1. "ראש המשפחה", הפרק התשיעי של העונה, הוא הניסיון הראשון של "הכתר" לעשות מעט חסד עם דמות שידעה בעיקר בוז עד כה. כיאה לסדרה שהפכה טרגדיות קטנות בצל המלוכה למומחיות שלה, נראה היה רק טבעי שהסדרה של פיטר מורגן תתחבר לנער העדין, הרגיש ובעל הכמיהה לרצות, שמעולם לא הצליח לעמוד בציפיות של הוריו. אלא שההופעות הספורות מאוד של צ'ארלס הצעיר בסדרה עד לפרק הנוכחי, שיקפו בעיקר את הטינה והאכזבה שחש כלפיו פיליפ ("שמת לב שהבן שלנו מתנהג כמו בת, והבת שלנו כמו בן?", לאליזבת). שם הפרק משקף בתוכו את המאבק בין אליזבת ופיליפ על השליטה בענייני המשפחה, וכן את הציפייה מיורש העצר להפוך לדמות שגדלה לשאת אותה על כתפיה. בעוד אליזבת נשאה בתואר הרשמי מתוקף תפקידה, הסדרה דואגת להציג שוב ושוב את הריחוק הפיזי והרגשי שלה מילדיה. כשהיא מביטה עליהם מחלון חדרה הגבוה בבקינגהאם, היא נדמית הרבה יותר כמשקיפה מאשר אם אוהבת. לא בכדי "הכתר" אינה כוללת רגעים חמימים של אם וילדיה נהנים מזמן איכות, גם במציאות רגעים כאלה היו נדירים למדי.
הורות, יודע כל מי שהתנסה בה, היא מיומנות שנרכשת במחיר של טעויות רבות. במקרים לא מעטים הלימוד הזה אינו מושלם לעולם. פיליפ ואליזבת, כמו הורים רבים אחרים, הביאו אליה את המשקעים האישיים שעיצבו את חייהם. הוויתור על המלוכה ומחלת אביה הדפו את אליזבת בעל כורחה אל אור הזרקורים ושלל התפקידים ותחומי האחריות שבהם נאלצה לשאת, הטרגדיה המשפחתית של פיליפ גרמה לו להפוך קשוח מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי. כתוצאה מכך, אליזבת הפכה מרוחקת וקרה אל ילדיה ופיליפ תובעני וקצר רוח. יש בכך השלמה טבעית להשתלשלות אירועים שבה עסקה העונה הזו: הזוג שנאלץ להישאר נשוי נגד רצונו נדרש לגדל ילדים בלי הבנה אמיתית של צרכיהם, והיעדר החמלה שגילתה אליזבת בפרק על דיוויד בא לידי ביטוי גם ביחסה אל צ'ארלס. הפיכתו של יורש העצר לתואם הציפיות ממנו הפכה לעוד מטלה שהוערמה על כתפיהם העמוסות, ולא מפתיע שכל אלה הובילו לטראומה של ממש.
2. הניכור של אליזבת כלפי ילדיה הוא סיפור עצוב מספיק כדי להשקיע בו פרק נפרד, אבל הבחירה של "הכתר" להתרחק ממנה ולעסוק דווקא בפיליפ וצ'ארלס חשובה יותר. הלב נחמץ ב"ראש המשפחה" לנוכח הטרגדיה הכפולה של השניים: הראשונה שעיצבה את פיליפ (ובמידה לא מבוטלת, גם מסבירה לא מעט מהחולשות האישיות שלו, שהסדרה כל כך אהבה להדגיש עד כה) והשנייה בניסיונו של פיליפ להשליך את אותם פתרונות שעבדו עבורו, על בנו העדין. כבר בבלוג הראשון של העונה הראשונה עסקנו בהרחבה בהתפרקות משפחת המלוכה הדנית-יוונית שאליה נולד פיליפ, בהתנכרות של אביו, באשפוזה של אמו ובנישואיו של אחיותיו לקצינים נאצים. פיליפ היה אתלט מצטיין ותיעל את העצב והתסכול הגדול להצטיינות בספורט קבוצתי ומסגרות צבאיות, שהיוו עבורו תחליף לקרבה המשפחתית שנלקחה ממנו. צ'ארלס מעולם לא איבד את כל אלה. הוא מקרה קלאסי של ניסיון לתקן דבר מה שאינו שבור.
בידיים פחות מיומנות המסר של הפרק הנוכחי יכול היה להפוך דביק ושמאלצי. אלא שפיטר מורגן והבמאי סטיבן דלדרי מצליחים להציג ברגישות נפלאה את חוסר ההבנה של פיליפ לכך שבנו בסך הכל רוצה באהבתו. האיש שרצה כל כך להיות ראש המשפחה, שהתעקש כל כך לקבל לידיו את הסמכויות על חינוך ילדיו, היה גם זה שהכי פחות מתאים לקבל החלטות מהסוג הזה. והלא פיליפ היה בעצמו במקום הזה, כמה כל כך לקרבתה של אחותו האהובה שנמצאת הרחק ממנו, תומך בה כשהיא חווה פחד טיסה קשה - והנה כשבנו שלו מצפה ממנו להעניק לו את אותה תמיכה, הוא נכשל לראות זאת. "אל תהיה כל כך חלשלוש!", הוא צורח עליו בתסכול במהלך הטיסה הביתה אחרי הכישלון של פיליפ באתגר של גורדונסטון, ורק מעמיק את השריטה הפסיכולוגית העתידית שלו. חסך בקרבה הוא לעתים קרובות חטא שמועבר לאורך הדורות, וההתגשמות שלו במסגרת של שני האנשים האלה, קורעת לב במיוחד.
3. צ'ארלס היה כאמור ילד רגיש ומחויב לריצוי סביבתו הקרובה. האבסורד בקשר בינו ובין הוריו הובע באופן האופטימלי ב-1954, אז התאחדו פיליפ ואליזבת מחדש עם ילדיהם בתום מסע עולמי בן שישה חודשים, וקיבלו את פניהם בלחיצת יד. את החסך בחום של הוריו מילאו סבתו, המלכה האם, והאומנת קתרין פיבלס. הקרבה אל השתיים פיתחה את החיבה של צ'ארלס לאמנויות, אך גם הגבירה עוד יותר את נטייתו להתרחק מאחרים ולהעסיק את עצמו. החשש שיהפוך מנותק, הוביל את אליזבת ופיליפ להחליט כי צ'ארלס יהיה בן המלוכה הראשון שיחונך מחוץ לכתלי הארמון. השהות בבית הספר "צ'ים" הייתה קשה עבור צ'ארלס, שנתקף בגעגועים קשים הביתה והתקשה לפתח קשרים עם יתר התלמידים - חלקם סלדו ממנו מראש בגלל הייחוס המשפחתי. במכתביו השבועיים לדודו דיקי ולחבריו, סיפר צ'ארלס השבור שוב ושוב על קשייו. המשקל העודף שלו הקשה עליו להצטיין בכל אחד מענפי הספורט המובילים, ורק הגביר את בדידותו. אף שהמלכה ופיליפ היו מודעים לסבלו (המלכה ציינה זאת מפורשות במכתבים רשמיים לראש הממשלה, אנתוני אידן), לא נעשה כל ניסיון להקל עליו. לשיא הגיעו הדברים כשצ'ארלס אושפז עם דלקת סינוסים חריפה - והוריו הסתפקו במברק שדורש בשלומו.
אף שסבתו לחצה לשלוח אותו לפנימיית איטון היוקרתית והקרובה לארמון, עם תום לימודיו ב"צ'ים", התעקש פיליפ כי ילמד בגורדונסטון הסקוטית והרחוקה. הפנימייה שנוהלה על ידי קורט האן, יהודי גרמני שנמלט מאימת המשטר הנאצי, הציבה דגש עליון על אתגרים גופניים אינטנסיביים כאמצעי חינוכי. בכל בוקר היו התלמידים יוצאים לריצות במכנסיים קצרים (גם בקור מקפיא), שלאחריהם מקלחת קפואה, ישנו בחדרים בהם החלונות היו פתוחים לאורך כל עונות השנה, וסמכויות הענישה ואכיפת הסדר ניתנו בידי תלמידים משנים מתקדמות שסלדו מהיורש הצעיר. צ'ארלס העדין והבודד הפך עד מהרה מטרה קלה לבריונות והתעללות, והעובדה שהמשיך לא להצטיין בספורט החמירה את הדברים עוד יותר. הוא מעולם לא החזיר מלחמה ושקע יותר אל תוך עצמו. את החוויה תיאר לאחר מכן עמוק לתוך העשורים המתקדמים בחייו כ"גיהנום על אדמות" ו"בית כלא של ממש". הוא סיים את חמש שנות לימודיו ללא אף קשר חברי משמעותי, וכשנטיותיו המוקדמות להתבודדות ורגישות הפכו חזקות הרבה יותר. המלכה עצמה סיכמה מאוחר יותר שהמטרות בהצבתו של צ'ארלס בגורדונסטון לא הושגו מעולם.
4. "אולי אתה שונא אותו כעת, אבל יום אחד, בעזרת האל, אתה תהיה אב בעצמך. וגם אתה תאכזב, ככל ההורים, וישנאו אותך, ואתה תדע מה זה להתפלל למחילה מבנך שלך". המשפט הזה של דיקי לפיליפ, בתום הלוויית אחותו והמפגש עם אביו המנוכר, הוא מהותו של הפרק הזה כולו - חטאי אבות שעוברים לבנים, שוב ושוב ומדור לדור. צ'ארלס עצמו הפך להיות אב קר ומרוחק לילדיו (אף שחס עליהם, ושלח אותם ללימודים באיטון), והגשים בכך את הטעויות והכשלים של הוריו. ובכל זאת, "ראש המשפחה" הוא הפרק שסוף סוף צובע דווקא את פיליפ בצבעים אפורים הרבה יותר. הוא בוודאי אינו מסוג הדמויות שראויות לאהדה, אבל מבעד לאובדן הפרטי שלו והקשיים שעבר, ניתן להבין טוב יותר את הנסיבות שהפכו אותו לאיש המורכב שלמדנו להכיר. כשם שקרירותה של המלכה האם השתקפה באליזבת, כך קוצר הרוח והחשש מאובדן שליטה של אביו השתקפו בפיליפ.
ואולי ניתן לראות בכך בעצם את הקללה בתואר שבשמו קרוי הפרק. קל לשפוט את מי שעומדים בראש משפחה במבט מהצד ולתהות על האופן שבו לא ראו את המובן מאליו. אך במבט נוסף, הכישלון של צ'ארלס לרצות את פיליפ הוא גם הכישלון של פיליפ לעצב את בנו כראות עיניו. המוטו של פנימיית גורדונסטון הוא "יש בך יותר ממה שנדמה לך", אמונה ששותפים לה הורים באשר הם. התקווה הזאת לממש את הפוטנציאל נגמרת פעמים רבות במפח נפש, אבל האם מצפונו של פיליפ כאב היה נקי לו היה מאפשר לבנו לחוות את החיים מבעד לאקווריום המוזהב של בקינגהאם? לא בטוח בכלל.
