וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סקס אסוני, התבגרות חוזרת וחיים כפולים: סקירת הסדרות החדשות

התובעת של או ג'יי סימפסון ממציאה לעצמה תיקון, שתי חברות מנסות לשרוד את חטיבת הביניים, צעירים מזדיינים על רקע האפוקליפסה, בריטית מנסה לאתר גורמים רוסים בממשלתה ואישה עבת בשר מחליטה להפסיק לספוג. צפינו בסדרות החדשות מארה"ב ובריטניה וחזרנו עם עדכונים

טריילר של הסדרה "Now Apocalypse"/Starz

בגידה (Traitors)

מה: אמה אפלטון ("קליקה") מככבת בסדרת מתח וריגול בריטית חדשה, לצדם של קילי הוז האהובה והבלתי נלאית ("שומר ראש", "שחיתות", "משפחת דארל") ומייקל סטולברג ("אימפריית הטיילת"). ב-1945 בלונדון של אחרי המלחמה, פיף סימונדס היא אישה צעירה שמשוכנעת על ידי מאהבה האמריקאי לרגל אחר ממשלתה, על מנת לגלות אם היא כוללת בה גורמים קומוניסטים (ב-29 במרץ גם בנטפליקס).

מה חשבנו: כדרכן של יצירות ריגול מתוחכמות - או כאלה שמבקשות להיות כאלה - "בגידה" לא מתמקדת רק באקשן הספורדי, אלא גם בדרמה ובמחיר הנפשי שנגבה מהעוסקים במלאכה הזו. הגיבורה פיף מנסה לאתר חפרפרת רוסית במחלקה רגישה, ובזה אחר זה מוצאת אנשים שמנהלים חיים כפולים מסיבות כאלה ואחרות, בדיוק כמוה - כי הם הומוסקסואלים בארון, כי הם מתחזים למעמד גבוה, כי הם יהודים שאימת ההשמדה עוד מלווה אותם וכן הלאה.

מטבע הדברים, עבור עיניים ישראליות הפן היהודי מעניין במיוחד, וכולל גם עיסוק בדילמות של ניצולי שואה המבקשים לעצמם מדינה, ובאופן שבו המנדט הבריטי נוהג בערלות לב אימפריאליסטית כלפי הנתינים. ממד מרענן נוסף הוא הגירל פאוור. מהלכים היסטוריים נרשמים על שמם של גברים, אבל ב"בגידה" לא פעם עיקר הכוחות הפועלים הם נשים, כל אחת מהן עם אג'נדה משל עצמה ורבת פנים.

גם אם "בגידה" לא תמיד מסעירה, על רגעים איטיים יותר היא מנסה לפצות בבימוי יצירתי ולא מובן מאליו (דרבלה וולש אחראית על שלושת הפרקים הראשונים, אלכס ווינקלר על שלושת האחרונים). צילום בזוויות עקומות, שולי פריימים מעומעמים ושאר המצאות ששומרות על עניין ועל תחושה שמשהו שוכן מתחת לשטח. בכך היא נבדלת מהבימוי האפור-סובייטי של "האמריקאים", הסדרה הראשונה שעולה על הדעת בהקשרה. אם היעדרה הותיר חור בנפשכם בכל הנוגע לריגול וחפרפרות רוסיות בעתות המלחמה הקרה, "בגידה" היא אדולן לא רע, ואפילו אפשר לדמיין שהיא מתרחשת באותו יקום 40 שנה קודם לכן.

Shrill

מה: דרמה קומית של הולו בכיכובה של איידי בראיינט המעולה ("סאטרדיי נייט לייב"), המגלמת את אנני, צעירה כבדת משקל שרוצה לשנות את חייה אבל לא את גופה. אנני מנסה לקדם את הקריירה שלה בעיתונות בעודה מתמרנת בין בני זוג גרועים, אב חולה, בוס פרפקציוניסט וחֶברה שמסתכלת עליה כעל שמנה בלבד. הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של העיתונאית והקומיקאית לינדי ווסט, הנמנית על המפיקים.

מה חשבנו: עצם השימוש בנקודת מבטה של דמות עבת בשר מפיח חיות ב-"Shrill". אמנם כבר יש כאלה בטלוויזיה, החל מ"החיים עצמם" המצליחה וכלה ב"דיאטלנד" הכושלת, אבל "Shrill" מביאה משהו אחר. למעשה, היא מצליחה בדיוק היכן ש"דיאטלנד" כשלה. על פני ששה פרקים בני חצי שעה היא משרטטת בעדינות ובחמלה סיפור אחיד על אישה אחת, המחליטה להפסיק להיות אסקופה נדרסת ולקחת את גורלה בידיה, מה שלא הופך אותה לפחות פגיעה, ולא מונע מרבים מהאנשים שהיא נתקלת בהם להיות פחות חלאות. "Shrill", על כן, היא לא רק מעשה באישה שמנה, אלא סיפורו של כל מי שסוטה מהמוסכמות החברתיות ועל כן מוצא את עצמו בשוליים, במעין עמדת התגוננות מתמדת וחוסר ביטחון מנקר. כלומר רוב האנושות.

צופי "SNL" מכירים ובוודאי מוקירים את איידי בראיינט, כולל בדמויות יותר רגועות ואנושיות, אבל מה שהיא מציגה ב-"Shrill" הוא שלב אחד קדימה. כל כך הרבה נשמה וכנות היא מפגינה כאן (היא גם משמשת כאחת המפיקות של הסדרה והייתה שותפה לכתיבת שני הפרקים הראשונים), עד שקשה לא להיות מיד בצד של אנני; אפילו כשהיא נותנת לסובביה לדרוך עליה, ואפילו כשבראיינט עושה רושם קצת נוקשה במשחק שלה - מה שאולי משרת את ההססנות החברתית של הדמות. הפסיביות של אנני מנומקת היטב ברגע מאוד נוגע ללב בפרק הראשון, ועוד לפני כן היא חמודה ומצחיקה מספיק כדי שבכל זאת נריע לה. וכמו הגיבורה והכוכבת, כזו היא "Shrill" בכללותה: פגומה אבל מתוקה, כובשת ופעמים רבות מרגשת.

עוד באותו נושא

עולמות מרהיבים, מרגלים מפלרטטים וגיבורי על דחויים: סקירת הסדרות החדשות

לכתבה המלאה

The Fix

מה: דרמה משפטית של NBC המבוססת בחופשיות על סיפורה של מרשה קלארק, התובעת במשפט הרצח של או ג'יי סימפסון. בנוסף להיותה אחד מיוצרות הסדרה, קלארק הייתה גם שותפה לכתיבת הפרקים. העלילה מגוללת את סיפורה של תובעת מוכרת (רובין טאני, "נמלטים", "המנטליסט") המחליטה לעקור לוושינגטון, אחרי שהיא מפסידה במשפט רצח כפול דרמטי שהנאשם בו הוא כוכב הוליוודי מוכר (אדוואלה אקינואויה-אגבאג'ה, "אבודים"). שנים לאחר מכן, כששמו נקשר שוב ברצח חברתו, היא מחליטה לשוב אל אולם המשפט כדי לוודא שהצדק ייעשה.

מה חשבנו: לא קשה לנחש מדוע החליטה קלארק להכות בברזל דווקא כעת, לאחר החזרה של המשפט הדרמטי וכוכביו לכותרות במלאות לו 20 שנים, ובזכות סדרות מצליחות כמו "או.ג'יי: תוצרת אמריקה" ו"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", שהפכו להצלחות ענק. יחד עם זאת, לא ברור למה סיפור פיקטיבי שמחקה כמעט בהעתקה מושלמת את מאפייני הסיפור ההוא - נשמע כמו רעיון טוב למישהו ב-NBC.

נקודת המוצא של "The Fix" שגויה כבר מתחילת הדרך. הסיפור של סימפסון מרתק בגלל הדמויות שעמדו במרכזו, הדרמה הגזעית והחברתית שסבבה אותו והעובדה שמרבית האמריקאים חושבים עד היום שרצח את חברתו וחברה. הוא מרתק מפני שהיה אירוע מכונן ששינה את ההיסטוריה וחסר תקדים בהשתלשלות האירועים בו. אלא שהדמויות המחליפות את קלארק וסימפסון נראות כמו צל חיוור ומשמים שלהם. טאני בתפקיד התובעת מאיה טראוויס מסתובבת עם הבעה סובלת תמידית שהופכת יותר ויותר מגוחכת ככל שהעלילה מתקדמת. לא ברור למה אנחנו אמורים לחבב או לסמפט אותה, ובוודאי לא להתעניין במסעה להביא צדק.

הטקסטים שהושמו בפיה, ולמעשה בפיהן של כל יתר הדמויות בסדרה, גורמים להתכווצויות מבוכה בפני עצמם. כל דמות צפויה מקודמתה עם וואן-ליינרים דרמטיים שכביכול אמורים להרשים, אבל רק מוזילים את הסיטואציה שהם מבקשים לייצר. כך, למשל, בשיאו של פרק הפתיחה כשטראוויס פוגשת לראשונה פנים אל פנים את סאווי ג'ונסון - הכוכב ההוליוודי הנאשם - היא מחליפה עמו קרב מבטים ארוך ופולטת, "התגעגעת?". עוד קצת מבוכה והנה לכם פארודיה.

אין שום דבר בסיפור של "The Fix" שמייצר רצון להמשיך ולגלות אותו. ראשית, מפני שכל כך ברור לאן הוא הולך ומהיכן הוא שואב את השראתו, ושנית מפני שאף אחת מהדמויות בסדרה לא מצילה אותה באמצעות בריחה מהקלישאה שהיא אמורה להיות.

Now Apocalypse

מה: קומדיה סקסית עם נגיעות מד"ב של רשת Starz, שבמרכזה חבורת בני נוער הנמצאים בחיפוש תמידי אחרי אהבה, סקס ותהילה בלוס אנג'לס. אחד מחבריה, יוליסס - גיי מקסים ומסטול תמידי - נתקף בחלומות נבואיים שגורמים לו לחשוד בקיומה של נוכחות חייזרית קודרת ומאיימת בחייו ובחיי חבריו.

מה חשבנו: אחרי צפייה בארבעה פרקים של "Now Apocalypse" היא עדיין נראית יותר כמו אוסף של רעיונות לא מגובשים ופחות כמו יצירה ברורה. ראשית, מדובר בסדרה על גבול הפורנוגרפית. כל סצנה שנייה שלה עוסקת בסוג כלשהו של מין - גיי, סטרייטי, בזוגות ובשלשות - אך קשה לומר שזה נעשה באופן עקבי לטובת קידום העלילה. תמיד ישנו סיכוי שמדובר בהפוך על הפוך מתוחכם והצבת מראה בפני סדרות נוער מיניות אחרות שפשטו באחרונה על המסך - אבל סביר הרבה יותר שהיא פשוט מרגישה שמדובר בפתרון קל לעלילה שאינה סגורה על עצמה.

חוסר הבהירות הזאת ניכר גם באופי של "Now Apocalypse", הנע על הגבול שבין הדרמטי לקומי. מדי פעם בפעם תיתקל אחת מהדמויות בסיטואציה מצחיקה או תאמר משפט מפתיע ומשעשע, ובעוד בשום שלב לא נראה שהיא לוקחת את עצמה לגמרי ברצינות - קשה לומר שהסדרה מבקשת לצחוק בהכרח על הדמויות שלה. ניכר שהיוצר גרג אראקי ("קאבום", "דור מזוין") מבקש להציג באמצעותה את השקפת העולם האמביוולנטית של מילניאלז, כזו שנעה בין עצלות, סטלנות וסיפוק מיידי של צרכים - אבל אין בכך שום דבר חדש או שונה ממה שראינו וקראנו עשרות פעמים קודם לכן. גם החלק המד"בי-מסתורי מהווה לכל היותר קוריוז, סטייה מהעלילה המרכזית, מאחר שיוליסס נראה עסוק הרבה יותר בהרפתקאותיו המיניות מבפתרונה.

יחד עם זאת, יש משהו כיפי ומושך בחבורה זאת. בין אם זה יוליסס הסטלן והמבולבל בעצמו, שותפו הקלולסי לדירה, פורד - שאינו מודע להיותו מושך ומופתע מחדש בכל חוויה מינית שנוחתת עליו - וקרלי שלכאורה מחפשת קריירה במשחק, אבל מעדיפה הרבה יותר את הכסף הקל שמגיע מכיכוב במצלמות ארוטיות ("תמיד רציתי עבודה שאוכל לעשות בשכיבה", היא מסבירה בפשטות). החבורה הזאת מצליחה להעביר את הזמן בקלילות ובסקסיות ולעתים גם בהומור, אבל בהיעדר פואנטה של ממש הסדרה מאבדת מפרק לפרק עוד רמה של סקרנות. ואם בסופו של יום כל מה שיש לה להציע לנו הוא התפשטות מעכבות, לא בטוח שהיא מצדיקה את ההתמדה.

הסדרה Now Apocalypse, עכשיו אפוקליפסה. צילום מסך
פתרונות קלים. "עכשיו אפוקליפסה"/צילום מסך

PEN15

מה: קומדיה של הולו בהפקת שלישיית לונלי איילנד (אנדי סמברג, יורמה טאקון ועקיבא שייפר) המתרחשת בחטיבת ביניים, אלא שאת שתיים מבני הנוער האלה מגלמות יוצרות הסדרה, אנה קונקל ומאיה ארסקין - גרסה של עצמן משנת 2000 - בעודן מוקפות בשחקנים בני 13 על אמת. אנה ומאיה הן לא בדיוק הבנות המקובלות בבית ספר, אבל עושות כמיטב יכולתן לעבור את השנים הקשות האלה עם מינימום מבוכה ומקסימום התפתחות.

מה חשבנו: בשנים האחרונות יש עדנה גדולה לסדרות המתארות את שנות חטיבת הביניים. זו נישה ש-"PEN15" נכנסת אליה בקלות, והיא עושה זאת תוך שהיא מזכירה המון יצירות אחרות. כמו "פה גדול" שתי היוצרות שלה מישירות מבט אמיתי וחומל אל ההתבגרות שלהן עצמן, כולל שימוש בשמותיהן האמיתיים וגילום בני דמותן. כמו "קיץ אמריקאי חם ורטוב" היא מציגה מבוגרים שמגלמים במפגיע בני עשרה לצד צעירים אמיתיים. כמו "ברוד סיטי" עומדת במרכזה חברות נשית מלאת בכנות ומרגשת. כמו "פריקים וגיקים" היא חוזרת כמעט שני עשורים אחורה בזמן כדי לתאר התבגרות רצופת בושה, מבוכה, רעות ויחסי כוחות בקפיטריה של בית הספר.

לא סתם אנחנו מונים את הסדרות האלה - במידה רבה "PEN15" היא מרקחת שכוללת את כולן, לטוב ולרע. יש בה איזושהי אמת שקשה לא להעריך, האופן שבו שתי הנשים האלה מישירות מבט אל תקופה לא פשוטה בחייהן, ובעיקר החברות המתוקה ביניהן, בנות-ברית בכל האהבות הראשונות ובעיקר הדחיות שהן נאלצות לספוג. ובכלל, התבגרות מנקודת מבט נשית היא עדיין משהו שחסר מאוד על מסך הטלוויזיה. מצד שני, יש משהו מטריד בקביעות בכך ששתי נשים בוגרות מגלמות את עצמן בגיל 13, ואולי אף כזה שמוזיל את הסדרה כי הוא גורם לה לפעמים להיראות כמו מערכון של "SNL" ולא כסדרה שלוקחת את עצמה ברצינות. בסדרה משוגעת וניהליסטית בהרבה כמו "קיץ אמריקאי" אין עם זה בעיה, אבל "PEN15" הייתה יוצאת נשכרת לו הייתה מלהקת לשם כך צעירות אמיתיות ומוותרת על הדאחקה הזו.

  • עוד באותו נושא:
  • בגידה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully