גיבורים צעירים, רוחניקים מתפכחים ומהגרים מתאקלמים: סקירת סדרות חדשות

מה: סדרה חדשה של נטפליקס לכל המשפחה. אם חד הורית חייבת להסתיר את כוחות-העל של בנה כדי להגן עליו מפני ניצול, בעודה מנסה לגלות את מקור הכוחות ולחקור את נסיבות מותו של בעלה. מייקל ב' ג'ורדן ("הפנתר השחור", "הסמויה") הוא אחד המפיקים וגם משחק בפלאשבקים בתפקיד האב/הבעל המנוח, וגם ג'ייסון ריטר כאן. העונה הראשונה עולה היום (שישי) לנטפליקס.

מה חשבנו: "איך לגדל גיבור-על" היא מקרה קלאסי של תפסת מרובה לא תפסת, והעצוב הוא שהיא מלכתחילה לא מנסה לתפוס יותר מדי. הסדרה בסך הכל מגוללת את ההתהוות של ילד די דחוי חברתית המגלה שיש לו כוחות, ובמקביל את חייה של אמו כאלמנה שמנסה להסתדר לבד, לפרנס את בנה, להתגבר על בעלה, להתמודד עם אמיתות אפשריות על הדברים שעשה בחייו וכן הלאה.

התוצאה היא שני צדדים שלא רק שאינם משתלבים היטב, אלא שוחקים זה את זה. מצד אחד סיפור ילדים/גיבורי-על שראינו אלף כמוהו, נגוע במשחק בינוני וברגעים נמתחים שאמורים כנראה לשלהב ילדים בגיל המתאים (סצנת הסקייטבורד בפרק הראשון ארכנית במיוחד). מצד שני עלילה שספק אם יימצא ילד שיתעניין בה על אודות אישה וקשייה בעבודה ובחיים הרומנטיים, יחסיה עם החברות שלה ואחותה וכן הלאה. גם כשכבר יש אלמנט מעניין יותר לסדרה - כמו העובדה שדיון הוא אחד משני הילדים השחורים היחידים בבית הספר, מה שתורם לקושי שלו להשתלב - הוא נדמה מהונדס וחפוז, בעיה שניכרת לא פעם לאורכה.

במינונים אחרים, ועם ילד מוצלח יותר בתפקיד הראשי, "איך לגדל גיבור-על" הייתה יכולה להיות גרסה צעירה יותר ל"דברים מוזרים", עם מוטיבים דומים של מלחמה ברשויות ממשלתיות וניסיון להציל את המעגלים הקרובים אליו ואולי גם את העולם כולו, כמו גם במחוות מפורשות לסדרת הלהיט של נטפליקס. אלא שלמרבה הצער הסדרה החדשה חסרה את הנינוחות והקסם הנדרשים, ומנסה לדחוס יותר מדי בלי שתצליח לשמור על איזון.

מה: טרה באטרס ומישל פזיקס, בין היתר יוצרות הסדרות "הסוכנת קרטר" ו"ריפר", חוזרות עם סדרת מד"ב חדשה עבור רשת ABC. אליסון טולמן (העונה הראשונה של "פארגו") מגלמת את ג'ו, מפקדת משטרה המוצאת ילדה שסובלת מאמנזיה בזירה של תאונה מסתורית. כאשר מתברר שגורמים רוחשי רעות מעוניינים בילדה, ג'ו אוספת אותה אל ביתה כדי לשמור עליה. מלבד טולמן כולל הקאסט בין היתר גם את קלנסי בראון ("קרניבל") ודונלד פייזון ("סקראבס"). הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: מאז ימי "אבודים" וגם בכל השנים שחלפו מאז שהסתיימה ב-2010, הטלוויזיה בארה"ב מנסה למצוא לה תחליף. סדרת מסתורין שתהפוך לסנסציה ותשתלט על שיח תרבות הפופ. לא בטוח ש-"Emergence" תהפוך ללהיט ענק, למעשה על סמך הרייטינג של שני הפרקים הראשונים זה כנראה לא הולך לקרות. יחד עם זאת, בכל הנוגע לאיכותה היא מצליחה היכן שרבות אחרות לפניה נכשלו, ועושה זאת על אף שבבסיסו הסיפור שהיא מגוללת די גנרי.

הסיבה לכך היא כתיבה וליהוק מדויקים. יותר מאשר העלילה החידתית, באטרס ופזיקס מקפידות לברוא דמויות כובשות, ואלה משוחקות עם הרבה נשמה. אליסון טולמן חוזרת בקלילות למדי השוטרת היעילה בעיירה הקטנה כפי שעשתה ב"פארגו", החן העצום של דונלד פייזון מפורסם כבר מעל שני עשורים, והנקודה הפחות מובנת-מאליה - אלכסה סווינטון, המוכרת לצופי "מיליארדים" כבתו של צ'אק רודס (פול ג'יאמטי), מצוינת בתפקיד פייפר, הילדה הקטנה שאין לה מושג מי היא. החיבור בינה לבין משפחתה של ג'ו כל כך כובש עד שהוא הופך לליבה הפועם של הסדרה, ומציב לצד עלילת המסתורין תהייה גדולה שמעניינת לא פחות: מה יקרה לקשר ביניהן כאשר יימצא המקור של הילדה?

מה: ספין אוף שני (אחרי "בוגרת כזה" הבינונית) ל"שחור כזה", הפעם כזה שחוזר אל ילדותה של אם משפחת ג'ונסון, ריינבואו. היא גדלה בשנות השמונים כילדה מעורבת להורים רוחניקים, שעזבו את הקומונה ההיפית לטובת הפרברים אחרי פשיטה של ארגוני אכיפת החוק, מה שמאלץ את כל המשפחה להתמודד עם העולם האמיתי. את האב מגלם מארק פול גוסלאר ("הצלצול הגואל"), ואילו גארי קול ("האישה הטובה", "Veep") הוא הסב הנהנתן, החומרני וחסר העכבות. טרייסי אליס-רוס, היא ריינבואו בבגרותה, יצרה את הסדרה יחד עם קניה באריס, האיש מאחורי "שחור כזה", ופיטר סאג'י ששימש ככותב ומפיק בסדרה-האם. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: בתור סדרה שנולדה על ברכיה של אחרת, ובפרט כזו עם אג'נדה מאוד סדורה ודעתנית ואף מבוססת בחופשיות על ילדותה של אשתו-לשעבר של באריס, "Mixed-ish" מפגינה מיד השקפת עולם ברורה. מהרגע הראשון היא מרתקת, מעוררת מחשבה ומאוד נוגעת ללב - לאו דווקא תכונות אופייניות לקומדיה. ריינבואו הצעירה ושני אחיה הקטנים נאלצים לחטוף סטירת לחי אחרי שיצאו מבועת הקומונה שבה כולם שווים, מה שמקשה על ריינבואו בפרט למצוא את מקומה בעולם, בעוד הוריה מתמודדים איש איש עם הניסיון שלו להשתלב בעולם שלא באמת מקבל אותם. המאבק של ריינבואו עמוס בתובנות של בת מעורבת, משהו יחסית רווח בימינו אבל פחות באמצע שנות השמונים, והביקורת החברתית של הסדרה מאפשרת פרספקטיבה אפילו משוננת יותר משל סדרת-האם, מאחר שהיא מביטה על תקופה עם הרבה פחות תקינות פוליטית.

למרות נקודת מוצא לא מובנת מאליה עבור יצירה, באריס והחברים מצליחים לרקוח מכל זה יצירה מתוקה מאוד, מענגת, וכן, גם מצחיקה לא פעם. היא מאוכלסת בארכיטיפים מוכרים אך אהובים שהכרנו מ"שחור כזה" - לנעלי הסבתא הפלפלית רובי נכנסת כאן הדודה דידי, את מקומה של דיאן הקטנה והרודנית תופסת סנטה מוניקה המעולה, וכן הלאה. ובעיקר, "Mixed-ish" מפרקת מפוליטיקת הזהויות את הפוליטיקה ומותירה בעיקר את הזהות, משלבת בין המורכבות הזו לבין הנוסטלגיה המתבקשת. התמהיל הזה הופך אותה כבר מתחילת דרכה ליצירה מיוחדת למדי.

מה: קומדיה חדשה של NBC בהפקתו של מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "המקום הטוב") ובכיכובו של קאל פן ("הרולד וקומאר"), שגם שותף בכתיבתה. גארט מודי הוא חבר מועצת עיריית ניו יורק לשעבר, שרץ על הטיקט של בן מהגרים שאפתן אך הודח בעקבות תקרית שכרות פומבית, זאת לאחר שנים של אי עשייה מספקת. הוא זוכה להזדמנות נוספת לשקם את חייו כאשר קבוצת מהגרים שוכרת את שירותיו כמורה לאזרחות בתקווה להפוך לאזרחים אמריקאים. הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: קודם כל, וזה מאוד קשור לענייננו, 30 שניות על קאל פן, האדם. יותר משהוא שחקן, קומיקאי ויוצר, הבחור פעיל פוליטי די כבד ופורה. בשנת 2009 הוא נטש את תפקידו ב"האוס" כדי להצטרף לבית הלבן של אובמה בתור המשנה למנכ"ל במשרד יחסי הציבור של הממשל האמריקאי כולו, ולאחר מכן היה אחד מיושבי הראש של הקמפיין לבחירתו מחדש של אובמה ב-2012, שבתמורה מינה אותו לוועדת הנשיא לאמנויות ופעילויות הומניטריות. הוא המשיך לשרת בתפקידו גם תחת טראמפ, אך התפטר אחרי שהנשיא הנוכחי נמנע מלגנות את הפיגוע בשארלוטסוויל. כמו כן, במהלך חרם הנסיעות של טראמפ על יוצאי מדינות ערב, גייס פן יותר מ-500 אלף דולר למען פליטים סורים, ואף תרם חלק מזכייתו בגרסת הסלבריטאים של "מאסטר שף" לסוכנות אונר"א של האו"ם אשר פועלת למען פליטים סורים ופלסטינים. לא מאוד מפתיע שגם בקריירה ההוליוודית שלו הוא נמשך לעיסוק בנושאים אקטואליים, ו"סאניסייד", באופן די אמיץ מצד NBC, מאוד פוליטית. ספק אם תומכי טראמפ ימצאו שם יותר מדי מה לאהוב.

זה גם מה שהופך אותה למקורית ועל כן מעניינת. קודם כל, אין בה אף דמות של גבר או אישה ממוצא לבן קלאסי, וזו כמובן חלק מהגדרת המשימה: להציג את אמריקה כערב רב של צבעים ומוצאים. אסופת המהגרים שבבסיסה, שחיים תחת איום תמידי של גירוש ומעצרים מצד מחלקת ההגירה, הן דמויות אאוטסיידריות שבכל סיטקום אחר היו נדחקות לשוליים, ובמובן הזה "סאניסייד" דומה מאוד ל"קומיוניטי" המוצלחת - כולנו פה בעיקרון בשביל ללמוד, תוך כדי כך נהפוך למשהו יותר גדול. היא מזכירה גם את "המקום הטוב" במובן של החדרת פרטי מידע ותזכורות ראויות על ההיסטוריה השוויונית של ארה"ב בדלת האחורית תוך כדי בדיחות, ויש אפילו קצת "מחלקת גנים נוף" שם בפנים הודות לאידיאליזציה של שירות ציבורי. זה ההומור של "סאניסייד", למרבה הצער, שטעון שיפור. כרגע היא לא מספיק מצחיקה. אבל הערך המוסף שלה והחשיבות המרגשת מטים את הכף לטובתה, לפחות בינתיים. זה כנראה הקטע עם סדרות של מייק שור: כיף לצפות בהן, למרות שלפעמים לא ברור למה.

מה: קומדיית מולטי-קאמרה חדשה של CBS בכיכובה של פטרישה היטון ("כולם אוהבים את ריימונד", "מקום טוב באמצע"), המגלמת מורה למדעים בתיכון שאחרי גירושיה מחליטה לכבוש אתגר חדש, ללמוד רפואה ולהתחיל התמחות בבית חולים. מלבד היטון נמצאים כאן גם קייל מקלכלן ("טווין פיקס"), לוקאס נף ("לגדל את הופ") ואשלי טיסדייל ("היי סקול מיוזיקל"). הסדרה טרם נרכשה לשידור בישראל.

מה חשבנו: אם התיאור שקראתם זה עתה לא ענה לכם על השאלה הזו, כנראה שאתם באמת לא מבקרים פה מספיק. גם סיטקום קלאסי של שלוש מצלמות וצחוקים מוקלטים, גם סט של בית חולים וגם CBS? לזה אנחנו קוראים פה במערכת "השילוש הקדוש", והוא באמת מאוד קדוש ונדיר בימים אלה - זו חצי שעה טלוויזיונית שאפשר לוותר עליה בכיף ענק ועיוור מבלי לחוש שום FOMO. כה יירבו.

חייבים בכל זאת להעריך רבות את היטון, שהיא פשוט סוס עבודה מטורף: אחרי תשע שנים של "ריימונד" ותשע רצופות של "אמצע", היא מתחייבת להוביל סדרה נוספת לעוד אלוהים-יודע-כמה של עונות, ורמות האנרגיות שלה לא שוככות אפילו לא לסצנה. היא חדה, לבבית, משפחתית ומנחמת ונחמד שלא חסרה לה עבודה. כל מה שמסביבה, לעומת זאת, חיוור ולא מרשים. ענייני בית חולים של רופאים מתנשאים, מתמחים שרודים בהם וחולים מסכנים עם תסמינים נדירים הם כבר קלישאות טלוויזיוניות בלתי מתקבלות על הדעת, ושאר ההומור בסדרה נשען על עמודי תווך בנוסח "קרול את כזאת זקנה" או "קרול את לא מגניבה", אם כי בסוף זה כמובן הניסיון האנושי, חכמת החיים והיכולת האימהית שלה שמצילים כל מצב. לבטח יש לכם דברים הרבה יותר טובים לעשות עם הזמן שלכם.

משום מה היו כמה מבקרי טלוויזיה חוצפנים שהשוו את הסדרה הזו ל"סקרבס", שזו חשיבה קפריזית ומשונה. אם כבר, מדובר בכמה שלבים אחורה באבולוציה של סדרות בית החולים, למרות שלא מזמן חגגנו פאקינג 25 שנה ל"אי.אר". למה קייל מקלכלן כאן זו שאלה מצוינת שאין עליה תשובה. אולי גם הוא, כמו נעמי ווטס, סתם מעביר את הזמן בין מוזות של דייוויד לינץ'.