פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדרך הארוכה מ"משתגעים על מרי" לאוסקר: השם החם של עונת הפרסים מדבר

      דווקא פיטר פארלי, מלך קומדיות הפיפי-קקי, אחראי לדרמה "הספר הירוק" - מהסרטים החמים והמעוטרים של עונת הפרסים, אבל גם השנויים במחלוקת שבהם. בריאיון מיוחד, הוא מדבר על הטרגדיות והסקנדלים מאחורי הסרט, ומספר איך זה לעבוד עם כוכב שמתפלל חמש פעמים ביום

      הדרך הארוכה מ"משתגעים על מרי" לאוסקר: השם החם של עונת הפרסים מדבר
      קולנוע לב

      אם נסתכל ברזומה של פיטר פארלי, הקולנוען מסתמן כאחרון שיזכה בגלובוס הזהב ובפרס גילדת המפיקים, ויקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אחרי הכל, בחצי היובל האחרון הוא ואחיו בובי כתבו וביימו קומדיות כמו "משתגעים על מרי" וסדרת סרטי "טיפשים בלי הפסקה", שריסקו קופות אך לא נגעו בפסלונים.

      לכן, מה רבה היתה ההפתעה בפסטיבל טורונטו האחרון, כשפארלי הציג את הדרמה "הספר הירוק", שמיד לאחר הקרנת הבכורה שלה סומנה כאחד השמות החזקים של עונת הפרסים. רבים הרימו גבה ושאלו - איך ייתכן כי מי שהתמחה בעבר בהלצות פיפי-קקי למיניהם, ניצב פתאום כיוצר מהוגן המתחרה על האוסקר?

      לעומת זאת, "הספר הירוק" כשלעצמו דווקא קורץ בדיוק מהחומרים מהם עשויים אוסקר, ואף מזכיר את "הנהג של מיס דייזי", שקטף את הפרס בעבר. הוא נקרא בשם ספרון שהדריך שחורים בדרום ארצות הברית בין שנות השלושים לשישים, והזהיר אותם לאיזה מקומות אסור להם להיכנס באותה תקופה אלימה וגזענית. התסריט מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, ועוקב אחר מוזיקאי שחור בשם דון שירלי, פסנתרן גאון וגיי בארון, הנזקק לשירותיו של גבר לבן שמוצאו איטלקי ושמו הנפלא הוא טוני ואללונגה.

      טוני מלווה את דון במהלך מסע ההופעות שלו בדרום המדינה, ומשמש לו קודם כל נהג, אבל גם מעין שומר ראש. בשל היותו גבר חמום מוח, עם פה גדול ודעות קדומות, היחסים ביניהם מתחילים על רגל שמאל, אבל נחשו מה - עם הזמן הם הופכים לחברים הכי טובים. כך, לפחות, לפי הסרט. משפחתו של שירלי, לעומת זאת, טוענת כי מדובר בלא יותר מפנטזיה עתירת אי-דיוקים, שנועדה לגרום לציבור הלבן להרגיש טוב עם עצמו, והאשימו את "הספר הירוק" בפטרונות, ניצול, ניכוס תרבותי ומה לא, טענות שגם רבים בתקשורת וברשתות החברתיות השמיעו בשבועות האחרונים.

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      החומרים מהם עשויים אוסקרים. מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      וזה לא הסקנדל האחרון שצץ סביב הסרט. בעקבות הצלחתו, שני סיפורים צצו מתהום הנשייה: התגלה כי ניק ואללונגה, בנו של טוני, שכתב את התסריט על פי חוויותיו של אביו, צייץ בעבר כי הקהילה המוסלמית בניו ג'רזי חגגה את פיגועי ה-9/11; והתברר כי פיטר פארלי נהג לחשוף את איבר מינו בפני הזולת, גם בזמן צילומי הלהיטים שלו - כפי שהעידה קמרון דיאז באשר לחוויית העבודה על "משתגעים על מרי".

      ההתנצלויות לא איחרו לבוא, אבל המומנטום במירוץ לאוסקר בהחלט נפגע. לראיה, פארלי לא קיבל מועמדות בקטגוריית הבימוי, אם כי "הספר הירוק" עצמו מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, והקולנוען מועמד איתו כאחד מן המפיקים שלו. מועמדויות קיבלו גם שני כוכבי הדרמה הזו - ויגו מורטנסן בקטגוריית השחקן הראשי, ומהרשלה עלי הלוהט ("בלש אמיתי", "אור ירח") בקטגוריית שחקן המשנה, בה הוא פייבוריט לזכייה.

      את פארלי פגשתי בספטמבר האחרון בפסטיבל ציריך, מיד לאחר הבכורה האירופאית של הסרט, שבסוף השבוע יעלה כאן בהפצה מסחרית רחבה, ולפי התגובות כלפיו בטרום-בכורות המקומיות שלו, צפוי לשבור פה קופות. מכל הפרסומים השליליים סביב "הספר הירוק", הנושא היחיד שהיה מדובר כבר בזמנו היו הטענות כי הבמאי מנכס לעצמו סיפור שיש מיליון דרכים לספר אותו, ואף אחת מהן לא צריכה להיות מנקודת מבטו הלבנה. הבמאי עונה בקצרה כי שאל את מהרשלה עלי ואת אוקטביה ספנסר שהיתה שותפה להפקת הדרמה הזו, האם כשחורים הם חושבים שיש משהו בקובלנות האלה. "שניהם אמרו לי שמה פתאום, אז המשכתי הלאה", הוא אומר בשיחה, המתקיימת עם קבוצה של עיתונאים מרחבי אירופה.

      פיטר פארלי בטקס פרסי הנשיונל בורד אוף ריוויו (GettyImages)
      "גזעני? מה פתאום". פיטר פארלי עם גלובוס הזהב בו זכה "הספר הירוק" (צילום: אימג'בנק)

      מטבע הדברים, מיד עולה גם השאלה האם מלך הקומדיות הפרועות תמיד חלם לעשות גם דרמה. "בכל פעם שעשיתי עוד קומדיה, שאלו אותי אם יום אחד ארצה לעשות גם דרמה", מספר פארלי. "תמיד אמרתי שאם ייצא לי, אז כן, אבל אי אפשר לדעת. אתה לא מתכנן איזה סרטים תעשה, כמו שאתה לא מתכנן מתי תתאהב. אתה לא יושב ואומר - 'בקיץ הבא אתאהב', זה פשוט קורה. ואכן, זה פשוט קרה, והתסריט לדרמה נפל לי לידיים".

      איך הוא נפל לידייך?

      "פגשתי את בריאן קרי, שהוא חבר של ניק ואללונגה, הבן של טוני. הוא סיפר לי את הסיפור של אבא שלו, ואמר לי שהם הולכים לכתוב מזה תסריט. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הנושא, כי זה סיפור מדהים. הייתי נוהג באוטו שלי וחושב לעצמי אם אוכל לעשות מזה סרט טוב. אחרי חודשיים התקשרתי לבריאן ושאלתי אם אפשר להצטרף אליהם, וכמה ימים לאחר מכן נפגשנו לעבוד וכתבנו את התסריט יחד".

      תמיד עבדת עם אחיך בובי. איך זה שהפעם עבדתם בנפרד?

      "זה לא היה מתוך רצון שלי. הבן של בובי מת בשל מנת יתר לפני שש שנים, בגיל עשרים. כתוצאה מכך, אח שלי זז הצידה ולקח פסק זמן מבימוי. הוא היה צריך זמן לעצמו. היה לי קשה בלעדיו. עשיית סרטים היא מאבק בלתי פוסק נגד כל העולם, וזה עוזר כשיש לך את אח שלך בתור גיבוי. בובי הוא התומך הכי גדול של הסרט, מתקשר אליי כל יום ומפרגן לי. אולי יש בו גם איזה קול שאומר 'שיט, הלוואי שגם הייתי חלק מזה', אבל הוא לא היה מסוגל לכך בכל מקרה בשלב זה של חייו. בעתיד, אני בטוח שעוד נעבוד יחד".

      בזמן הצילומים חשבת שהסרט יהיה במירוץ לאוסקר?

      "נשבע שבכל הכנות, לא חשבתי על זה, ובאמת שזה לא משנה לי. למי אכפת מפרסים? הרי ממילא כולנו מתים בסוף".

      קמרון דיאז (yes)
      דרך ארוכה. מתוך "משתגעים על מרי" (צילום מסך)

      אתה מרגיש שעלית מדרגה ועכשיו הצטרפת למועדון של במאים שמתייחסים אליהם ברצינות?

      "אף פעם לא הרגשתי מקופח בתעשייה, אני בעיקר מוקיר תודה על עצם ההזדמנוית שניתנו לי. אני לא מהילדים האלה שהיו מסתובבים עם מצלמה ותמיד ידעו שיהיו במאים, אז בכל פעם שאני מוצא את עצמי מצלם סרט, אני צובט את עצמי לוודא שזה באמת קורה לי. אתה יודע מאיפה הגעתי? מכלום. בגיל 25, בובי ואני כבר היינו אחרי ניסיון רע אחד, של תסריט שכתבנו והבמאי הרס אותו. לא רצינו שזה יקרה שוב ולא מצאנו מישהו שיביים את 'טיפשים בלי הפסקה', אז ביימנו אותו בעצמנו. עשיתי את זה בלי שום דבר ברקורד שלי - לא וידיאו קליפ, לא סרט קצר, כלום. אני זוכר שבאנו לצוות ואמרנו להם - 'בכנות, אתם יודעים לעשות קולנוע טוב יותר מאיתנו, תעזרו לנו".

      ואף פעם לא הייתם קרובים לפרסים, בטח לא כמו "הספר הירוק" עכשיו.

      "'משתגעים על מרי' היה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה, והפסיד ל'שייקספיר מאוהב'. אני זוכר שישבנו ואמרנו - 'מה???? אתם לא רציניים, אין מצב שהסרט הזה מצחיק יותר משלנו'. אני חושב שהתסריט של 'משתגעים על מרי' היה טוב וראוי לפרס. גם ביל מוריי היה ראוי לפרס לשחקן משנה על הופעתו ב'משחקים בלי הפסקה', אבל זה לא קרה".

      האמת, האופי הדרמטי של "הספר הירוק" לא צריך כל כך להפתיע, כי בעיני תמיד היה משהו אנושי ורגיש גם בקומדיות הכי פרועות שלכם, אפילו ב"טיפשים בלי הפסקה".

      "תמיד ניסינו להיות אנושיים. בתחילת הדרך עבדנו עם האחים צוקר, והקומדיות שלהם נפלאות, אבל היתה חסרה בהם מעורבות רגשית. קח למשל את 'טיסה נעימה' - סרט אדיר, מצחיק, אבל הוא היה טוב יותר לו רק היה אכפת לך מזה שהמטוס הולך להתרסק. בתחילת 'טיפשים בלי הפסקה', יש סצינה שהדמות בגילומו של ג'ים קארי מנסה לשכנע את זו שמגלם ג'ף דניאלס לבוא איתה לאספן, והוא מסתכל דרך החלון ואומר - 'אין לי אף אחד, אין לי כלום'. האולפן אמר לנו להוציא את זה, אבל אנחנו אמרנו - 'שמעו, תוך שתי דקות האיש הזה הולך למכור ציפור מתה לילד עיוור בכיסא גלגלים, אז עדיף שהקהל יחבב אותו'. אם הקהל אוהב את הגיבור, זה יוצר מרחב להרבה יותר בדיחות, מותר לך לעשות איתו מה שתרצה. אחרת, הוא סתם מניאק".

      היה לך קשה להתחמק מלהכניס בדיחות ל"ספר הירוק"?

      "האמת, שכן. לפעמים לקחתי את התסריט לכיוון מצחיק וגס מדי, והשותפים שלי עצרו אותי כל פעם מחדש. זה לא התאים לסיפור. רצינו שהוא יהיה נאמן למציאות ככל האפשר".

      ויגו מורטנסן ופיטר פארלי בציריך (GettyImages)
      "הוא השחקן הכי טוב בעולם". פיטר פארלי עם ויגו מורטנסן בפסטיבל ציריך (צילום: אימג'בנק)

      והוא באמת נאמן?

      "כן, כשכתוב בהתחלה 'מבוסס על סיפור אמיתי', אנחנו מתכוונים לזה, אבל דחסנו את האירועים לפרק זמן קצר יותר. הסרט מסתיים בכריסמס, ובמציאות הם חזרו להסתובב גם לאחר מכן, והיו גם דברים שלא היה לנו מקום להכניס: בשלב מסוים היחסים ביניהם עלו על שרטון, ודון פיטר את טוני ורק אז החזיר אותו, אבל לא הכנסנו את זה. יש גם סצינה אחת שלא התרחשה באמת: כשדון הולך לקנות חליפה שחורה והמוכר אומר לו 'אתה יכול לקנות אותה, אבל לא למדוד אותה'. זה לא קרה להם, אבל זו לא המצאה מוחלטת, כי בדרום ארצות הברית של אותה תקופה, שחורים באמת לא היו יכולים למדוד בגדים בחנות. הכנסו את הקטע הזה כדי להראות איך הגזענות היתה אז באה לידי ביטוי בדברים הקטנים בחיי היומיום, ובאופן שאנחנו אולי לא מודעים אליו".

      ידעת שיש דבר כזה ספר ירוק?

      "לא. הספר מתבסס על מאות מכתבים שטוני כתב לאשתו דולורס, ועל עדויות מצולמות שהקליט בפני בנו ניק, וככה גם נחשף בפניי קיומו של הדבר הזה. לא היה לי מושג על מה מדובר, ומבין החברים השחורים שלי, שמונה מתוך עשרה לא ידעו גם כן. רק שחורים שחיו בשנות החמישים והשישים והסתובבו בדרום יודעים על מה מדובר".

      הספר הירוק (צילום מסך)
      עטיפת ספר ירוק מקורי (צילום מסך)

      למה בחרת בוויגו לתפקיד והאם היה קשה לשכנע אותו לקבל אותו?

      "הוא השחקן האהוב עליי. אז נכון, המוצא שלו לא איטלקי, אבל גם מרלון ברנדו לא היה איטלקי וגילם את דון קורליאונה. ראיתי את ויגו ב'סימנים של כבוד' ואמרתי לעצמי שאחרי זה, הוא כבר מסוגל לעשות הכל. פחדתי שלא ירצה לעבוד איתי, אז כתבתי לו מכתב והבהרתי לו שהסרט הזה שונה מהקודמים שלי. בסופו של דבר, אני חושב שאם יש בסרט ממד קומי, זה לא בזכותי אלא בגללו ובגלל מהרשלה. התסריט כשלעצמו לא כל כך מצחיק, אבל הדרך שבה השחקנים מוציאים אותו לפועל כן מצחיקה. כמו כל שחקן גדול, ויגו יודע לרגש ויודע גם להצחיק. בזמנו ליהקתי את ג'ף דניאלס ל'טיפשים בלי הפסקה' למרות שכולם חשבו שיש לו רק כישרון דרמטי, אבל הוא הוכיח שיש לו גם יכולות קומיות. מי שבאמת יודע לשחק, יודע לעשות הכל".

      למה טוני מעשן ואוכל כל הסרט, כולל סצינה בה הוא לוקח איתו פיצה ענקית למיטה, מקפל אותה לשניים ומכניס אותה לפה כמו גדול?

      "בזמן התחקיר, שאלנו את המשפחה מה טוני היה אוהב לעשות. הם אמרו - 'לעשן ולאכול'. שאלנו מה עוד? הם ענו - 'לאכול ולעשן'. לא היו לו עוד תחביבים. זו הדמות. הוא היה בחור גדול - ויגו העלה יותר מעשרים קילו בשביל לגלם אותו. הוא היה כמו ילד. לא היה יכול ללכת לאנשהו בלי לקנות ממתק. הוא היה אוכל כל הזמן. מדהים אותי שהוא מת רק בגיל 82 ולא קודם".

      באחת הסצינות המעניינות בסרט יש דיון בזהות ובגזענות דרך אכילת עוף מטוגן. דון אומר שהוא לא נוגע בזה, טוני עונה לו שהוא לא מאמין לו כי כל השחורים אוכלים את זה.

      "גם זה היה בעדויות המצולמות. טוני סיפר שדון התגאה בכך שאינו נוגע בעוף מטוגן. גם מהרשלה אמר לי שבחיים לא ייגע בזה או באבטיח, כי אלה המאכלים שהלבנים מזהים באופן סטריאוטיפי עם השחורים, והוא לא רוצה להיכנע לקלישאות ולדעות הקדומות הללו. מהרשלה סיפר לי שהוא לא רצה שיגידו 'הנה השחור עם העוף המטוגן שלו', אז הוא לא נגע בזה אף פעם".

      איך היה לעבוד עם מהרשלה?

      "מהרשלה מוסלמי אדוק. בתחילת הצילומים הוא בא ואמר לי 'אני מתפלל חמש פעמים ביום, מקווה שזו לא בעיה'. חשבתי שאולי זה יפריע, אבל בכלל לא הרגשנו בזה. להפך: מהרשלה פשוט פנומנלי. הוא קדוש כמו הדלאי לאמה. ברגע שהוא נכנס לחדר, הכל מסביבו מתמלא אור. זה איש שתמיד טוב שיהיה בצידך".

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      "הוא כמו הדלאי לאמה". מהרשלה עלי מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      דון שירלי היה פסנתרן גדול. מהרשלה מנגן בעצמו בדמותו?

      "לא, אבל הוא ידע לזייף מצוין את השניות הראשונות שלו מול הפסנתר, וזה כבר עזר מאוד. בשביל כל הקטעים שלאחר מכן, הבאנו את כריס באוארס, מן הפסנתרנים הטובים במדינה, ושמנו עליו את הפנים של מהרשלה באמצעות אפקטים ממוחשבים".

      איך עבדת על הפסקול של הסרט?

      "לא רציתי להשתמש במוזיקה שחוקה משנות החמישים והשישים שתמיד שומעים בסדרות אמריקאיות, אז הקשבתי להמון מוזיקה וחיפשתי להקות שכמעט אף פעם לא פגשנו בפסקולים. הפסקול של הסרט קיים בשירותי הסטרימינג למיניהם, ואני ממליץ לחפש אותו".

      אם גיליתם על קיומו של אותו ספר ירוק רק באמצע כתיבת התסריט, מה היה שם הסרט בהתחלה?

      "'מכתבים לדולורס', אבל אמרתי לשותפים שלי שאני רוצה שגם בנים יילכו לסרט, והם לא יעשו זאת אם יקראו לו ככה. זה כמו שהיה את הסרט 'פילומינה'. אשתי הציעה לי ללכת ואמרתי לה שאני לא רוצה לראות סרט בשם הזה. הלכתי אליו רק אחרי שראיתי את כל הסרטים האחרים שהיו מועמדים לאוסקר באותה שנה, והוא הפך לאחד הסרטים האהובים עליי לאחרונה, אז זה היה ממש חבל אם הייתי מפספס אותו בגלל השם שלו".

      באמת סרט יפה, מזל שלא פיספסת.

      "כן, אז החלפנו מ'מכתבים לדולורס' ל'ספר ירוק', אבל שישה שבועות לפני שהסרט יצא, האולפנים לחצו עליי לשנות גם את השם הזה. הם רצו שיקרא לסרט 'חוקי הכביש'. אמרתי להם שזה נשמע כמו תוכנית ריאליטי מטופשת, והתעקשתי לשמור את השם 'הספר הירוק'. אמרתי לך, לעשות סרט זה לריב עם אנשים בלי הפסקה, זה ממש מתיש".

      הספר הירוק (יח"צ , קולנוע לב)
      "רצו לקרוא לסרט 'חוקי הכביש'". מתוך "הספר הירוק" (צילום: יח"צ)

      פסקול הסרט