(בסרטון: קטע מהסדרה "אלישע", שבו הזמר בן אל תבורי יתארח לראשונה בתפקיד עצמו. הפרק ישודר ביום ראשון, 7 באפריל, בשעה 15:00 בערוץ הילדים בפרטנר TV וסלקום TV)
"רבקל'ה תעשה הכל בשביל הבדיחה. היא לא עושה את זה בשבילך, לא בשביל התוכנית, אפילו לא למען עצמה. רק למען הבדיחה. אם אלוהי הקומדיה, עליו כותבים כל-כך אוהבים לדבר, אכן קיים, רבקה מיכאלי היא הכוהנת העליונה שלו. היא יושבת בבית המקדש של ההומור, מוקפת בעוגות קצפת, בכריות-פלוצים ובטיימינג מושלם, ומדי פעם חולקת איתנו את תורתה. לכן היא לא עוצרת. לכן היא ממשיכה להיות אחת הקומיקאיות הנועזות, החדשניות וה'רעבות' ביותר גם אחרי כמעט 50 שנה על המסך"
(מתוך נאום התסריטאי אסף בייזר, מיוצרי הסדרה "אלישע", באירוע בו הוענק לרבקה מיכאלי תואר עמית כבוד של ביה"ס לקולנוע סם שפיגל)
"בגיל 40 הייתי בטוחה שהספירה לאחור החלה", אמרה בעבר השחקנית, הקומיקאית והמגישה רבקה מיכאלי. היום היא כבר בת 40 בפעם השנייה, והיא עובדת בקצב מטורף ששחקנים צעירים ממנה בהרבה היו מתקשים לעמוד בו. היא מצטלמת או מתכוננת לצילומי כמה סדרות, בנוסף לסדרה "אלישע" שעונה חדשה שלה עלתה השבוע בערוץ הילדים (פרטנר TV וסלקום TV); משחקת ערב אחר ערב בתיאטרון, בהצגה "היורשת" בבית לסין; ומשדרת בכל יום שישי ברדיו 103fm. אי אפשר להימנע מלהגיד את זה, אבל באמת אין לה רגע דל. מ"ניקוי ראש", דרך "זהו זה", "סיבה למסיבה", גיחה ב"קרובים קרובים" ועד "אלישע" - היא אכן הייתה ונשארה הכוהנת העליונה של הקומדיה, רבקה'לה.
ריבוי העבודה המטורף שלך נובע מצרכי פרנסה, מהרצון להשאר בתודעה או מכוחו של הרגל?
"אני לא רוצה להישאר בתודעה של אף אחד. אני רוצה להישאר בתודעה של עצמי, ומאוד חותרת להישאר. אני גם מתפרנסת מזה בעונג. וזה גם מה שאני יודעת לעשות ורוצה להמשיך לעשות. אני מאוד נהנית. אני לא עובדת בעבודה שאני סובלת בה. יש שנים כאלה, של עומס עבודה, כמו עכשיו. זה לא כל הזמן היה ככה. אבל אני תמיד משחקת אמא-של, לא הכל מונח על כתפיי. אני לא באה על חשבון הצעירים, זה בטוח, ואני לא באה במקומם. זה הכל קשור למוסר עבודה".
השיחה עם מיכאלי מתקיימת לרגל העלייה השבוע של העונה החדשה של הסיטקום המצליח ועטור פרסי האקדמיה לטלוויזיה "אלישע" בערוץ הילדים, בהפקת יואב גרוס, בו היא מככבת לצד יובל סמו, עלמה זק, מלי לוי, אודי כגן וליאת הר לב, ושלל הופעות אורח. לוואלה! תרבות נודע כי מיכאלי עומדת לשחק עם יובל סמו בסדרה נוספת, בתפקיד אמא שלו. "אני גרופית של סמו, מעריצה אותו, ב'אלישע' בכלל השתגעתי עליו", היא אומרת. "הוא מתוק, משחק חכם ומצחיק חכם, לכן אני אוהבת לשחק איתו".
את מגלמת בסדרה סגנית מנהל. מה דעתך על החינוך שיש היום בכלל, ועל ההדתה הגוברת במערכת החינוך בפרט? כיום אפשר להיתקל בתכנים יהודיים במינון גובר וללא הרף גם בשיעורים כמו מתמטיקה, חיבור ואחרים.
"אני מתגעגעת לימים עם המורים הטובים בבתי הספר. אני זכיתי למורים, שכל אחד מהם היה אקדמאי מנוסח, אולי פחות פוליטיקלי קורקט, אבל הם היו אנשים טובים ומשכילים. אני באה מבית ספר עממי פרטי, סוקולוב, בתחילת כל יום שרנו את 'אדון עולם', אבל שיעורי חשבון היו שיעורי חשבון, שיעורי מולדת היו שיעורי מולדת וכתיבה תמה הייתה כתיבה תמה. היום אין מקצוע כזה בכלל. ההדתה נשמרה בעבר לשיעורי תורה, והיא לא הייתה הדתה גמורה. הבנים נדרשו לשים כיפות כשלמדנו תנ"ך. לא ביררו בזמנו אם ההורים שלנו שומרי שבת או לא. אחרי זה עברתי לתיכון חילוני לגמרי, תיכון בית הכרם, שם בוודאי לא סבלתי מזה. שני הסבים שלי היו דתיים מאוד, סבא אחד שלי היה גבאי בית הכנסת. לא עישנו ברחוב בשבת. ולא היו נוסעים ליד בית כנסת כדי לא להכעיס. אבל החיים היו אז משולבים לגמרי. היום הדת היא סדין אדום לכמה אנשים. אני לא חושב שזה צריך להיות ככה. אבל באמת אי אפשר להשתמש ביהדות כחומר בכל מקצוע. אנשים יכולים ללמוד בבתי ספר תנ"ך ולדעת אותו טוב גם בלי להאמין באלוהים. זה תלוי במורה. היום ילדים בכלל לא אוהבים תנ"ך".
את נחשבת כמי ששומרת יד על הדופק גם על מה שקורה היום בתרבות. איזה מהאמנים הצעירים את אוהבת במיוחד?
"אני מאוד אוהבת את אריאל הורוביץ (אמו, נעמי שמר, הייתה חברה של מיכאלי - ש"ב). ראיינתי אותו בתוכנית שלי בשבוע שעבר. האלבום שלו הוא חגיגה בעיניי. אני אוהבת את הטקסטים הבלתי רגילים שלו, היום אין הרבה כמוהם. אני משתדלת לשמוע כמעט כל דבר שמגיע אלי, לא כל דבר אני יכולה לשדר, בסך הכל אני משדרת פעם בשבוע ומשמיעה שבעה שירים, ויש כמויות הרבה יותר גדולות מזה. אני באמת משתדלת להיות עם האצבע על הדופק. מה ששומר על הערנות שלי זה הרדיו והעובדה שאני משחקת בסדרות ופוגשת בהם שחקנים צעירים ונהדרים. עכשיו אני משחקת עם טל פרידמן וג'וי ריגר ושניהם נהדרים. טל מצחיק אותי בחינם, מה שנקרא".
את משחקת גם בהצגה "היורשת" בתיאטרון בית לסין. לצד איחול שתחיי ותבעטי עד 120, נשאל - מי היורשת שלך לדעתך?
"אחת הנכדות שלי. במובן התרבותי, אולי הנכד שלי, הוא בן 17 ומאוד מצחיק. הוא כבר מטר תשעים, הוא לא צריך לשאוף לגובה, הוא בחור מוכשר. אבל מי אמר שמוכרחה לקום יורשת אחת? יש שחקניות יותר טובות ממני, שדרניות יותר טובות ממני, ונשים יותר חכמות ממני".
אין כמעט בנאדם בעולם התרבות שלא עבדת איתו, הכרת אותו או היית מיודדת איתו. את אנציקלופדיית התרבות הישראלית. אבל עם מי בכל זאת את מצטערת שלא עבדת או לא עבדת יותר?
"חנוך לוין, כמובן. השתתפתי במחזה שלו, אבל לא ממש עבדתי איתו. כן עבדתי עם ניסים אלוני, אבל לא מספיק. יכול להיות שמינון המשחק שלי היה צריך להיות יותר גבוה".
לפני מספר חודשים התאבד ידידך, יגאל בשן, קצת יותר משנתיים לאחר שראיינת אותו באיחוד של "סיבה למסיבה".
"היינו ידידים טובים. כתבתי לו פעם שיר, 'כמו מנגינה'. כשהחזרנו את 'סיבה למסיבה' יגאל היה כבר חולה, איגפתי אותו מכל פינה, צלצלתי לאשתו בלי סוף. הוא הסכים לבוא בתנאי שלא אשאל אותו מה שלומו. ובאמת כך עשיתי. רק צעקתי לו 'יגאל, תעשה לי נכד'. הוא היה מקסים. הייתי גם בהופעה שלו בזאפה אחרי שהוא כאילו התאושש כבר. הוא היה מדהים, מדהים. אבל הוא עבר סבל לא אנושי. הוא היה מוכרח לגמור עם זה. זה מלמד שכשכואב לך וזה חסר תקנה, קשה מאוד להחליט להמשיך לחיות".
השנה מציינים 50 שנה לסרט "תעלת בלאומילך" שבו שיחקת, שהצליח גם מסחרית, גם בביקורות וגם בפרסים, והאמירה הסאטירית על בירוקרטיה נשארה רלוונטית מתמיד. אילו זיכרונות מהסרט נותרו חקוקים בך?
"מילאתי תפקיד קטן בסרט. אני תמיד אזכור את התפאורה המפוארת שהקימו באולפני הרצליה. הקימו שם מחדש את אלנבי עם קולנוע מוגרבי והכל. היה מדהים לראות את זה. זה היה סרט מאוד מושקע ומאוד חכם של אפרים קישון, אחד הגדולים. אני לא חושבת שהיום מישהו יכול ללכת כל כך רחוק. גם מי יקים לך היום תפאורה כזאת היום? כל הדברים שקישון כתב על בירוקרטיה רק מועצמים. הוא לא היה מאמין שזה יגיע עד לרמה כזאת במציאות".
הסאטיריקן אפרים סידון, איתו עבדה מיכאלי בימי "ניקוי ראש", סיפר לפני שנתיים בראיון לוואלה! תרבות שפעם, "כשפוליטיקאי ידע שב'ניקוי ראש' הולכים לעשות עליו אייטם הוא היה קודם כל מרים טלפונים, מתחנן שלא יעשו את האייטם הזה ומגיש בג"ץ. היום פוליטיקאים מתים להיות בטלוויזיה, לא אכפת להם גם שידרכו עליהם, העיקר שהם יהיו בטלוויזיה". מיכאלי מסכימה איתו: "ככה יודעים מי הם, והם זוכים בבולטות. הם פתאום נעשו פרסונות וזאת הכרה באישיות שלהם. אני זוכרת שהיה לנו מערכון עם חבר הכנסת לשעבר חיים לנדאו, האבא של עוזי לנדאו, שאמר שהתקשורת השמאלנית לא מראה אותו מספיק. אז דובי גל הסתובב עם שלט וגם אמר, 'אני חיים לנדאו, אני חיים לנדאו".
"קלישאתי להגיד את זה, אבל הכל השתנה מאז 'ניקוי ראש'", מוסיפה מיכאלי. "השיח השתנה, האסוציאציות. סאטירה הרי צריכה להיות מבוססת על אסוציאציות מסוימות, על מראי מקום, על ידע מוקדם שאנחנו רומזים אליו, אולי תנ"ך, אולי ספרות, אולי פוליטיקה. הדברים האלה היום כבר אינם. אין מכנה משותף, והרבה יותר קשה לפגוע. אני מאוד מעריכה גם את "ארץ נהדרת" וגם את ליאור שליין, שבתוכנית שלו אני משתתפת לפעמים, אני אוהבת לבוא לשם, זאת אכסניה מכובדת. הלוואי שימשיכו".
את אחת האמניות הבולטות גם בחוסר הפחד שלך להשמיע את דעותייך. במערכת הבחירות המטורפת הנוכחית, אנשי התרבות התורנים שחטפו עליהום רק בגלל שהביעו דעה לגיטימית היו רותם סלע, יעל אבקסיס ומירי מסיקה. מה חשבת על הלינץ' שהן חטפו?
"זה כבר כמה שנים שאסור להגיד את המילה שלום, אסור להגיד את המילה כיבוש ואסור להגיד את המילה שיוויון. כל מי שטועה ואומרת את זה חוטפת על הראש. גם גל גדות. עכשיו תורן לקבל על הראש. פיניתי להן מקום. הייתי שמחה להתחלף איתן בגרדרובה, אבל זה לא יעלה עליי. זה נפלא שהן סופסוף הבינו איפה אנחנו חיים".
בשבוע שעבר חשפנו בוואלה! תרבות התבטאות קשה נוספת לכאורה של מירי רגב, זמן קצר לפני שנכנסה למשרד התרבות. כשפנה אליה בשלהי הכנסת הקודמת הבמאי יריב הורוביץ, יו"ר איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה באותה עת, וביקש את עזרתה בהצבעה בעד חוק תל"י, הוא נדהם כשלטענתו אמרה לו בתגובה: "למה שאני אעזור לכם? אתם כל האמנים שמאלנים, מבחינתי תמותו ברעב".
"ככה היא אמרה לו?! אוי אוי אוי. אז אני מחכה להוצאה להורג. מה נשאר? אם אנחנו לא נמות ברעב, לפחות שיוציאו אותנו להורג. תראה, התרבות נפרדה ממנה. אני לא יודעת מי יבוא במקומה, אבל כנראה שכל מי שיבוא יהיה איכשהו יותר שייך. אני חושבת שהיא מסתבכת נורא, ואם אני מריחה טוב ומבינה טוב בניואנסים, נדמה לי שהדבר האחרון שביבי רוצה בחברתו זה את מירי רגב. וזאת בעוד שהיא עושת דברו, היא כמו כלב אמסטף שלו. זה מגוחך שהיא קיבלה את מה שביבי אמר לה, שרק גברים מהשבט הלבן יכולים למשוך את הקולות חזרה אליהם, זה שרגב בכלל קיבלה את האמירה הזאת, הסכימה איתה וחשבה שהיא בסדר, קיבלה את זה כאבחנה מדעית, לא ייאמן שהיא זרמה עם דבר כזה. וגם שיבושי הלשון שלה לא ייאמנו. היא לא ידעה איך לקרוא את המילה 'קופחת', כשהיא אמרה 'מי שהולך עם חמאה על הראש שלא יסתובב ביום שמש קופּחת'".
ומה תאחלי לרגב עם יציאתה הצפויה ממשרד התרבות? יש לך מסר פרידה?
"אולי 'חשבי מסלול מחדש'. האמת, אני לא חושבת שיש לי מסר אליה, אנחנו לא מדברות את אותה שפה".
יש לך עצה לגנץ איך לא לגמגם שוב בהופעותיו?
"הוא לא גימגם. זאת הצרה של אוזניה, שאי אפשר לדבר יחד. בפעם הבאה זה כבר לא יקרה לו, בפח הזה הוא כבר לא ייפול עוד פעם. בינתיים אשכול, שגמגם, היה ראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו".
ומה את חושבת על כך שפייגלין זוכה לפופולריות רבה גם בקרב צעירים שמאלנים, בגלל שהוא חובב הלגליזציה, מבלי שיהיו ערים לדעותיו הימניות הקיצוניות?
"זה נורא ואיום. אני ממש לא מבינה את הצעירים האלה, הטמבלים, שלא מבינים עד הסוף איזה מחיר הם ישלמו. הם לא מבינים כמה המשנה שלו חמורה. הם פשוט לא מבינים. הלגליזציה והפרדת הדת מהמדינה שהוא מדבר עליה זה הכל קשקוש, זה לא יקרה. אולי תהיה לגליזציה, אבל תמורת איזה מחיר, אלוהים ישמור. אם הוא יהיה שר החינוך, אתה מתאר לעצמך מה שיקרה?! נו, אתם תצטרכו להמשיך לחיות פה עוד הרבה שנים, אני קצת פחות".
מגניבה שכמוך מעשנת מריחואנה?
"אני לא בעניין".
יש מי שגורס שיותר כיף להיות סבתא מאשר אמא. את מסכימה עם זה? איך הקשר שלך עם נכדיך, שחיים בחו"ל?
"אני לא רוצה להתווכח עם האמירה הזאת, זה נורא נחמד, זאת נחת טהורה, אבל היה מעניין לגדל את הילדים, להיות צמודה אליהם ולראות אותם מתפתחים כאנשים. התרומה שלי לנכדים היא אהבה חוצת גבולות, כי הם לא חיים בארץ, יש רק את הנכדים של בעלי פה, אבל גם שניים מהם בחו"ל. אני טסה כמה פעמים בשנה לבקר אותם. אני 'סבתא פולניה', במיוחד כשהם היו פה בארץ, באמת לא יכולתי לזוז מהם לרגע".
הרבה אנשים חושבים שמגיע לך פרס ישראל. את מעוניינת בזה? יש סיכוי שזה לא יקרה באיחור רב מדי כמו במקרה של נעמי פולני?
"תאמין לי, אני חיה יפה מאוד גם בלי זה. אין בי רצון לקבל פרס. לא בשביל זה אני עובדת. כיף שנותנים פרס לנעמי".
אלדד קובלנץ, מנכ"ל התאגיד, אמר לירון לונדון במסגרת ניסיון לגייסו אליו כי "ההלוויה שלך תצא מהתאגיד". ואמנם לונדון ישוב לשידור הציבורי. זה משהו שגם את היית מעוניינת, לסגור מעגל ולשוב לשידור הציבורי באופן קבוע?
"לא, מה פתאום. לא רוצה לחזור לשום מקום. אני גם לא רוצה לחזור לבית הוריי, אם היית שואל אותי. לא רוצה לעשות פניית פרסה. אני רוצה לעשות את מה שאני עושה יותר טוב. ממש לא רוצה לחזור לאף מקום".
בריאיון האחרון בחייו של חברך מוטי קירשנבאום, שפורסם אצלנו בוואלה! תרבות, הוא אמר בין השאר: "החיים כל כך קצרים, תגוון אותם כמה שיותר". נראה שגם את מגוונת אותם מאוד.
"כן, נכון, אני חושבת שלא הייתי יכולה להסתפק בלהיות רק שחקנית, או רק ברדיו. היכולת לקחת מזה וגם מזה מעשירה אותי, משאירה אותי בחיים ונותנת לי את מינון הסקרנות הדרוש כדי להישאר חיונית".
שרת פעם "והו והא אל תשאל". אז עכשיו באמת לא אשאל יותר, ורק אבקש ממך, כמראיינת מיתולוגית, לסיים את הראיון בשאלה שאת תשאלי את עצמך.
"אז אני שואלת את עצמי: מה בסדרה 'אלישע' מייצג אותך? והתשובה שאני עונה לעצמי היא: המלחמה בבתי הספר. בעצם ההשתתפות שלי ב'אלישע' זאת הנקמה שלי בבתי ספר. אני תמיד איחרתי לבתי ספר, תמיד הייתי צריכה להביא פתקאות מההורים על האיחורים שלי, ותמיד הייתי מקבלת הערות ותלונות על רישול. אז אני מאוד שמחה להיות סגנית מנהלת, ואני יכול להתנקם בבתי הספר דרך 'אלישע'!".