כמעט שנה אחרי שידורה המקורי ורגע לפני שהיא חוזרת לעונה שנייה, החלטנו לחזור ולחוות את העונה הראשונה של "הכתר" מחדש עם בלוג שבועי מיוחד. הדרמה התקופתית של נטפליקס, זוכת פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב והמועמדת לפרס הדרמה באמי, גרפה שבחים מקיר אל קיר ונחשבת לאחת מיקירות מבקרי הטלוויזיה.
אם צפיתם בה בזמן אמת, אתם מוזמנים להצטרף אלינו, לרענן את זיכרונכם לקראת העונה החדשה ולהשלים פרטים חשובים הקשורים בגיבורים, ובאירועים בהם היו מעורבים. אם טרם עשיתם זאת, הנה ההזדמנות שלכם שלכם להצטרף ולהכניס שם חדש לרשימת הסדרות האהובות עליכם.
1. כפי ששמו מרמז, "מרצחים", הפרק התשיעי של העונה, הוא גם הסוער והמרגש ביותר בה. תסכולים ואכזבות, יריבויות ורגשות מודחקים שנבנו לנגד עינינו בהדרגה לאורך הדרך, התנקזו כולם ל-60 דקות של מלחמת הכל בכל. מטבע הדברים כשמדובר באנשים שנמצאים במרכזה של "הכתר", המלחמה הזו מתנהלת כמעט כולה מתחת לפני השטח. גם כשהסכינים הארוכות נשלפות, הדבר נעשה בתוך חללים מבודדים וסגורים. מראית העין, הסמליות והדוגמה האישית שבהם עסקה הסדרה מראשיתה, נשמרים גם ברגעיה האכזריים ביותר. ובכל זאת, במרחב הרגשות המצומצם שבו פועלות הדמויות של "הכתר", מדובר בלא פחות מהוריקן. הפרק נפתח במסעדה שבה מציע פורצ'י נישואים לחברתו, ג'ין מרגרט וואלופ. ברקע מתנגן "Cry" של ג'וני ריי, שמספר למעשה את עלילת הפרק כולו:
"אם כאבי לבך נדמים ארוכים מדי, והעצבות מחמירה משיר לשיר,
ובכן, זכור שהשמש מסתתרת מאחורי כל יום סגריר,
אז הנח לשערך ליפול ובכה ככל שאתה יכול"
העצבות הזאת מרחפת כל הדרך מהזוגיות שמתחילה לזו המתפוררת. בעוד פורצ'י וזוגתו מאמצים זה את זו לתחילתם של חיים משותפים, ממשיכה אליזבת לצפות מחלונה בזוגיות הקמלה והולכה שלה. זוגיות שבה מעמידים פני ישנים כדי להימנע מתקשורת עם בן הזוג. זה כבר זמן מה שאנחנו מלווים את המבט הזה וצופים בפיליפ הולך ומתרחק ממנה. בעבר ליווינו אותו למועדון גברים יוקרתי, אך נדמה שהשמועות על מעשיו הלכו ותפחו מאז. וכשמרגרט עוקצת את אליזבת על "התשוקות האחרות" של בעלה, קשה להשתחרר מהתחושה שגם אליזבת עצמה תוהה בתוך תוכה אם יש בכך אמת. העובדה שפיליפ ממשיך להתנהג כנבל לכל דבר רק מחמירה את הדברים. "ניסיון הרצח" שלו מתרחש בסיומו של עוד סבב עקיצות, שבשיאו הוא מעז להפוך את הקערה על פיה ולרמוז שדווקא אשתו המלכה בוגדת בו ("אני מקווה שלא תשבי עליו בקרוב", בהתייחס לפורצ'י).
העצב והכאב מתפרצים במכונית, ומוצגים לנו ללא קול על רקע נאומה של אליזבת במסיבת הפרידה מצ'רצ'יל. מה נאמר ברגע הנדיר הזה בו אליזבת מאבדת את שלוותה? האם הטיחה במהלכו בפיליפ את תחושת העלבון שלה מהתנהלותו ומהשמועות שרוחשות סביבו בקרב תושבי הארמון? או שמא פשוט חשפה בפניו כיצד הוא מתנהג כילד מפונק שמקנא ומתלונן כל העת, ושוכח את השבועה שהעניק בהכתרתה (וכן את ההבטחה שהעניק לברטי, במהלך הציד המשותף בוולפרטון ספלאש, לשמור עליה). בשיחה הקצרה בחדר השינה בין השניים זכינו סוף סוף לראות וגם לשמוע את אליזבת נועצת סכין מטאפורית משלה. לא רק שהיא מזכירה לפיליפ שהוא לא היה הזיווג המצופה או הרצוי, אלא בחירת לב - היא אף מעלה לראשונה את התהייה אם התחושות שלה כלפיו הן הדדיות. לאחר נאומה של אליזבת, נראה פיליפ ממלמל "אני מצטער". ואף על פי כן, דווקא הנסיגה הזאת שלו מהדהדת את העובדה שלא טרח להפריך את חששותיה לגבי תחושותיו כלפיה.
2. צ'רצ'יל, הגיבור הטראגי העיקרי של הפרק, היה עסוק במלחמה משלו עוד כשפגשנו בו לראשונה. זה קרה במהלך טקס החתונה המלכותית של אליזבת ופיליפ, אליו הגיע באיחור מכוון כדי לקבל את תשומת לב המקסימלית במהלך המירוץ לבחירות. כבר אז, באותה סצנה, נראו אנתוני אידן ובובטי משוחחים על התנהלותו של המועמד צ'רצ'יל: "ווינסטון חושב שהוא עדיין אבי האומה", אומר אידן, ומציג לראשונה את הקישור הבלתי ניתן להפרדה שיצר ראש הממשלה הוותיק בין האישיות לבין התפקיד. גם כשהטיפול בערפל בלונדון הוביל לביקורות על סדר העדיפויות שלו, ואפילו אחרי השבץ הכפול שהסתיר מהמלכה, סירב צ'רצ'יל להביט אל המציאות נכוחה ולהכיר בצורך לרדת מעל במת ההיסטוריה. המאבק הזה על רלוונטיות היה כל מהותו, כזה שהפך לטבע שני. לפי ראיית עולמו, אף אדם אחר לא התאים להדריך את המלכה הצעירה, לפתור משברים בינלאומיים או לשמור על מעמדה של בריטניה כאימפריה עולמית.
המפגש עם גרהאם סתרלנד נראה מראשיתו כמו דו קרב, והרטוריקה שבה משתמש צ'רצ'יל במהלכו היא מלחמתית לכל דבר. "לצייר ציור זה כמי להילחם בקרב, קרב עקוב מדם", הוא מתרה בצייר. "במאבק גלדיאטורים עד המוות, האמן מנצח או מפסיד". עוד לפני כן, בעודו יושב למרגלות האגם, הוא מדבר עם קלמי על ציור במונחים של ניצחון, של מכת מחץ. כיאה לאשף תקשורת (כפי שחזינו בסצנת בית החולים בפרק הערפל, שם ניצל את נוכחותם של הצלמים כדי לקטוף קרדיט כמנהיג מאחד), צ'רצ'יל הבין היטב את ההבדלים בין תמונה לציור. באמצעי הראשון הצליח לשלוט בזכות מעמדו ותבונתו, כמו גם הודות לכבוד שרחשה התקשורת באותם זמנים לתפקיד בו נשא. בציור, לעומת זאת, השליטה נלקחה מידיו - סיטואציה שאותה חווה פעמים נדירות במיוחד. הפצרותיו להציץ בעבודתו של סתרלנד, כולל טיעונים כמו "אני מכיר את הפרצוף הזה טוב מכולם", מלמדים על חוסר הנוחות שחש בדו קרב הזה. מי שהכיר את סטאלין, אייזנהאואר והיטלר כמו את כף ידו, פגש ב"אויב" שנמצא בעמדה טובה ממנו.
בהיעדר יכולת להטות את מאזן הכוחות, פונה צ'רצ'יל לאותה טקטיקה ששימשה אותו מול התקשורת ומול יריביו הפוליטיים - הזהות המוחלטת בינו לבין התפקיד הציבורי בו הוא מכהן ("אתה מצייר את ראש הממשלה של הממלכה המאוחדת של בריטניה וצפון אירלנד, וכל מה שהמשרד הגדול הזה מייצג"). כפי שהלשונאי הבריטי סמואל ג'ונסון ידע לציין כבר ב-1775, ודמויות ציבוריות מאשררות עד עצם היום הזה, הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, וכשכל אמצעי הנשק האחרים כושלים (ניסיון לעמוד בפוזיציה מרשימה יותר ולעטות גלימה, מעקב אחרי עבודותיו של סתרלנד, התפארות בהספק המרשים שלו לעומת זה של הצייר, ואף פקפוק במומחיותו כצייר פורטרטים), הכבוד הלאומי משתלט על צ'רצ'יל בקרב הבלימה האחרון. לכאורה הקרב הזה נערך נגד סתרלנד, אבל למעשה הוא מתנהל נגד ההיגיון הבריא של צ'רצ'יל עצמו, נגד ההכרה במציאות, נגד הזמן.
3. כשצ'רצ'יל עושה את דרכו אל דוכן הנאומים באירוע חשיפת הפורטרט לציון יום הולדתו ה-80, מלווה אותו ברקע האריה "What Power Are Thou" מתוך האופרה "המלך ארתור" (שהוצגה בתיאטרון המלכותי בשלהי המאה ה-17). השיר, שנכתב בהשראת "פסטיבלי הכפור" ליד נהר התמזה הקפוא, מאניש את החורף עצמו ומתאר כיצד קופידון מעיר אותו משנתו. ההתפכחות הזו גורמת לו להבין לראשונה כמה זקן, עייף וקפוא הוא, ומובילה אותו להתחנן: "הנח לי, הנח לי, הנח לי לקפוא שוב. הנח לי לקפוא שוב למוות". הבחירה המוזיקלית הזאת אינה מקרית כמובן, שכן רגע חשיפת הציור הוא גם רגע הפיקחון של צ'רצ'יל עצמו. זה שבו הוא מביט לראשונה במראה ומבין כמה זקן ועייף הוא נראה למביטים בו מהצד. לפתע דרישותיהם של אנתוני אידן ובובטי להתפטרותו לא נראו עוד כגחמות אינטרסנטיות. הם ראו את האמת שצ'רצ'יל סירב להכיר בה.
עוצמת הרגעים האלה לא הייתה יכולה להיות יעילה כל כך אלמלא המשחק המופלא של ג'ון לית'גו. יש שבריריות עצומה בצ'רצ'יל שלו שהלכה והעמיקה בהדרגתיות ובהקפדה על פרטי פרטים לאורך העונה, עד שהגיעה לשיאה בדמות האיש הזקן, המובס והכנוע על הספה לצדה של קלמי. מתוך השבריריות הזאת מגיעה גם הסצנה היפהפייה על משמעותו של ציור האגם. בזכותה אנחנו מבינים לראשונה שהפאסון של צ'רצ'יל הוא לא רק מעטה מגן מהתמודדות עם הגיל, אלא גם עם הטרגדיה הנוראית של אובדן בתו. למעשה, הוא היה כל כך מוצלח במגננה הזו, עד שלא הבין בעצמו מדוע אינו מצליח "להכריע" את האגם על בד הציור. רק הפרשנות של סתרלנד - כזו שמגיעה מנקודת מבטו של מי שמכיר טרגדיה שכזו מקרוב - מאפשרת לו להכיר בכך שזהו האבל שהוא אינו מסוגל לבטא במכחול. "ההתנקשות" הזאת (שם הפרק הוא Assassins) במסכת המנהיג שעטה צ'רצ'יל לאורך כל שנות שירותו הציבורי, מאפשרת סוף סוף לאבל והעצבות שהודחקו לעלות לפני השטח.
4. גם החלק השלישי והמינורי יותר בפרק, זה שעוסק לכאורה בגורלם של סוסי מירוץ, מתקשר ישירות לאופיו המיליטנטי של הפרק הזה. בראש ובראשונה מדובר ביחסיהם של אליזבת ופורצ'י, שני "סוסים אצילים" שהזיווג ביניהם היה המתבקש ו"הנכון ביותר". אפשר לראות בהקבלה הזאת עוד טרגדיה קטנה בשרשרת שטווה פיטר מורגן: עבור בני אדם, לטוב וגם לרע, זיווג הוא נושא הרבה פחות פרקטי והרבה יותר מועד לטעויות. אליזבת, כמו אוריול, סוסה המנצח, היא האנדרדוג שהפך לכוכב. הדמות האפורה ופחותת הכריזמה במשפחה, שזכתה לאמונו של אביה. קשה לשער כיצד הייתה מערכת היחסים התאורטית שלה ושל פורצ'י מתפתחת תחת אור הזרקורים והשמרנות של בית המלוכה. האם אופיו הנוח, הדיבור בגובה העיניים ותחומי העניין המשותפים היו הופכים את הזוגיות של השניים לבריאה יותר? האם המגבלות שהיו נכפות עליו בגלל הקרבה לכתר, מובילות אותו לאותם כיווני תסכול של פיליפ? ובכלל, האם שני אנשים דומים כל כך באופיים לא היו משעממים זה את זה למוות? דבר אחד בטוח: "מרצחים" מוכיח לנו שגם בני מלוכה תוהים לפעמים לגבי "מה היה קורה אם".
עוד כמה קטנות
צ'רצ'יל זכה לראות את היצירה המוגמרת של סתרלנד לראשונה אחרי שקלמי חזתה בה וחזרה עם תמונה שצילמה, עשרה ימים לפני הטקס לכבודו. הוא שנא את התוצאה, כינה אותה "מרושעת" ו"מטונפת", סירב לקבלה ולחשוף אותה באירוע, עד שהשתכנע לעשות זאת כדי שלא לפגוע בכבודם של חברי הפרלמנט. אף שהיה אמור להיות מוצג בבניין הפרלמנט לאחר מותi, צ'רצ'יל ניצל את העובדה שקיבל את הציור כמתנה אישית ולקח אותו לביתו. הוא סירב לכל בקשה של תערוכה להציגו בשנים הבאות. ב-1978 השמידה דווקא קלמי את הציור בשריפה, לאחר שהשתכנעה כי הוא גורם כאב וצער רב לבעלה. רבים ביקרו את המעשה כהשחתה של יצירת אמנות, כולל הצייר עצמו. סתרלנד חש מושפל מהאופן בו צ'רצ'יל עלב בו בפומבי באירוע חשיפת הציור, ועזב בעקבותיו את בריטניה. הוא המשיך להחזיק בגרסתו כי תיעד את האמת שראה.
קטע ארכיון מהצגת הציור. החל מהדקה 5:14
מריגולד פרנסס צ'רצ'יל, בתם הרביעית של ווינסטון וקלמנטיין, נולדה ארבעה ימים לאחר ההכרזה על סיום מלחמת העולם השנייה. בגיל שנתיים לקתה במה שהוגדר בתחילה כהתקררות קשה, שהתפתחה בהדרגה לזיהום דם שתקף את המערכת החיסונית שלה. היא נכנעה למחלה שבעה שבועות לפני יום הולדתה השלישי. מבין ילדיהם של הצ'רצ'ילים רק מרי, הצעירה מבין כולם, זכתה להאריך חיים. יתר ילדיהם (דיאנה, רנדולף ושרה) מתו בשנות ה-50 וה-60 לחייהם.
אם אתם מצופי "משחקי הכס" ומשהו נראה לכם מוכר, לא טעיתם. מי שמגלם את גרהאם סתרלנד הוא לא אחר מסטיבן דיליין (סטאניס באראתיאון).