זה כך כבר כמה עונות, אבל נכון מאי פעם בעונה השמינית והאחרונה: "משחקי הכס" נמצאת במצב לא פשוט. סדרה שמצד אחד יש לה בסיס איתן ועמוק בזכות המקור שעליו היא מסתמכת, ספרי "שיר של אש ושל קרח", מצד שני היא יודעת איך כל אחד מהסיפורים אמור להסתיים על פי החזון של ג'ורג' ר"ר מרטין, ומצד שלישי נאלצת לחבר בכוחות עצמה את כל הקצוות הפתוחים שיובילו אותה אל אירועים א', ב', ג' וכן הלאה וכן הלאה. ככל שמתקרבים אל הסוף, כך "משחקי הכס" נראית כרשימת מכולת שהפכה ליצירה טלוויזיונית. מקרטעת אל שלבי הסיום על קביים שארבע העונות הראשונות התקינו עבורה ומצליחים איכשהו לייצב אותה, ולו בזכות חסד נעורים.
רוב הזמן זה רחוק מלספק. התפרים בוטים מדי, מגוחכים מדי, גורמים לדמויות לעשות בחירות מאולצות ולא עקביות, או לחילופין שומרים עליהן מכל משמר כדי להוביל אותן אל הנקודה הבאה שעליהן להיות בה. למעשה, חלק ניכר מהשורדים הרבים-מדי של המלחמה בווינטרפל - הן בשדה הקרב והן במערות הקבורה - לא יכול היה למות כבר בפרק השלישי כי נגזר עליהם למות מאוחר יותר בשירותו של קו עלילה אחר: מיסאנדיי הייתה צריכה למות מידי סרסי מול עיני דאני. ג'יימי היה מוכרח למות יחד עם סרסי, קלגיין היה חייב לסגור את המעגל עם אחיו וכן הלאה. לא הגיוני ולא אורגני.
יותר מכול, נדמה שהבעיה העיקרית של "משחקי הכס" כרגע היא החיפזון. יש לזה ללא ספק סיבות מעולות - צריך כבר לסגור את הסיפור, הקאסט והכותבים רוצים להמשיך הלאה - אך התוצאה עגומה מאוד. אין לכך מייצג יותר מושלם, במובן הכי רע של המילה, מאשר יורון גרייג'וי. במותו כמו בחייו, הפיראט הזה מקרטון הוא התגלמות אוזלת ידם של יוצרי הסדרה. הקרב שלו עם ג'יימי נלעג בכל מובן. מיותר, בלתי סביר, מטומטם. אם חרף הצהרתו יורון הוא לא זה שהורג את ג'יימי לאניסטר, שאף מצליח לטפס עשרות מדרגות במעלה המבצר כאילו לא נדקר פעמיים בחרב במעיו, אז למה? למה שהימאי לא ימות כבר מאש אחיו של הדרקון שאותו קטל בפרק הקודם ויגאל אותנו מנוכחותו?
בהילות כמו זו שהפיחה חיים פיסחים בדמותו של יורון, מביאה לכך שתהליכים נפשיים שפעם נפרשו על פני פרקים רבים, עונות שלמות, מוצגים עכשיו בפרק או שניים שאמורים לשכנע אותנו שככה זה עכשיו. הכובד הגדול של קורותיו של ג'יימי בעבר מקבל משקל-נגד זעיר עם החלטותיו האחרונות. חוסר האיזון הזה מפיל את "משחקי הכס". ממש לא מזמן ג'יימי אמר לבראן, "אני לא האיש הזה", מישהו שדוחף ילדים קטנים מהחלון. וזה נכון, אנחנו יודעים את זה. ליווינו אותו וראינו אותו הופך לאט לאט לאדם שמשתדל לעשות את הדבר הנכון, למלא במעללים חיוביים את העמוד על אודותיו בספר מפקדי משמר המלך, ולא רק בדבר שהוא הכי נודע בעטיו לשמצה, קטילת המלך. מעשה שעשה בין היתר כדי להציל מאות אלפי אזרחים חפים מפשע. בדיוק כשם שרכב לצפון כדי "להילחם עבור החיים".
עכשיו הוא אומר לטיריון שמעולם לא באמת היה אכפת לו מהחפים מפשע. לבריאן אמר על סרסי בפרק הקודם, "היא מלאת שנאה, וכך גם אני". ופעם מזמן, בדורן, אמר לברון שהוא רוצה למות בזרועות אהובתו. מבחינת ג'יימי זו תמיד הייתה סרסי, אפילו אם הצליח להתרחק מדרכיה הרעות. וזה בסדר, זה אפילו הופך את הסיפור שלו למורכב יותר ושחוק פחות מאשר עוד מסע גאולה, אולם האופן המזורז שבו כל זה קורה גורע מהעוצמה ומתחושת האמת של הסיום. בסיום הפרק הקודם הוא החליט לרכוב אל אחותו, בסיום הפרק הנוכחי, "פעמונים" שמו, הוא מת איתה. האם באמת זה הסוף שהגיע לג'יימי לאניסטר? לא. לא כך.
שערי מוות
המבנה המקרטע הזה הופך במבט לאחור את הסצנה של ברון מהפרק הקודם (כשהגיע לאיים על ג'יימי וטיריון) לטיפשית אפילו יותר, ואף מקוממת. מעבר לחוסר ההיגיון המוחלט שבה, מכל היבט ובכל שלב, מן הראוי היה לנצל את הדקות שהוקדשו לה על מנת לעבות דברים חשובים יותר. כאלה שיסייעו לחזק את הלך הרוח של הדמויות ולנמק את הבחירות שלהן.
ג'יימי הוא כמובן דוגמה אחת מני רבות. סרסי, האישה שעמה חלק את מותו, כבר זמן רב לא באמת מעניינת. מאז ומתמיד הייתה דמות מוגבלת ומשעממת יחסית לאחרים, לנצח נבָלה נטולת בלמים. לקראת הסוף זה החריף. היא הפכה לקריקטורה. רוצה לרצוח את אחיה ואז לא רוצה ואז רוצה ואז לא רוצה. לא שותה יין כי היא בהיריון (כפי שהיה נהוג בימי הביניים, כידוע) ואז כן שותה יין. בכל עונה היא אוהבת לפקוד במיוחד חדר מסוים אחד - בעונה השביעית זה היה אולם המפות ובנוכחית המרפסת המשקיפה אל העיר. רק חסר לה חתול ללטף. ואחרי כל הדברים האיומים שעשתה - פיצוץ הספט על יושביו, ההבטחה הריקה לשלוח חיילים למלחמה נגד המתים, הוצאתה להורג של מיסאנדיי ועוד ועוד - אפילו אי אפשר לומר שמותה היה קליימקטי. המבצר האדום שהיא כל כך אוהבת מט על ראשה.
שובו של כלב הציד למפגש אחרון עם ההר הוא דוגמה מעצבנת אף יותר לשימוש בדמויות ככלי משחק, ולאופן שבו הצורך לסמן וי כופה את עצמו על העלילה. גם על הנייר וגם למפרע הקרב בין האחים קלגיין פשוט מטופש. ראינו את ההר קורע אנשים לשניים ומנפץ גולגולת של אדם - עכשיו הוא לא מצליח אפילו לחנוק את אחיו למוות? לדחוס את עיניו לארובותיהן? הן עשויות ברזל?
לאורך השנים היו לסנדור כל כך הרבה הזדמנויות לחזור למעלה מלך ולסגור את החשבון עם גרגור, שבילדותם הצמיד את פניו אל האש וצילק אותו לנצח ("הדבר הכי גרוע זה שאחי הוא זה שעשה לי את זה", אמר פעם לאריה). אבל הוא בחר לא לעשות זאת. לא כשאחיו חזר לעיר בעונה הרביעית אחרי מלחמותיו בשירות טייווין לאניסטר. גם לא כשהושב לחיים על ידי קייבורן, ואף לא מאז. הוא יגיע דווקא עכשיו, כשהמלחמה מתרגשת על העיר ואחיו נמצא בצד שבסבירות גבוהה עומד להפסיד, נדון לחצות את הדבר שהוא כל כך שונא - אש.
אמנם כן, כלב הציד היה עסוק בשליחויות שונות. קודם עם אריה, אחר כך בשיקום פצעיו בקהילה שעמה חי, אחרי כן מה שזה לא יהיה שגרם לו להישאר עם האחווה ללא דגלים, ולבסוף המלחמה נגד המתים. עכשיו, נטול יעדים, הוא יכול להתפנות לנקמה הוותיקה שלו, זו שתעשה אותו מאושר, כפי שאמר לסאנסה. אלא שבדיוק כמו במקרה של ג'יימי - ההחלטה שלו, המוחקת שנים של התקדמות בכיוון מסוים, מזורזת, לא מעוגנת מספיק ונראית כניסיון זול במיוחד לשמח את המעריצים שחיכו לעימות הזה. נקודת האור היחידה שם היא הפרידה שלו מאריה. גם היא סובלת מדיאלוגים חורקים, אך האופן האבהי שבו הוא מניח את ידו על עורפה לפרידה, מגלם בו את כל החיבור ביניהם, את השנים שבמהלכן הסדרה בנתה את דמויותיהן בצורה עשירה ומדוקדקת, ומצליח לרגש.
באופן כללי, שוב תודה לאל על אריה. היא בערך הדמות היחידה הנאמנה באמת לדרכה בצורה שלא גורמת לה להיראות כמו כלי תסריטאי, והסיבה לכך היא בדיוק מה שהדמויות האחרות לא עשו - נסוגו מהתוכנית שלהן לנוכח הנסיבות. גם ככה היה מחריד לראות את ההמונים המבועתים ברחובות, ילדים קטנים, נשים ומשפחות, ונוכחותה המלחיצה של אריה הוסיפה וסיפקה לנו מטען רגשי. האם הנערה שגברה על מלך הלילה עומדת למות כך ברחוב, מכוסה אפר ודם?
שיהיה מורא
כבר בהתחלה מותו של ואריז, אחד האנשים המבריקים והדמויות הנפלאות ב"משחקי הכס", סימן את העתיד לבוא. האיש שצמח מהרחובות, שחי כילד "בסמטאות, בתעלות, בבתים נטושים", שהקפיד להבהיר למלכתו שהנאמנות שלו נתונה לעם, הוא הראשון להיאכל באש. העכביש השלים עם דינו, אולי כבר כשמליסנדרה אמרה לו בעונה הקודמת "עלי למות בארץ הזרה הזו, ממש כמוך". מעט אחרי כן הבטיח לדאני שיגיד לה כשלדעתו היא עושה משהו לא נכון, לא יפנה נגדה כשם שעשה עם מלכים קודמים ששירת. אם יבגוד בה, אמרה, היא תשרוף אותו בחיים.
ובדומה לוואריז, נראה שהפעולות של טיריון נעשות בידיעה גמורה שהן עלולות בסבירות גבוהה להביא עליו את מותו. לא הייתה לו ברירה אלא להסגיר את חברו. הוא רואה את השיחה על החוף בינו לבין ג'ון ומבין שאם זה לא יגיע מפיו שלו, ג'ון יספר לדאני ובכך יחתום גם את גורלו. "איכזבת אותי בפעם האחרונה", אמרה לו דאני רגע לפני שאיכזב אותה פעם נוספת ושחרר את אחיו, מחזיר לו טובה על שעשה עבורו את אותו הדבר בדיוק כשנכלא על רצח ג'ופרי, ומקריב את עצמו ביודעין לטובת חפים מפשע. אותם אנשים שכל כך שנא שנים קודם לכן כאשר יצאו מגדרם להאשים אותו בפשע שלא ביצע, ושמעולם לא הוקירו לו תודה על כך שהציל את עירם מכוחותיו של סטאניס.
אולם כלום ממה שטיריון עושה עכשיו לא מועיל. הפעמונים לא מונעים מדאני לטבוח בחפים מפשע, אחיו לא מצליח להימלט עם סרסי, התאומים לבית לאניסטר מתים. בפיצוץ הספט בעונה השישית מתו גם דודם קוואן ובנו לאנסל. טיריון הוא היחיד שנשאר מהשושלת החשובה הזו, ואפשר שלא לאורך זמן. אחרי שבמשך חלקה הראשון של "משחקי הכס" שוב ושוב היו אלה בני משפחת סטארק שמצאו את מותם, רגע לפני הסוף עושה רושם שאויביהם הלאניסטרים נכחדים בדם ואש.
הבחירה של הפרק להמחיש את הבְּעתה שעל הקרקע הייתה חכמה, העניקה לפרק כוח שהוא היה זקוק לו נואשות. אנחנו רגילים לראות את הדרקונים של דאני זורעים הרס, אבל תמיד נגד האויבים וסתם אנשים רעים, כמו בעלי עבדים חסרי לב. הפעם זה היה רחוק מזה. בידיים של מישהי שמאבדת שליטה, הנשק הזה הופך לאסון. התיאור ההדרגתי של המתקפה המתרגשת, השערים שנסגרים, ההמונים שנמלטים, העביר יפה את האימה.
כמובן, הנוקשות העלילתית והיעדר הפיתוח שתוארו לעיל חלים גם על דאני, במיוחד לנוכח הטוויסט שמציג הפרק האחד לפני הסוף. ההחלטה שהמלכה תהיה משוגעת כמעט מעכשיו לעכשיו, רק כדי לשרת את הרעיון שהיא זהה לאביה, לא רק שלא תוכנן נכון אלא גם מיותר. היא יכולה להיות כובשת אכזרית גם בלי להיות משוגעת - פן שלה שהוצג בפנינו פעמים רבות בעבר. היא שרפה את בעלי העבדים באסטפור ויונקאי, צלבה את האדונים של מירין בלי להבדיל בין אשם לזכאי אחרי שהם עצמם הותירו שורת עבדים צלובים בדרכה לשם. היא צלתה את אביו ואחיו של סאם טארלי כי סירבו להישבע לה אמונים ולכפר על בגידתם בבית טיירל.
אך כל הדברים האלה היו צבועים בגווני אפור, כשם ש"משחקי הכס" תמיד עשתה. לכולם מצד אחד יש סיבות מתקבלות על הדעת, ומצד שני הם מספקים מושג מאוד ברור על המעשים הקשים שדאינריז מסוגלת להם. דמות נוספת בסדרה שמאתגרת את ההגדרות של מוסר, של רע וטוב. אבל משוגע זה עניין אחר בתכלית, קיצוני מעצם הגדרתו, ו"משחקי הכס" לא באמת סיפקה תשתית סבירה להתדרדרות של דאני מעבר לקשר המשפחתי.
לאורך השנים היו אמנם רמיזות לאפשרות שמצבה הנפשי עלול להיות לא יציב כשהיא נדחקת לפינה, ובפרט כשהיא בעמדת כוח. זה היה כך כבר בפרק השישי של הסדרה: כשאחיה ויסריז התעצבן על כך שהדותראקים לא מקיימים את ההסכם עמו ואיים בחרב על דאינריז ועל עוברה, זהב מותך נשפך על ראשו ודאני הביטה בו כמעט באדישות. דמויות אחרות הקפידו לקשר בינה לבין אביה - האימרה שמצטט וואריז על האלים שמטילים מטבע כשנולד טארגאריין, נאמרה בעונה השנייה גם על ידי סרסי. ואף על פי כן, רוב מעשיה של דאני לאורך השנים, כולל במקרה ויסריז, נראו הגיוניים.
מאז ראשית העונה השביעית, "משחקי הכס" שרטטה לא רע את האופן שבו דאני נחבטת פעם אחר פעם. הסיבות לכך היא ששעתה ליועציה (מלבד אולנה טיירל, שאמרה לה כבר מההתחלה, "את דרקון. תהיי דרקון") וניסתה בכל מאודה להימנע מטבח חפים מפשע, ואז החליטה לעזור לצפון במלחמה נגד המתים. היא הפסידה ככה אלפים מחייליה, את בני בריתה טיירל ומארטל, את אחד מדרקוניה, את ג'ורה ואת מיסאנדיי - כולם מול עיניה - וחרף כל מה שעשתה עבור הצפון, כל מה שהקריבה, היא עודנה נוכריה בארץ לא לה, בודדה ומבודדת.
זה אחד המיפויים היותר מוצלחים בעונותיה המאוחרות של "משחקי הכס", וגם הוא לא מספיק כדי לבסס את מעשיה של דאינריז בפרק הזה. בפרט מאחר שנקודת השבירה הסופית שלה הגיעה עם מותה האלים של מיסאנדיי, אולם הסדרה מעולם - גם בימיה הטובים - לא באמת הציגה את הקשר החברי ביניהן, מלבד שיחות ספורות פה ושם על בני זוג.
המדהים הוא שאמיליה קלארק, בדרך כלל לא מהשחקניות המרשימות בסדרה, מצליחה לשאת על כתפיה את התסריט הדל של "פעמונים" ולמצות אותו עד תום. זה קורה עוד בשלבים הראשונים של הפרק. מעולם לא ראינו אותה כך. יש לה טון קבוע כשהיא נוזפת באנשיה. לא הפעם. הפעם היא שקטה, שפופה ומובסת, על אף שהיא הכל פרט למובסת. וכשהפעמונים מצלצלים לאות כניעתה של העיר, דאינריז יושבת על הדרקון היחיד שנשאר לה מול המבצר האדום, המקום שבו משפחתה חיה עד שהכל נלקח ממנה.
בפניה אפשר לראות את היגון מתחלף בזעם. קל להעלות על הדעת את הפעמונים שבוודאי נשמעו גם עשרים ומשהו שנים קודם לכן, כשטיווין לאניסטר פרץ את חומות העיר והצטרף למרד במלך המשוגע, אביה, וטרף את חיי משפחתה. אז אהבה לא תהיה בינה לבין אזרחי ווסטרוז, אבל בהחלט יהיה מורא. דאני אפילו לא מטיסה את דרוגון אל המבצר האדום, לנקום באויבת שלה, זו שפקדה על מותה של מיסאנדיי ועדיין משום מה משקיפה לה בשאננות מהמרפסת, אלא מיד יורקת אש על האזרחים, על הבתים, אפילו על אנשיה שלה שנלכדים בתווך. היא איבדה את זה, ובניגוד להבטחותיה החוזרות ונשנות, היא בהחלט תהיה מלכת האפר. אם אכן תהיה מלכה.
קטנות
מותו של ואריז משאיר אותנו עם חידה בלתי פתורה שהוזכרה פעמיים לאורך הסדרה: בעונה השלישית סיפר ואריז לטיריון את הסיפור שלו, איך מכשף שמשרת את אדון האור סירס אותו והשליך את איבריו לאש. מתוכה בקע קול שצמרר אותו ואמר משהו. שלוש עונות אחרי כן כוהנת אדומה אחרת, אניה בוקשטיין אהובתנו, איזכרה את הרגע הזה ושאלה את ואריז אם ברצונו לדעת מה אמר הקול. אך מעולם לא זכינו לראות את התשובה.
איזה שוט יפה.
"משחקי הכס" משודרת בימי שני ב-4:00 במקביל לשידור בארה"ב ב-HOT, yes וסלקום TV.