולל הצלפות, הטלות מומים ואונס שיטתי, אבל היא אינה תופסת זמן מסך רב אלא מגיחה ספורדית כדי להזכיר שהיא תמיד שם. וטוב שכך, כי את הזוועות האלה כבר ראינו מספיק פעמים בעבר. חזק מכל אלה הוא הניקור המתמיד של שפלות, של החפצה, "כמו חזירים וסוסים" כלשונו של קונטה המתריס בפרק הראשון.

הגישה של "שורשים" החדשה הרבה פחות מתפשרת, וכך כשהיא עוברת מדור לדור היא לא בהכרח מספקת סיומת לדור הקודם - הרי כשמשפחות נקרעו, רוב הפעמים הן לא יכלו לדעת מה קרה לאהוביהן. אבל כחוט השני עברה המורשת המשפחתית מאפריקה ולאורך השנים, אומץ לבו וחוזק רוחו של הלוחם ממנדיקה, אפריקה, נטבעו בהן, מה שמספק נחמה ועוצמה לדמויות גם בלב לבה של האפלה. זהו אלמנט מקסים ונוגע ללב שמהווה משקל נגד לתיאורים הקשים של הסדרה, והאמת היא שהוא מאזן גם את הרגעים הדביקים מדי שמגיחים לא אחת.

(עידו ישעיהו)

במצעד 2015: מקום 41.
רשת: Showcase, אוסטרליה (משודרת בישראל ב-yes).

העונה השלישית של "מקום בלב" נהנתה מסוג של ביטחון תעסוקתי, שכן הסדרה חודשה לשתי עונות באכסניה חדשה (ערוץ SoHo) ולכן הרשתה לעצמה, במקביל לעיסוק בנושאים החברתיים שעמדו ברקע שנות החמישים באוסטרליה, לשקוע עוד יותר לעולם הסבוני ולהתענג על טוויסטים מופרכים ומפוקפקים (להלן: הקליף האנגר המטורף של סוף העונה שמחמת ספוילרים לא נכתוב אותו כאן אבל אלוהים אדירים, איך החזקנו מעמד שנה בלי לגלות מה קרה לה?!?!). די קשה להגיד שהשינויים האלה הם דבר טוב אבל האושר על חזרתה מהמוות בעקבות המאבק הציבורי מקזז כמעט כל תלונה. איך אפשר לבוא בביקורת אל חברים טובים כשאתה יודע שכמעט איבדת אותם לעד?

יהיה מעניין לצפות בעונה הרביעית, שעולה בימים אלה ב-yes, ולו כדי להבין האם הנסיגה הסבונית היתה זמנית או שמא איכותה של "מקום בלב" נפגמה לעד.

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: ABC (שודרה בישראל ב-yes).

לא התבלבלתם, "מאהבות" היא אופרת סבון לכל דבר. רשת ABC שידרה אותה בעונת הקיץ מדי שבוע במשך ארבע שנים עד שבוטלה, וניצלה את העובדה שמדובר בקיץ ושהמוחות של הצופים נמסו כבר לפני כמה שנים טובות. חשוב לציין ש"מאהבות" היא בכלל סדרה בריטית במקור ושעלילתה האמריקאית הותאמה לקהל האמריקאי עם כמה שינויים קלים. המנדט העניק תו תקן אנשים, אפשר להפסיק לדאוג.

אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם. ולא, אין לי דמם במוח. שפיותי עדיין איתי, בתצורה כזו או אחרת. אני לא סבור ש"מאהבות" היתה יצירת מופת טלוויזיונית אלא תוכנית שהצליחה לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה: להיות גילטי פלז'ר מהנה ולעזאזל עם כולם. אף אחד לא לוקח ברצינות את "מאהבות" ואין שיעורי חיים שאפשר ללמוד ממנה (חוץ מאחד: לעולם אל תשכבו עם בני משפחה. לא, לא ביולוגיים, הכוונה לאלה שנשואים לבני המשפחה שלכם. מה נסגר איתכם? קרייסט). כשניגשים לצפייה בפרק של "מאהבות", צריך לכבות את המוח, להתיישב על הספה עם קופסת גלידה ולפתוח את העיניים. אלוהים, טלוויזיה זה כזה כיף.

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: מקום 5.
רשת: Lifetime (משודרת בישראל ב-yes ובסלקום TV).

בהיעדר מטאפורה מעניינת אחרת, קשה שלא לטעון כי "UnREAL" לא הצליחה להתחמק ממשבר האלבום השני. העונה השנייה של התוכנית שעסקה במה שמתרחש מאחורי הקלעים של ריאליטי שידוכים אכזבה צופים רבים ובשיחות ברזייה רבות הועלה שם התוכנית כדוגמה לסדרה שלא קפצה את הכריש אלא גם עשתה סלאלום עם קבוצת לוויתנים.

האכזבה היתה צפויה: העונה הראשונה של "UnREAL" היתה לא פחות מגאונית והגיעה בתזמון הנכון. כל יוצר היה מתקשה לעמוד בסטנדרטים שהציבה. יוצרות "UnREAL" נאלצו לרדוף אחרי הזנב של עצמן ולא עמדו במשימה. הכישלון של היוצרות התבטא בענישת הצופים על ידי שימוש בטריקים טלוויזיוניים זולים ובהשלכת טוויסטים מופרכים לאוויר. דווקא התוכנית שהגיעה למתוח ביקורת על ז'אנר שלם שמזלזל בצופיו נפלה באותו הפח בדיוק.

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: iTV (שודרה בישראל ב-yes).

המיני סדרה הבריטית, שעסקה בסיפור האמיתי על איש כנסייה אדוק ופילגשו שב-1991 רצחו את בני זוגם וגרמו לזה להיראות כהתאבדות, הציפה משקעים ישנים אצל בני המשפחה האמיתיים והגיעה עד לפרלמנט. וכשכותבים את המשפט הזה כעת, כמה חודשים טובים לאחר הצפייה בה, הוא מציף מחדש את הזכרונות ואת התחושות שהיו בגוף מהצפייה בה. שכן בזמן אמת "הסוד" מאוד מרשימה, מלחיצה, ואף מרגיזה. אבל היא לא נשארת עם הצופה הרבה זמן. יש הרבה סדרות וסרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים מלחיצים וקלסטרופוביים ולא כולן זוכות להשאיר מאחוריהן משהו.

רוצה לומר, סביר להניח שרוב האנשים בכלל לא יזכרו את "הסוד" בעוד שנה. וזה גם בסדר גמור. כל אובייקט ותפקידו ביקום. בינתיים, בשנת 2016, "הסוד" מצליחה להתברג לחמישים הסדרות הגדולות של השנה בזכות עשייה מצוינת, משחק אדיר של ג'יימס נסביט ובגלל שסודות תמיד מוצאים דרך לחזור לתודעה.

(אביעד קדרון)

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: AMC (שודרה גם בישראל בערוץ AMC).

מותחן הריגול הבריטי בוודאי אינו יצירת מופת, אבל כן כזה שמספק עיבוד נאמן לרוחו של ג'ון לה קארה, וכמובן נהנה מאבק הכוכבים של טום הידלסטון ויו לורי. גם כאשר "מנהל לילה" מתארת אירועים מסעירים, היא שומרת על איפוק יחסי, ואותה רוח שרתה גם על הדיאלוגים, הסומכים על האינטליגנציה של הצופה. חרף המראות המרהיבים והרחוקים של הסדרה, נדמה שרגליה נטועות בקרקע המציאות. וטוב שכך, כי יש בה כמה רגעים שהם בכל זאת נראים מעט מתוסרטים ומוגזמים מדי, לפחות יחסית אל יתר ההתרחשויות בסדרה.

הדבר העיקרי שמאזן את הגליצ'ים האלה הוא ההתרחשויות באנגליה, ובעיקר דמותה של אוליביה קולמן ("ברודצ'רץ'") כסוכנת המגייסת ומפעילה את פיין בניסיון להפיל את רופר, במקביל למאבקיה התדירים בהמוני גורמים מבפנים המנסים להכשיל את המאמצים שלה. התיאור הפוליטי האפור הזה נראה כל כך אמין ומתסכל, וקולמן כהרגלה נפלאה וגונבת את ההצגה משני הכוכבים, מה שרחוק מלהיות עניין של מה בכך. התוצאה הסופית היא יצירה לא גדולה במיוחד אבל מבדרת ומספקת, היוצאת נשכרת מהעובדה שהיא מונה שמונה פרקים בלבד - צפייה מהירה עם שלושה שחקנים נפלאים. כמו כן, היא אוחזת באחד הפתיחים היפהפיים של השנה.

(עידו ישעיהו)