(בסרטון מעל: במסגרת סדרת כתבות בוואלה! NEWS בסוכות 2016, המשורר ארז ביטון יצא למסע בעיר נעוריו לוד כדי לבחון אם העיר המוזנחת מסוגלת לצאת לדרך חדשה, ולמסעו הצטרפו ראש העירייה והראפר תאמר נפאר)
בְּכָל אִיש עִוֵּר
נָטוּעַ סוּס דוֹהֵר
הַשּׁוֹאֵף לִשְׁעֹט
לְמֶּרְחַקִּים
("סוסים חבושי עיניים", ארז ביטון)
שלוש שנים חלפו מאז שהגיש המשורר וחתן פרס ישראל לספרות, ארז ביטון, לשר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, את המלצות ועדת ביטון שעמד בראשה, שנועדה להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, והרוב המוחץ של המלצות הוועדה לא התממשו. הדבר הוביל לאכזבה לא קטנה בקרב ביטון.
"כל מה שנוגע למימוש המלצות באמצעות הפקידות הקיימת בתוך המשרד, דברים שלא קשורים בתקציבים מיוחדים, יש ניסיון להכניס. כמו למשל דמותה של האישה המזרחית לאורך הדורות או תרומתה של יהדות בוכרה. אבל מה שנוגע לתקציבים מיוחדים שביקשנו - בעלות של 250 מיליון שקל לאורך חמש שנים - זה לא קרה. ביקשנו בעיקר לספרים חדשים, להדרכות, תקנים לאוניברסיטאות ולמכללות למחקר בנושא יהדות המזרח, ודרך אגב זה לא חייב להיעשות על ידי אנשים מזרחים, יכולים הרבה מאוד חוקרים שאינם מזרחיים לקחת חלק. זה לא קרה, תקציבים מיוחדים לא ניתנו. דרך אגב, הייתה לנו, ועדת ביטון, פגישה עם השר כחלון לפני הבחירות האחרונות, והוא השתכנע שיש מקום לתקצב. אבל ממשלות נופלות והכל משתנה.
"בלי להכניס תקציבים ייחודיים אין שינוי מהפכני בעניין. יש צורך להחזיר מצב שהיה פה לפני 15 שנה. בתוך משרד החינוך היה אגף מורשת המזרח, עם תקציבים גדולים, צוות גדול של דברים שהתקדמו. יצחק נבון ואהרון ידלין קידמו את זה. זה נפל, וזה חבל. אבל לפי דעתי בתודעה בציבורית יש יותר סובלנות ופחות עלבון ופחות הפחתת ערך של מזרחים ושאינם מזרחים. יש יותר הכרה במשמעות של תרומה של כל אחד באשר הוא".
ארז ביטון, יליד אלג'יר ובן להורים מרוקאים, עלה לארץ עם משפחתו ללוד בגיל 6. בגיל 11 התעוור ונותר גידם מפגיעת רימון. חדר לתודעת עולם השירה בספריו "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע" שיצאו במחצית השנייה של שנות השבעים. שירתו הוגדרה כמהפכנית ופורצת דרך בשירה העברית. הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית, ועבד במשך שנים רבות כמטפל ועובד סוציאלי. בשנת 2015 זכה בפרס ישראל לספרות. ספרו החדש של ארז ביטון, "אותות" (הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק), יושק מחר (חמישי) ב-20:00 בבית ביאליק בתל אביב. הספר כולל מבחר משיריו עד כה לצד שלושים שירים חדשים והוא כולל אחרית דבר שכתב פרופ' דן מירון על שירתו של ביטון. בערב ישתתפו בין השאר א.ב. יהושע, קובי אפללו, תהילה חכימי ועדי קיסר.
האם לדעתך יש צורך בגל נוסף של שירה עדתית, או שהמהלך של קבוצת ערס פואטיקה ושל ועדת ביטון בראשותך תיקנו את המצב במידה מספקת?
"לדעתי המצב הרבה יותר טוב. יש היום הרבה יותר מודעות בחברה הישראלית לשיוויון הזדמנויות, גם בתרבות. אנחנו רואים הרבה מאוד השפעה של המוזיקה המזרחית על המרקם הישראלי, בקרב אמנים כמו הברירה הטבעית, ברי סחרוף, אתי אנקרי ורבים אחרים. השירה משקפת את העשייה של משוררים מזרחיים אבל לא רק היא. אני לא רואה את עצמי כמשורר מזרחי בלבד, אני רואה את עצמי כמשורר. אם אתה משורר, זה אומר שאתה חוצה את הגדֵרות של הגדרות עדתיות או זהותיות כאלה ואחרות. זה ביטוי למשהו אוניברסלי. הרקע הוא תפאורה כזאת או אחרת, מקומית אפילו. אם יש אלמנטים אנושיים אז הם מדברים לכל אחד".
"הספר החדש, 'אותות', הוא מבחר מכתביי וכלל גם שלושים שירים חדשים וגם חמישים עמודים של פרופ' דן מירון שמתייחס למשמעות ולחשיבות של ספרים שלי. יש דיון גם בעניין של מהי שירה מזרחית. יש לי גם פתח דבר שאני כותב על הסימנים הייחודיים של שירה, בהשפעת השירה של תור הזהב של יהודה לוי ואבן גבירול, שירת היין. אני נותן ביטוי גם לדמויות ואירועים בצפון אפריקה, לדודה שלי והאמא שלי מדרום מרוקו, ומצד שני אני נותן ביטוי לכאב של ההגירה, שירת הגירה שבאה מנקודת מבט של הזדהות עם דמויות שעלו לארץ, שעברו סבל לא קטן".
פרופ' דן מירון ואחרים ציינו שהשירים המשמעותיים ביותר שלך הם שירי העיוורון, גם בגלל איכותם וגם בגלל שהם מתארים בעיה אוניברסלית - עיוורון. מה דעתך לגבי זה?
"זוהי דעה. אני יכול להבין את זה. מי שמשמיע את הדעה הזאת אולי לא מחובר אישית להוויה של צפון אפריקה. אני נותן כבוד גם לשירים המוקדמים שלי על יהדות צפון אפריקה ועל המעבר, כי ביהדות צפון אפריקה לא קמו סופרים כמו מנדליי וכמו ביאליק, ואני הרגשתי צורך לתת נוכחות לדמויות והוויות מיוחדות בצפון אפריקה שאחרים לא נתנו להם ביטוי. אני מרגיש אחריות לתת ביטוי להוויות שהיו מלאות חיים, ולא להתעלם מהם".
"שירת העיוורון זו שירה מהרובד היותר עמוק שלי, מהאני הפגוע ביותר, מהדילמה הפיזית של משמעות לאבד ראייה, משמעות של לזכור ראייה. התעוורתי בגיל 11 מפצצה. 11 שנים של ראייה זה הרבה מאוד אנרגיה ויזואלית שנטמעה בתוכי ויש לה כפל משמעות - אחת של אובדן, של כאב ושל מאבק להתמודד עם מציאות בלי כלי כל כך מרכזי בחיים. מצד שני יש גם געגוע, הצטברות של אנרגיה ויזואלית בתוכי שמחפשת ביטוי, ולכן יש עוצמות של צורך להתבטא בנושא הראייה ואובדן הראייה".
מה דעתך על המיתוס הספרותי של העיוור שרואה את האמת, שהופיע עוד מדמותו של טירסיאס במחזה "אדיפוס המלך" והופיע מאז ביצירות נוספות?
"אני רואה את זה כמיתוס ספרותי כללי, ללא משענת מדעית כלשהי. לא קראתי וראיתי שאדם עיוור ניחן בסגולות של ראייה רבה יותר מראייה פיזית של בנאדם. זה אבסורדי. הרי בנאדם רואה מאבחן פי אלף יותר את המציאות. אבל יכול להיות שמעצם העובדה שאדם לא רואה יש בו ריכוז פנימי? לא יודע. אני לא יכול להתייחס אל טירסיאס כאל משהו אמיתי עם משמעות ריאלית. מה שמיוחד בכתיבה שלי שהיא נשענת על עידנים של מציאות. אני לא הולך על מיתוסים ספרותיים כלל עולמיים, אלא מתעניין בהתנסות החווייתית שלי. אני לא מתייחס בכתיבתי לדמות של העיוור בספרות".
לפני חודש פרסם יהודה ויזן בהארץ ביקורת על ספרך החדש, "אותות". הכותרות היו: "לארז ביטון יש הישגים, אך אין להציגו כאביה של מהפכה שלא היתה", ו"ארז ביטון זוכה לא פעם לכתרים המוענקים לו מטעמים שאינם ספרותיים, אך מוטב לראותו לא כיוצר פורץ דרך אלא כמשורר נוסף שצמח על ברכי דור המדינה בשירה העברית, מבלי שקרא תיגר על הפואטיקה השלטת". איך חשת כלפי הביקורת הזאת?
"חלק מהביקורת שלו היא לגיטימית. הוא למשל חושב שאני לא מהפכן בנושא המזרחי. אני חולק עליו אבל זכותו לחשוב כך. אבל להגיד שאני מקבל שבחים לא ראויים? אני חושב שזאת הקנטה ללא צורך. אני נעלבתי, כי לפני כמה שנים הוא הזמין אותי לפסטיבל תל אביב ואחרי זה הוא שלח לי אימייל כל כך נלהב. הוא כתב לי: 'ההופעה שלך הייתה כל כך מחשמלת'. הוא גם כתב המון דברים טובים ובסוף הרשימה שלו הוא כותב שאני 'כמשורר מציע לא מעט'".
מיהם המשוררים שאתה עוקב אחר יצירותיהם?
"כל משורר שנותן ביטוי אמת לתקופות שלו - זה מדבר אליי. למשל אלי אליהו, עם ספרו 'איגרת אל הילדים', יקיר בן משה שגם כותב נפלא על הילדים, סיגל בן יאיר ויודית שחר שכותבות על המצוקה הכלכלית. כל אלה מדברים אליי, וכמובן שירה של פיוטים כמו 'הברירה הטבעית' או הזמרת אורית עטר. אני אוהב גם מזרח וגם מערב".
איזה רגשות ורגעים מציף בך שבוע הספר המתקיים בימים אלה?
"אני חושב ששבוע הספר הוא אחד המפעלים המופלאים. אני עובר תרפיה בכל ערב שאני מגיע לכיכר, חש בהמולה, שומע בכריזה ברמקול הזמנה מצד המון סופרים בעלי שם שאתה בחיים לא יכול לראות אותם כי הם ספונים בבתיהם והנה פתאום אתה הולך עשרה מטר ופוגש את דויד גרוסמן. אני עובר מדוכן לדוכן, נוגע בספרים ושומע מה הם. הייתי בדוכן שבו נתנו לי במתנה ספר על לואי ברייל, שהמציא את כתב ברייל, ספר יפהפה, וזה שימח אותי והרחיב את לבי. באייקאסט מוכרים ספרים מוקלטים, וזה נפלא. גם כשאני עומד וחותם על ספריי בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' זה מאוד מרגש, כשבא אחד ואומר לי, 'שמע, אני שמח לקנות ספר, ובוא תרצה במקום העבודה שלנו'. זה נחמד".
היית רוצה להיות שר התרבות או שגריר ישראל במרוקו?
"אין לי מאוויים פוליטיים כלשהם. אני בעד שתהיה שגרירות במרוקו. אני חושב שהייעוד שלי הוא של הסתכלות על העולם, של אבחנה בין עיקר לטפל במה שקורה בעולם, ביחסים בין בני אדם. יש לי מאוויים לשינויים בתוך המדינה לכיוונים יותר נאורים, לפתרון יותר מתקדם, ליחסים של שלום. קודם כל שתהיה בינינו יותר הכלה והתייחסות יותר אנושית. אני שומע יותר מדי אנטגוניזם והתקפות, לפעמים קשות מאוד, כפי שראינו בבחירות האחרונות, וזה חבל. כי העם נפלא. הפוליטיקאים, בסופו של דבר, מוצאים פתרון לעצמם ושוכחים מהר מאוד מה הם אמרו. אבל אנחנו סופגים את האנטגוניזם הזה בתקשורת כל הזמן, וזה יוצר עומס רגשי מאוד כבד. אנחנו צריכים להתייחס יותר ליצירה, לאמנויות, למדע, דברים נפלאים בעולם שצריך יותר לתת להם נוכחות וביטוי".
